The Vaccines - What Did You Expect From The Vaccines?
לפעמים אני מתעייף מרוקנרול. כמה פעמים אפשר לשמוע את אותן הגיטרות ואת אותם 3 אקורדים? זה גורם לי לחשוב שכל מה שנשאר ללהקות רוק לעשות זה קולאז'ים של קלישאות שחוקות. ה-Vaccines מעיפים את המחשבה הזו לפח. נהפוך הוא, 3 אקורדים על גיטרה חשמלית יכולים להיות הדבר הכי טוב בעולם.
זה מה שהוואקסינז מציעים: רוקנרול פשוט וטוב בעזרת סולן כריזמטי, גיטרות חורכות, וחטיבת קצב מהודקת. 3 האקורדים שנוגנו הכי טוב השנה ואלבום שכל שיר בו הוא סינגל פוטנציאלי. ההייפ סביב הוואקסינז לא היה מוצדק - הוואקסינז להקה מעולה. זה גם האלבום היחיד שהקדשתי לו פוסט שלם השנה. החיים, תוכניות, וכו'.
אני מסיר את הכובע בפני ה-Horrors. כולם חשבו שיצא להם פוקס עם האלבום הקודם שלהם, Primary Colours, אחד מהאלבומים הטובים והעמוקים של העשור הקודם. אבל ההורורז הכו את הברק שלהם שוב באותו מקום והוכיחו שזה ממש לא במקרה. ההורורז עושים את מה שלהקות גדולות עושות - הם מחפשים. הם משתנים, הם משתפרים, הם מוסיפים צבעים לפלטה שלהם ומתיזים אותם בהנאה.
בפעם הקודמת פגשנו אותם בשוגייז ופוסט Pאנק אפלולי. הפעם אנו פוגשים אותם בצבעים בהירים יותר עם השפעות מדצ'סטריות ו-Simple Minds. כל חבר בלהקה השתפר בנפרד וכולם מתפקדים כמו כלי אחד מעולה ביחד. תענוג עצום ולהקה ענקית שרק הולכת וגדלה. בנוסף, מגיע להם פרס על השימוש הכי טוב בשחפים באלבום אי פעם.
British Sea Power לא ישנו לך את החיים. בעצם זה לא נכון. הם כן ישנו לך את החיים, רק בדרך הצנועה והמתוקה שלהם, דרך שמשלבת בצורה מורבידית בין היסטוריה וטבע להמון כיף ורוקנרול. הם אולי אחת מהיורשות הבודדות של שושלת הבריטפופ האבודה, ואחת מהיחידות שעוד נותנת כבוד למוזיקת גיטרות (ראה כותרת אלבומם הקודם).
את Valhalla Dancehall, המקום שבו "לי סקראץ' פרי ות'ור עושים חיים ביחד", הלהקה הקליטה במו ידיה בחווה נטושה אי שם במחוז Sussex במשך 18 חודשים. המרחבים הפתוחים, השמיים הבהירים, והטבע הפראי זולגים מהרמקולים ברגע שתלחצו play. מצד שני יש שם שירים שיגרמו לכם להוציא את האייר גיטאר ולפרוט עליה בהנאה לצלילי האלבום. ככה זה בחווה, אפשר להתפרע כמה שרוצים וגם להנות מהשקט שאחרי.
לא כתבתי כלום על החדש של רדיוהד. כשהוא יצא, כולם מיהרו לכתוב כל דיעה מיידית בכל מקום אפשרי. זה הוציא לי חשק להוסיף עוד מילים למדורה, ורציתי לשמוע את האלבום לפחות עשר פעמים לפני שאגבש ואכתוב עליו משהו, אם בכלל.
השמיעה הראשונה של King Of Limbs לוותה בהתרגשות אפופת מיסתורין. רדיוהד היא גיבורה אינטרגלקטית בשבילי, והנה הם הוציאו אלבום חדש בהפתעה. ידעתי מראש שהאזנה לאלבום חדש של רדיוהד תהיה תהליך לא פשוט שדורש מהמאזינים לנטוש את הקונכיה הקודמת ולמצוא חדשה. לכן הרגשתי מעולה שלא כל כך הבנתי את מה ששמעתי אחרי ההאזנה הראשונה, שצריך לשבת ולהשקיע.
מה שקרה בהמשך הפתיע אותי. לאט לאט, מהאזנה להאזנה, ההתלהבות שלי מהאלבום הלכה ופחתה. התחלתי לחשוב עליו כתרגיל אסתטי שרדיוהד עשו עבור קורס באקדמיה למוזיקה, יצירה מעניינת עם קורטוב של ניסיוניות וחוסר בהוקים, אבל כזאת שלא מצליחה לחדור מתחת לעור ולרגש. זה העציב אותי, כי סיבה עצומה למערכת היחסים הארוכה והאינטימית שלי עם רדיוהד היא הצד הריגשי שלהם שמאוד הזדהיתי איתו.
במובן הזה In Rainbows היה אלבום מעולה, אוסף של שירי פופ נסיוני שהציגו קשת רחבה של רגשות מחייו הבוגרים של תום יורק ושות'. או ששנינו השתנינו והגענו למקומות מאוד שונים, או ש-KOL הוא אלבום שכלתני לדור מכונת ההייפ שנועד לדגדג לנו את חוש האסתטיקה לכמה דקות, עד העונג הבא. וכך נטשתי את KOL עד להודעה חדשה, מפנה את האוזניים לצלילים אחרים.
בשבוע שעבר קיבלתי הזדמנות לחזור למלך הגפיים. החבילה הדה-ז'ונגלרית שהזמנתי עוד לפני ששמעתי ביפ אחד מהאלבום הגיעה לסניף הדואר הקרוב לביתי. ציפיתי להמון אחרי האריזה המדהימה של In Rainbows, ושמחתי לגלות שרדיוהד ואמן הבית סטנלי דונווד סיפקו את הסחורה. זה מגיע בשקית ניילון צבועה באמנות של האלבום שרק אידיוט ירצה לזרוק, מסר לגבי ההתמכרות שלנו לפלסטיק ואיכות הסביבה. יצקצקו הצינקניים, אני נותן כבוד שרדיוהד משתדלים להקטין את תביעת הרגל שלהם על כדור הארץ גם בהופעות וגם במארזים שלהם. בפנים יש דיסק, שני תקליטים שקופים(!), עיתון ביזארי מעוטר באמנות ומילים מורבידיות כמו שאנחנו רק רגילים לקבל מאז החוברת של OK Computer, ומן דף לא ברור שכזה שאפשר להפריד לבולים קטנים.
הקנקן מדהים, אבל מה מבחינת מה שיש בתוכו? האם הרגשות שלי השתנו? לצערי לא נפלתי מהרגליים בשמיעות מחודשות של KOL, אבל כן גיליתי יותר סימפטיה בשבילו. הוא חמוד ונעים. תוכלו לנגן אותו בארומה ואף אחד לא יתלונן על המוזיקה. אם כן מעמיקים בו, מגלים מקצבים אפריקאיים שבורים כמו שטרם שמעתי מלהקה אחרת, גרובים מעולים של הבאס, גיטרות מאוד מינימליסטיות ומדגדגות, וכמובן שטיחים סינתיסייזרים אי שם מתחת לפני השטח. דווקא הקול של תום יורק מאכזב - מרוח כך שאי אפשר להבין מה לעזאזל הוא אומר, שטוח ביבבה מתמדת וחד גונית. נפילה מוחלטת אחרי המגוון הווקאלי שהוא הפגין באלבום הקודם.
הבעיה, כפי שכבר אמרו, היא שהציפיות שלי ושל שאר הקוסמוס מהאלבום החדש של רדיוהד היו בשמיים. ילד מחונן שמוציא פחות מ-100 מאכזב את הוריו. אבל אם נסתכל על ההיסטוריה של המוזיקה המוקלטת במבט פיכח, נגלה שאין אף אמן שהוציא אך ורק אלבומים פנטסטיים לאורך זמן. דיוויד בואי, איגי פופ, REM, סווייד, תבחרו את מי שתרצו, לא כל האלבומים שלו/ה/הם היו יצירות מופת.
בשבילי KOL הוא האלבום הכי חלש של רדיוהד (נקודה). למרות הפילרים, אלבום הבכורה Pablo Honey לוקח אותו בסיבוב עם המוזיקליות והישירות הלא מתחכמת שלו. אולי אם KOL היה משוחרר בתור אי פי (כולה 8 רצועות על גבי 37 דקות) או אלבום המשך ל-The Eraser של תום יורק, היינו מסתכלים עליו אחרת ואוהבים אותו יותר. אבל כפסגת מאמץ משותף של חמישה גאונים מוזיקליים, זה פשוט פשוט מדי.
מי יודע מה יהיה עם רדיוהד. כולם מתים שהם יזרקו את הסמפלרים לסל המיחזור, ירימו גיטרות, ויחזרו לשורשים של ימי The Bends הישנים והטובים. לדעתי הסיכוי של זה אפסי. רדיוהד הם אמנים ולכן נמצאים במבט מתמד קדימה, בחיפוש, בחקירה של פלנטות חדשות. הרבה יותר סביר שהם ירימו כלי נשיפה וקונטרבס ויעשו ג'אז נסיוני מאשר שהם יחזרו לרוק פשוט.
אנחנו צריכים להיות עם אורך נשימה. להבין שיש מעידות, שאי אפשר להיות הכי טובים כל הזמן, למרות שזה מה שהחברה דורשת מאיתנו. או להיות מניאקים, לשכוח את כל הדברים הנפלאים שרדיוהד כבר עשו, ולקטול אותם כלהקת אוברייטד הייפ. הבחירה בידכם.
מה לעשות, לפעמים לוקח זמן עד שאני מבין שיש מוזיקה שהיא גם אופנתית, וגם טובה, זמן שלוקח להתגבר מהרתיעה הראשונית שמזכירים את השם של איזה הרכב בכל מקום ועד שאני אשכרה שומע אותם ברצינות. אז השנה ה-XX התגנבו לליבי ותקעו בו דגל. אני מעריך אותם בכמה רמות - על כתיבת השירים, הביצוע, הסאונד המינימליסטי והמיוחד, והסקסיות. כמו ה-Drums גם הם נתקעים לפעמים בתוך המסגרת שהם יצרו לעצמם, אבל אולי מתחמקים מזה קצת יותר באלגנטיות. מי היה מאמין שמוזיקה שמושפעת מ-TLC תשמע כל כך טוב?
כנראה אחד הדברים היותר חדשניים ולא ברורים ששמעתי השנה, ועוד מחבורה מלוס אנג'לס ההדוניסטית שנשמעת באותה רמה כמו שהיא יודעת להתלבש. אני מודה לשחר מבית מונוקרייב שהכיר לי אותם בפעם הראשונה, ככל הנראה עוד ב-2009, אבל לקח לי זמן עד שהגיע הזמן הנכון בשביל להתחבר אליהם. בהתחלה השיר "Die Slow" קנה אותי עם האלקטרוניקה הקשה אך קליטה שלו, וככל שהעמקתי באלבום העמקתי בעולם הצבעוני רועש והלא בריא של הלת'. משהו לפתוח את הראש איתו.
יש דברים שמשום מה לוקח המון זמן לשמוע עליהם, דברים שאתה שואל את עצמך איך זה שאף אחד לא סיפר לך על זה קודם. סלואודייב היא אחת מהלהקות האלה, וסופלאקי הוא אחד מהאלבומים האלה. הם בעצם השפיעו ישירות או בעקיפין על לא מעט מגיבורי המוזיקליים - רדיוהד, סיגור רוס, ובטח שעל אושנסייז. אז השנה התחברתי למקור ונסחפתי בגלי הדיסטורשן העמוקים שלהם, שוחה אחרי קולות הסירנות של זמרי ההרכב ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול. ביליתי עם האלבום הזה לא מעט לילות, בחלקם תוך כדי החלקה אל תוך השינה. לא בגלל שהוא משעמם, אלא בגלל שהוא אלבום שמושפע בדיוק מרגעים שכאלה בין עירות לשינה ואל תוך עולם החלומות.
בטח אלבום מובן מאליו לחלקכם, ואלבום שלא שמעתם בכלל לחלק השני. אותו שחר מבית מונוקרייב טוען שהבריטים עפים על האלבום הזה עד היום, ואני לגמרי יכול להבין למה. הוא מלא בקסם מהצליל הראשון ועד האחרון, כאילו כל הכוכבים התישרו פתאום לנגד עינינו ומישהו הצליח להקליט את הצליל שזה ייצר. הוא מחבר בין פסיכדליה ל-Fאנק לפוסט-Pאנק ועוד אלמנטים שאי אפשר להגיד בדיוק. עם היומרה והקול המהדהד הזה של איאן בראון, הגיטרות המתפטלות של ג'ון סקווייר, הבאס הפועם של מאני, והתופים הברייקיים של ראני, משהו מיוחד קורה פה ושומעים את זה עד היום. בקרוב הרטרו למאדצ'סטר, אם הוא לא החל כבר?
ניימדרופינג להאזנות נוספות השנה
Editors - כל שלושת האלבומים - בעקבות ההופעה האדירה שהם נתנו פה השנה Air Formation - Nothing To Wish For (Nothing To Lose) - 2010 - נזכרתי ברגע האחרון שהאלבום הזה הוא מ-2010, הייתי בטוח משום מה שהוא מהשנה שעברה. בכל מקרה, אלבום חובה מהשנה לחובבי השוגייזינג באשר הם קיצו - חול - 2010 - ירושלמים אבל איסלנדים בנפשם עם ארט-רוק משובח קין והבל 90210 - מסע הכזבים - 2010 - האלבום הכי מחורע שיצא פה אי פעם ירונה כספי - אגו - 2010 - הזמרת/יוצרת/רוקרית הכי שווה על אדמתינו שלא ברור איך היא לא סופרסטארית Electra - Heartbreak's For Fools- 2010 - אלבום לאנגלופילים שחבל שלא יצא כבר לפני 10 שנים Boom Pam - Alakazam - 2010 - רוק בלקני לפרצווף Nada Surf - If I Had A Hi Fi - 2010 - אלבום קאברים שנשמע בכלל כמו אלבום מקורי Delphic - Acolyte - 2010 - ניו ניו אורדר מהנה ביותר Windsor for the Derby – Against Love - 2010 - אינדי שוגייזי קטן וחמוד שכזה Fuck Buttons - Tarrot Sport - 2009 - אלקטרוניקה רועשת כמו שצריך Bloc Party - Silent Alarm - 2005 - התחברתי באיחור אופנתי Manic Street Preachers - Generation Terrorists - 1992 - המשכתי לטחון + עוד מוזיקה שלהם Happy Mondays – Squirrel and G-Man - 1987 - מאדצ'סטר!
סה טו
תודה שקראתם, האזנתם, והגבתם. מאחל לכולנו שנה מוזיקלית אינטרגלקטית ב-2011!
