Cory Henry and the Funk Apostels בבארבי: לשקשק את מה שאמא נתנה לנו
צילום: צופית ברבי
הנה ניסוי: קחו מוזיקאי שאתם מכירים רק מקטע מסוים של להקה אחת, תתעלמו לגמרי מקריירת הסולו שלו, ולכו להופעה - ככה, בלי להכיר כלום. זה מה שקרה לי עם קורי הנרי, הקלידן של Snarkey Puppy, שבקטע מתוך סשן שלהם פשוט המיס לאחד הקלידנים את הפנים - במובן הכי מילולי שיש. כן, שמעתי עוד כמה שירים של Snarkey, אבל אף אחד מהם לא תפס אותי כמו "Lingus", ואותו סולו של הנרי. קראתי לזה ניסוי, בתכלס זו רשלנות.
הנרי היה אמש הבחור הכי מגניב בבארבי עם בלינג, שיער שזור בראסטות אדומות קצרות, טי-שירט שחורה עם כיס קטן (אליו נכנס הבלינג תוך כדי ההופעה) ומשקפי שמש עגולים. הקהל סגר עליו מכל הכיוונים, מתגודד בהתלהבות מוקדמת ונמרצת. אחרי נאום קצר בו הנרי הכריז על פתיחת מסע הצלב של שליחי הפ'אנק, הם התחילו לנגן. והפ'אנק שלט. הבס שמן, הסנייר חד וקריספי, הגיטרה ריצדה בגבוהים סטייל נייל רוג'רס, והנרי, יחד עם שתי זמרות הליווי, דרש בססמאות לשקשק את מה שאמא נתנה לנו. הנרי הוא לא רק קלידן וירטואוז, אלא גם שואו-מן מיומן וזמר עם יכולות ווקאליות שמשלבות את הצרחה של ג'יימס בראון, ההסתלסלות של סטיבי וונדר ולעתים גם הרגישות של ביל וית'רס.
קורי הנרי: הבחור הכי מגניב בבארבי. צילום: צופית ברבי
ככל שההופעה התקדמה היה ברור שלהנרי יש טריק: הוא משתמש בשירת המילים כקנבס לקצב ולמנגינה. לקחו לי שניים או שלושה שירים להבין שבין אם השליחים מנגנים ג'אז, פ'אנק, סול או R&B, הכל יושב על המבנה הרפטטיבי של הגוספל, שחוגג את אותן שורות מחדש בווריאציות ריתמיות ומלודיות. שורות כמו "life will find a way", "keep on rolling" ו-"why don't you shake your behind" יצרו שרשרת בלתי נפסקת של מה שמרגיש בכתיבת הסיקור כמו קלישאות, אבל בזמן ההופעה היו זורמות, מלהיבות, מפתות.
ועם כל זה, הדינמיקה בין הנגנים והתקשורת שלהם עם הקהל היא זאת שהפכה את ההופעה למשהו בין אורגיה המונית לחוויה רוחנית. לכל אחד מהם היתה אפשרות לקחת את עצמו הכי רחוק שאפשר לחלל, והאחרים נתנו לעצמם להיות מופתעים, לצחוק עד דמעות, לשבת על הרצפה ולשתות בירה, או לקחת את ההתחרעות של הקודם למקום גבוה יותר. הכל פתוח, כל שניה מחדש. גם הנרי לקח את זה מאוד רחוק כשהוא עלה כל כך גבוה עם אחת מהסתלסלויות וונדר שלו עד שהפתיע את עצמו ואת אחת מזמרות הליווי. הוא היה חייב לקחת שנייה, ללכת לאחורי הבמה, להתאפס על עצמו ולחזור מחויך, עם מבט של מי שעדיין מנסה להבין מה קרה לו.
הלהקה ירדה מהבמה אחרי גרסה ארוכה מאוד וקשורה רק מעט למקור ל-"Rolling on the River" של Creedence Clearwater Revival, כשהנרי צועק עלינו להמשיך להתגלגל. וככה הקהל עשה וביקש עוד במחיאות כפיים למרות שהאור כבר נדלק. ואז קבוצה מגובשת בקדמת הבמה החלה לשיר ניגון סווינגי חוזר לשיר "נה נה נה נה", ועוד הצטרפו עד שכל הבארבי רעם. להנרי והלהקה לא נותר אלא לעלות לנגן את אחד השירים היותר שמחים ששמעתי והקהל המשיך בתעופה. שני גברים עם כיפות סרוגות איבדו את עצמם לריקוד, הראסטות של יוסי פיין קיפצו מצד לצד לידי וחולצת משבצות אחת התעופפה לאוויר קרוב לבמה. בשביל היציאה הארוך מהבארבי אפשר היה לשמוע את כולם מתמוגגים, מנסים לנסח במילים את מה שעברו בשעתיים האחרונות: "מה זה היה?"; "אחי, שנים שלא הייתי בכזאת הופעה"; "על מה הוא ניגן שנשמע כמו גיטרה?". אין מה לומר, הניסוי הצליח, הרשלנות השתלמה.
