להתפרע עם Savages ו-Iggy Pop: הפתיחה של Flow Festival
(צילום: Flow Festival / Annikki Valomieli)
"אני יכול למות עכשיו" אמרתי לאישה שרקדה לידי ללא הפסקה בזמן שאיבדתי את עצמי לגמרי בהופעה של New Order. היא אמרה לי תודה על כך שהייתי שם וחלקתי איתה את החוויה. התחבקנו לפני שהזרימה לקחה כל אחד מאיתנו הלאה, לסופו של Flow Festival.
פתחתי את הפסטיבל ביום שישי 11.8 בערב. הלכתי ברגל עם חברים משכונת Vallila בהלסינקי למתחם האירוע על יד תחנת הכוח Suvilahti, אזור תעשייתי לשעבר במזרח העיר. עשינו את דרכינו בין הצעירים היפים שהתנקזו לפסטיבל והורדנו לבטן את שארית האלכוהול לפני הכניסה - הבקבוקים והפחיות הלכו לפחי מחזור מסודרים בשער. נכנסנו לאווירה עם טעימות מכוכב האינדי הפיני העולה Jaako Eino Kalevi ואיש הגריים הבריטי Stormzy. לעומת הישראלים שרק מחפשים תירוץ לעלות על השולחן ולהביא בכפיים, קשה יותר לשכנע את הפינים להזיז את התחת כך שרובם פשוט עמדו ובהו - רמת ההתלהבות עלתה רק כשסטורמזי הוריד את החולצה. צינורות קטנים בכל מיני צבעים בצבצו לאנשים מהאוזניים, אטמים מיוחדים לצמצום הנזק למרות שהסאונד היה בווליום מאוד מאוזן. השעה היתה שמונה בערב והשמש עדיין זרחה וסינוורה את העיניים.
פסטיבל פלואו: 75,000 פינים לא טועים (צילום: Flow Festival / Sami Heiskanen)
זו הפעם ה-13 שהפסטיבל מתקיים. פלואו התחיל ב-2004 בתור יוזמה של מפיק מוזיקלי וחבריו מהקולקטיב Nuspirit Helsinki שרצו להקים אירוע לא שגרתי בבירת פינלנד. הם הרימו פסטיבל סול/ג'אז שהגיעו אליו כ-2000 איש, אך האירוע הקטן הפך מאז לפסטיבל מרכזי בפינלנד שהגיעו אליו השנה כ-75,000 איש. הליינאפ שילב בין אמנים מקומיים להרכבים בינלאומיים כמו Iggy Pop, Massive Attack, The Last Shadow Puppets, אבל בשביל רוב ההלסינקים המוזיקה לא היתה עד כדי כך חשובה. בשבילם פלואו הוא עוד תירוץ לחגוג את סוף הקיץ, לנצל אולי את ההזדמנות האחרונה לראות ולהראות כל עוד יש אור יום והטמפרטורה נמצאת מעל קו האפס. כשם הפסטיבל, זרמתי איתם.
התרגשתי להיפגש שוב עם ההדליינר של הערב: מר איגי פופ. ראיתי אותו ב-2007 כשהוא היה בתל אביב עם הסטוג'ס ונתן את ההופעה הכי טובה אי פעם. הסתקרנתי לראות איך הוא מופיע בשגרה, במיוחד אחרי אלבומו האחרון "Post Pop Depression" שהוא הקליט עם Josh Homme, מנהיג Queens of the Stone Age. כתבתי על ההופעה בהרחבה בעכבר העיר, אז תרשו לי לחזור על עצמי. גם אם פופ לא שיחזר את הקסם המטורף שהיה לפני עשר שנים, הוא עדיין צ'יטה עם לב מלא בנפאלם. מהרגע שפופ עלה על הבמה הראשית הוא לא הפסיק לזוז ולדפוק פוזות, לזרוק אגרופים והצדעות לאוויר, וכמובן, לרדת ולהתחבר עם הקהל. הקול שלו עדיין אותו קול עמוק והעיניים אותן עיניים כחולות שמלאות בתאווה לחיים. הוא עדיין לובש סקיני שחור בלי חולצה ונושא את הקמטים והצלקות שלו בגאווה, הרחק מסכיני המנתחים. לא זיהיתי אף אחד מלהקתו (הומי ושות' ליוו את פופ רק בחלק מהטור), אך הם נתנו לפופ כוח נא ודפקו ביצועים כאסחיסטים לכל הלהיטים כמו "Now I Wanna Be Your Dog", "The Passenger", "Lust for Life". הייתי שם עם Kia, פיה פינית בת 20 וקצת, ואימה הגרובית אירינה. אירינה סיפרה כי היא ראתה את פופ בלוס אנג'לס ב-1977 כשבואי עלה ספונטנית ללוות אותו בפסנתר. שאלתי אותה איך זה היה. היא אמרה שהיא היתה צעירה מדי מכדי להבין מה קרה שם, אבל למזלי אני מבוגר מספיק כדי להבין מה קרה בהלסינקי של 2016 ולהיזרק למעגלי הפוגו לצלילי "Search and Destroy".
איגי פופ: תאווה לחיים (צילום: Flow Festival / Niklas Sandström)
הפסטיבל היה מפוצץ אחרי ההופעה של פופ. נכנסתי לאחד מהזרמים האנושיים שנעו לאורך המתחם והגעתי ל-Other Sound, אולם צידי שאירח הופעות אוונגרדיות. נכנסתי פנימה כאילו לעולם אחר, עולם חשוך של אנשים שישבו על כריות וחלמו בהקיץ לצלילי האלקטרוניקה הניסיונית והוידאוארט של האמנית הפינית Tsembla. זה בעצם היה חלק מהכיף של פלואו, לזרום לתוך פינות נסתרות כמו ה-Other Sound, רחבת המסיבה הבלתי נגמרת של Resident Advisor, או אזור מנוחה בתוך סקייט פארק כחלחל.
הייתי עוד טעון באנרגיות כשהגעתי לבמת האוהל השחור, הישר לתוך ההופעה של צמד הערסים הבריטיים Sleaford Mods. עפתי מההיפ הופ הפאנקיסטי שלהם בפרימוורה בשנה שעברה, ועפתי מהם גם השנה. לבוש בחולצת ביסטי בויז, Andrew Robert Lindsay לחץ כמו תמיד על כפתור הפליי בלפטופ ובילה את ההופעה בריקוד במקום עם בקבוק בירה ביד וחיוך ממזרי. Jason Williamson ירק את הליריקה החדה שלו במבטא אנגלי כבד, מתכוון לכל פאקינג מילה. רצתי להתפרע בשורה הראשונה והצטרפתי לצעקות ה-"סליפורד מודז!" כמו אוהד כדורגל שיכור.
Sleaford Mods: מתכוונים לכל פאקינג מילה (צילום: עידו שחם)
פסחתי על Massive Attack כדי לתפוס מקום בהופעה של רביעיית הפוסט-פאנק הלונדונית Savages. תיארתי לעצמי שהן יודעות להופיע, רק שלא חשבתי שיהיה עד כדי כך אינטנסיבי. סאבג'ס לגמרי הצדיקו את שמן על הבמה. הן נתנו הופעה הדוקה ורועשת עם תחושה חזקה של שליחות. יש להן שני אלבומים די טובים, אבל אני לא חושב שהלהקה הצליחה לתפוס את המידיות והכוח מההופעה החיה שלהן, כך שאני עוד מחכה לקבל מהן את המאסטרפיס. בינתיים קפצתי במקום לצלילי "City's Full" ו-"The Answer", התרגשתי מהבלאדה "Adore", ועזרתי לתמוך בקרסוליים של הסולנית Jehnny Beth בזמן שהיא עמדה על ידי הקהל בנחישות של דיקטטור.
תחושת האחדות מההופעה של סבאג'ס המשיכה איתי הלאה. אם בארץ כל אחד הולך לדרכו אחרי ערב הופעות, בהלסינקי נהוג אחרת. חזרנו לדירה של קיה לפגוש חברים, לשתות כמה דרינקים ולעשן הרבה סיגריות, להירגע ביחד ופשוט לדבר. הפינים קוראים לזה "jatku" (יאטקו), כשהבילוי ממשיך הלאה ממקום למקום ונמצאים בחברה טובה, סיום מושלם ליום עמוס בכיף פסטיבלי.
Savages: הצדיקו את שמן על הבמה (צילום: Flow Festival / Tomi Palsa)
