התלבטתי אם להוציא פוסט על אלבומי השנה. זה נדוש, מאוס, כולם עושים את זה, ובאמת שלא היתה לדעתי שנה חזקה במוזיקה (סורי מגיבים, לא שכנעתם אותי, ולא מעט אנשים הודו בדבר בעל פה). אממה, אני מתחיל להבין שמעט המוזיקה שכן עשתה לי את זה השנה נמצאת רחוק מחוץ לכל רשימות הסיכום. למה? אולי כי לא אכפת לי מאופנות ומה הצליל החדש, ויש לי הרגשה שפה היה השנה הדגש, על חיפוש טקסטורת הסאונד הקולית ואחר ההשפעה האיזוטרית ביותר, על התכנסות לתור מסגרות צפופות ומאוד חדות של סגנון.
תקראו לי שוטה זקן, אבל לי אכפת ממוזיקה. אכפת לי משיר טוב, מרגש, מקצב שנותן לך חשק לתופף על שולחנות, ממלודיה שגורמת לך לשרוק באמצע הרחוב, מאיזה ליריקה שמכה על הראש שלך כמו פטיש ומכווצת לך את הלב. אכפת לי מהחיבור המיסטי הזה שקורה לי עם יצירות ויוצרים מסוימים כשאני לוחץ על פליי. לא אכפת לי מה אנשים יגידו או יחשבו עלי אם אני שומע משהו מסוים, ולא רוצה לשמוע משהו רק בגלל שכולם שומעים אותו. הימים האלה נגמרו אי שם בתחילת התיכון.
האם גם המאזין נתפס בביברמאניה!?
בשבילי מוזיקה היא החוויה הסוביקטיבית האולטימטיבית ולכן לא אכפת לי איך זה נראה מבחוץ, אלא רק איך זה מרגיש מבפנים. באופן פרדוקסלי, מה שנשמע כל כך אנוכי במוזיקה למעשה גם מחבר בין הסובייקטים ומסיר את הלוט מהחוצץ האשלייתי בין ה-"אני" ל-"אני"-ים אחרים. כולנו עוברים ביחד משהו עמוק כשאנו שומעים איזשהי יצירה מוזיקלית, מבינים שאנחנו לא לבד בסבל ובבלבול שלנו, ומתחברים למשהו הרבה יותר גדול מאיתנו.
בחזרה לנושא. הבנתי שבגלל שרוב אלבומי השנה שלי לא יגיעו לשום רשימה, אני חייב לעשות רשימה משלי כדי לתת להם את הכבוד הראוי על הרגעים היפים שהם נתנו בחיי בשנה האחרונה. חלק מהמוזיקה הזו היא בכלל לא מ-2010, ולכן אכלול גם אותה ברשימה, כי אולי גם אתם פספסתם כמה דברים טובים שהיו, למשל, ב-2009.
אז יאללה, אני מכריז בזאת על סדרת פוסטים חגיגית לכבוד אלבומי השנה של המאזין 2010. מדי יום, ועד סוף השנה האזרחית, יעלה פוסט חדש לכל אחד מהאלבומים האהובים עלי לשנת 2010 + פוסט אחרון לאלבומים משנים עברו. מוכנים? היכון, צא!
לפוסטים נוספים בסדרה »
