רוק נמצא כרגע מחוץ לאופנה. אני לא מדבר על רוק היפסטרים סטייל הסטרוקס או להקות אינדי רוק חמודות למיניהן. אני מדבר על פאקינג רוק!!! מוזיקה שעושות להקות כמו Queens Of The Stone Age ו-Foo Fighters (בקרוב אלבום חדש וקטלני) שנשענת על גיטרות רועשת, זמרים עצבניים, ומסורת של עשרות שנים של אופל.
אבל כמו כל מוזיקה שלא נמצאת כרגע בספוטלייט של הבלוגוספירה והפיינשמקרים, היא מבעבעת לה אי שם מתחת לפני השטח כמו לבה לוהטת, איפה שהדברים הבאמת חמים קורים. אחד מהרי הגעש הטריים שמתפרץ בארץ בכל הופעה הוא ההרכב Drunk Machine.
שמעתי אותם בפעם הראשונה ממש במקרה, כמו שזה קורה לי בד"כ. נשארתי באוזןבר אחרי איזשהי הופעה, ובעוד שאני לוגם לי איזה בירה בצד, תפסה את אוזני המוזיקה המעולה שהלהקה ניגנה בהופעת חצות. היה ברור שהם מושפעים מחומר מובחר כמו Nirvana, Muse, ו-Sonic Youth.
הגיטריסט שלהם (עידן כץ) נשמע כמו גיבור גיטרה חדש בשכונה. המתופף (רן כהן) הדוק כמו "מכנסי ויניל על דיויד לי רות'" (-קוואמי). והסולן (ליאור אבל), הו הסולן. לא רק שהוא באסיסט אימתני, אלא הוא נשמע כמו הדבר האמיתי, כמו אמריקאי מתוסכל מאיזה פרבר נשכח שבורך בדיסטורשן בילט-אין בקולו ורצון עז למרוד בשיעמום.
דראנק משין מנגנים טוב, מנגנים חזק, יש להם את ההתלהבות הראשונית הזו שרוקרים מזדקנים מתפללים לאדון האופל כדי לקבל אותה בחזרה, והם רק הולכים ומשתפרים. לעזאזל עם האופנות - יש פה להקה שווה עם פוטנציאל יצוא לחו"ל ואפשרות אמיתית להחזיר (שוב) את כבודו האבוד של הרוק.
הלהקה כבר הוציאה EP ראשון על שמה, ואוטוטו יוצא האי פי השני Hot Flushes בהופעת השקה ביום שבת ה-2.4 באוזןבר ב-22:30. לכבוד המאורע החגיגי, דראנק משין מחלקים לכם 2 חבילות שיכורות שכוללות כרטיס להופעה + עותק של האי פי!
איך זוכים? משאירים תגובה לפוסט ומספרים מי להקת הרוק הכי עצבנית ביקום. הזוכים יקבלו הודעה במייל יום לפני ההופעה, בינתיים אתם מוזמנים להתאמן בפוגו לצלילי המוזיקה הבאה.
יש בארץ המון גיטריסטים. כנראה חלק מהאתוס הגברי הישראלי זה ללמוד לנגן על גיטרה, כדי שיהיה אפשר לפרוט כמה אקורדים של משינה מסביב למדורה ולהראות את הצד הרגיש. אבל בעוד שרוב הגיטריסטים נצמדים לקלישאות פינק פלוידיות, הכרת הרפרטואר של "שירים וגיטרה", או באוננות גיטריסטית טכנוקרטית, מתבשלים להם בשוליים כמה גיטריסטים עצומים. אם רק הגיטריסטים בארץ היו מודעים להם ולוקחים אצלם כמה שיעורים.
הגיע הזמן לתת כבוד. ביום שישי הבא ה-26.11 יתקיים באוזןבר לכלוך באוזן מס' 20. למי שלא מכיר, זו סדרת ערבי הופעות מעולה בניצוחו של לאון פלדמן שמוקדשת כל פעם לנושא אחר. והפעם, חברי, הולכים לתת לנו בראש עם לכלוך באוזן של גיבורי גיטרה.
לכבוד המאורע המבורך, החלטתי לכתוב על גיבורי הגיטרה הישראלים. לא תראו פה חשודים מידיים כמו סינגולדות וסחרופים ורוקרים נשכחים מהסבנטיז. תראו פה גיטריסטים צעירים, בועטים, ומקוריים שבועטים בתחת כבר עכשיו וימשיכו לבעוט עוד יותר חזק. גילוי נאות - אני מכיר אישית חלק מהגיטריסטים ברשימה. הם אנשים טובים, אבל הסיבה היחידה שהם פה זה בגלל שהם יודעים לתת בראש/לקרוע את המיתרים/לנסר את הלילה.
גיבור רוקנרול - רם אוריון
נתחיל בזה שהוא ניגן בנושאי המגבעת, ויצר שם עם יחד תמיר אלברט התקפה על כל החזיתות של הוקים ומלודיות ונויז. בתור סוליסט הוא הראה לנו שהוא גם פרונטמן עוצמתי, והמשיך להרביץ בנו תורה עם הגיטרה. משהו בנגינה שלו נהייה פשוט יותר, מדויק יותר, וקורע יותר, שהוא לא סתם לוחץ על פדאל הדיסטורשן כדי להרעיש אלא משתמש בזה להביע מקסימום רגש וכאב. יש לו אפילו שיר מעולה שנקרא "גיבור גיטרה".
לא לפני יותר מדי זמן רם אוריון הראה לנו שהוא יודע את השורשים שלו, והטיף לנו רוקנרול מלוכלך ורוקבילי כמו שעשו פעם בהרכב The Come On Baby Don't Say Maybes. גם תמיד תראו את רם אוריון בהופעות של מוזיקאים אחרים ברחבי העיר בעוד יוצרים אחרים נשארים בבית. הוא נראה צנוע ושקט, בניגוד מוחלט לפרסונה החזקה שלו ברגע שהוא עולה על הבמה ופורט במיתרים. גיבור גיטרה אמיתי.
גיבור כבד - רון בונקר
רון בונקר הגיע משום מקום והעיף אותי לגמרי כשהוא הצטרף למידנייט פיקוקס. הוא יודע איך להרביץ ריפים כבדים ולהמיס את המוח עם סולואים מהשאול בסולמות מזרחיים ופדאל ווה-ווה. רון יודע לשלוט ביד רמה בסאונדים של הגיטרה שלו, ולקפץ בין סגנונות כמו כלום מה שהפך את התפקידים שלו במידנייט פיקוקס לשטניים במיוחד.
לצערי רון עזב את המידנייט פיקוקס, אבל תוכלו לראות אותו היום חושף את הצד הרגיש שלו באותה כמות של כישרון אצל אביב גאדג' וגם גבריאל בלחסן. לא אתפלא אם נראה אותו בעוד הרבה הפקות וגם בזליגה למיינסטרים, סינגולדה זה פסה.
גיבור חלל - אורן בן דוד/נועם הלפר
לאור תחרות מאוד צמודה וכשרונות מאוד גדולים, גיבור החלל הוא מפלצת חלל דו-ראשית של אורן בן דוד מ-Tiny Fingers ונועם הלפר מ-Kitzu. כל מי שראה את אורן בהופעה יודע שהוא חי, נושם, ובטח ישן עם הגיטרה שלו. הוא יודע בדיוק איך לעשות איתה אהבה ולהוציא החוצה צלילים גלקטיים, על הגבול הטעים בין הפשטות לסיבוך ועם ביצים ממימד אחר.
נועם הלפר מקיצו מוכשר לא פחות, רק שהוא הולך על מתקפה יותר ערמומית של מלודיה ורגש שמשתלטת על הגוף כמו פולשי הגופות מהחלל החיצון. נועם הוא נגן שיודע לבטא את עצמו דרך כלי הנגינה שלו, שלא מנסה להשמע כמו משהו בכוח אלא מתחבר לזרימה הטבעית שלו, נגן שיודע לנגן מוזיקה מאוד צבעונית. ריספקט.
גיבור הים התיכון - אורי כינרות
חמוש בשפם נצחי ופנדר ג'אזמאסטר, אין ספק שאורי כינרות מבום פם הוא גיבור הבלקן והסרף. יש משהו שובב בנגינה שלו שמלא בהומור, שלוקח למסיבת ניפוץ צלחות במסעדה מקומית ביוון, לריקוד עם הפאם פאטאל של הכפר, ואז לגלישה אינסופית במרחבי הים התיכון. הבחור הזה יודע לנגן ועוד בכזאת קוליות מעוררת קנאה. מה הפלא שלהקות כמו Firewater ו-Balkan Beat Box שוכרות את שירותיו? אם רק הפופ המזרחי היה לומד דבר או שניים מהמוזיקה שלו.
גיבור ג'וניור - עידן כץ
כמו רובין של באטמן, עידן כץ מ-Drunk Machine הוא גיטריסט חדש בשכונה שנמצא בדרך המהירה למעלה. כל פעם שאני רואה ושומע את Drunk Machine זה ברור, עידן יודע מה הוא עושה. הוא שמע יותר מדי גיבורי גיטרה מהניינטיז כמו תום מורלו מרייג' אגיינסט דה משין, קורט קוביין מנירוונה, ומת'יו בלאמי ממיוז, ערבב את הכל, הרים את הגיטרה, והתחיל לעשות רעש. שימו עליו אוזן.
אחרי שוונג של פוסט כל שבוע/שבועיים, ולפעמים יותר, אני מסתכל לפתע על הפוסט הקודם ורואה שלא כתבתי כבר חודש. וזה בסדר. במהלך 3 השנים שאני כותב בלוג יש תקופות פוריות ומדי פעם איזה הפוגה קלה של שקט וחוסר במוזה, זמן לצבור אנרגיות ולחזור בסיבוב בפתאומיות. מה שגם אני בתקופה של כל מיני שינויים בחיים ואיכשהו שומע פחות מוזיקה מהנורמה. לא כל כך מוצא משהו שבא לי ממש לשמוע, האייפוד מלא בבגדים שאין לי חשק ללבוש.
מה שכן, פסטיבל דוקאביב היה מעולה. הסרט על הדורז When You're Strange היה מבריק ומומלץ בחום, תפסתי את הסרט הג'מאייקני Holding On To Jah שהפתיע אותי בסיפור המרתק והביזארי לעיתים של ג'מייקה והראסטפאריים, וראיתי שוב את No Distance Left To Run על Blur מה שגרם לי להעריך אותו עוד יותר, בטח אחרי שהלכתי לסדנה עם הבימאים Dylan Southern ו-Will Lovelace והבנתי עד כמה הם גאונים.
בפרונט ההופעות אני לא פוקד כל כך את מועדוני הסצינה התל אביבית מחוסר חשק וחוסר בחומר חדש. כן אציין לטובה את הילדים החדשים והמוכשרים בשכונה Drunk Machine שמקווה שעוד נשמע מהם ואולי עוד אכתוב עליהם בהרחבה, בינתיים נדב לזר עשה את הג'וב היטב. גם הוזמנתי לחגיגת יום ההולדת המעולה (של נמרוד הטפאיסט, שילוב מוצלח בין חנונים נחמדים, קינוחים שמימיים, ורוקנרול! הופיעו שם חיה מילר בתנאי קומנדו עם עזרה הדיוטית שלי על הסאונד והביאו אותה במה שנשמע כמו הדור הבא של הרוק הישראלי, פוסט-בילויים שכזה, עם טקסטים מעולים ונגינה מחוספסת.
ואז היה את מטאליקה.חברי יוקס שפגשתי שם סיכם את ההופעה היטב. למרות הבעיות הזוועתיות בסאונד (למי שלא שמע, אנחנו לא שמענו - הסאונד מת לגמרי בחלקים מההופעה), למרות הפאשלות של לארס, ולמרות שאני בעצם לא שומע מטאליקה כבר איזה 16 שנה, זאת היתה הופעה פאקינג כיפית ולעיתים עוצמתית. איך אפשר שלא להרגיש עילוי כשקירק האמט עומד שם עם הגיטרה כשהרוח נושבת בגבו ודופק את הסולואים של "One" ללא רבב כמו גיבור אינטרגלקטי? או כשג'יימס האטפילד שר בעוצמה שירים כמו "Sad But True" או "For Whom The Bell Tolls" בקול הרעם שלו שפשוט מסרב להשחק במהלך השנים? אפילו הבאסיסט החדש די טוב. יצקצקו הציניים, הפרפקציוניסטים, וילדי האינדי-שמינדי כמה שהם רוצים, זאת פאקינג הופעת רוק! ככה זה נשמע:
