"שימי חמישים שקל" ציווה אסף תלמודי על מאיה דוניץ. שניה לפני כן דוניץ זייפה בזעקת שבר תאטרלית שפשוט שייכת לשיר אחר, ועצרה את הנגנים בפרצוף מבולבל. "אם מישהו רוצה לעצור שיר באמצע, הוא צריך לשים חמישים שקל" חזר תלמודי על ההוראה מתחילת ההופעה. הכלל הנוקשה הזה בא כדי לפתור תופעה שהיתה נפוצה בהופעה של אוי דיוויז'ן (בארבי, 22.3): בלבול של המוזיקאים בין השירים. תלמודי בעצמו שאל את חברי הלהקה לפני שהחלו לנגן באיזה סולם זה "הטומבה", והתבלבל בתחילת המופע בין השירים "יווני חדש" ו-"יווני חדש חדש". חברי הלהקה, אייל תלמודי (אח של, קלרינט), גרשון לייזרסון (כינור ושירה), ואביחי טוכמן (קונטרה בס) התבררו על פי אסף תלמודי כחסרי אחריות כלכלית, נכשלים בגביית שכר טרחה ממעסיקיהם, לרוב פסטיבלים ובעלי אירועים, ולכן כנראה החליטו לנסות להשלים הכנסה בגביית כסף מהמוזיקאים שהם אירחו על הבמה.
לא היה חסר ממי לאסוף את הכסף. הבארבי התמלא באשכנזים ב-50 גוונים של חיוורון שבאו לחגוג בהילולות יגון את הופעת העשור החגיגית של להקת הכליזמרים. עניין העשור הוא שקר כמובן, כי הלהקה קיימת כבר 11 שנים. גם לפנינה הזו אחראי אסף תלמודי שהנחה את הערב בסגנון שבין דוד זקן ונחשל טכנולוגית, לסטדנאפיסט בתחילת דרכו ומפעיל קהל די יעיל. "אני רואה פה יותר מדי נענועי ראש" אמר תלמודי בשלב מסוים. "זה יותר מדי אינדי רוק מה שקורה פה. מוסא תסדר פה מעגל". תוך עשר שניות הסתדרו שני מעגלי ריקודים מתחרים, שנעו בכאוס שיותר דמה לפוגו. לפי תלמודי, אוי דיוויז'ן מחלקת את זמנה בין אירועים משפחתיים בפינות נידחות בארץ לבין פסטיבלים אזוטריים בפינות שכוחות אל ברחבי העולם. ההופעה בבארבי הייתה קרובה יותר לאפשרות הראשונה, ובהשראת המעפניות של אירוע משפחתי, המצגת שהתלוותה למופע הייתה מקוטעת ורצופה ברגעים מביכים ותקלות טכניות - כמו התוכניה העמוסה שהוכנה לערב. אבל כשהכליזמרים ניגנו את שירי "הכיף להתלונן" (כפי שתלמודי הגדיר אותם), גופים קפצו באוויר והרעידו את רצפת העץ של הבארבי.
גם אורחים לא היו חסרים לצרכי גבייה: שולי רנד, רונה קינן, נועם ענבר מהבילויים בגרסה מצוחצחת, שלומי שבן, תמיר מוסקט (בלקן ביט בוקס) ושי צברי עלו, ירדו וחזרו בנקודות שונות ואקראיות במהלך חפלת היידיש, ועוד כמה שמות פחות ברנז'איסטים כמו מאיה דוניץ ואבישי פיש שהצטרפו בשירה, ואמיל קרויטור על אקורדיון. גם אמא של אייל ואסף תלמודי כיכבה מהבלקון, והובטח לה להשתתף בחגיגות ה-20. הרגעים הבוהקים ביותר בהופעה היו של שולי רנד עם ביצוע בטרמינל שבין קיבוץ משמרות למינסק ל-"ס'אוחתו אפעס #3" של מאיר אריאל, דוניץ וענבר עם המחזה של הקלאסיקה היהודו-אשכנזית (מסתבר) "אוי געוואלד א גנב", וגם כל רגע שבו אייל תלמודי ייבב על הקלרינט. החפלה נסגרה במשפט מייצג של אסף תלמודי ואווירת האשכנזיות: "תזכרו שבסוף יש לכם רק את אחד השני, וכנראה שזה לא מספיק".
צילומים: ניצן אגסי
סגור לתגובות על אוי דיוויז'ן בבארבי: חפלת יידיש כאוטית / כללי / ניצן אגסי
היום הראשון של סאונדצ'ק, ועידת המוזיקה העצמאית הראשונה בישראל, הרגיש בהתחלה קצת כמו הקונגרס הציוני בבזל: חבורה של אנשים שמוזיקה היא החיים שלהם באים לראות כיצד לקדם את המטרה המשותפת שלהם, ולספק לתרבות העצמאית בישראל עוד דחיפה קדימה.
באתי לועידה עם חשש מסויים. פנלים תמיד מרגישים לי כמו חבורה של אנשים שמסכימים אחד עם השני, ולא מצליחים באמת לצאת עם מסקנות מהשיחה שלהם. שמחתי לראות כמה מהר התבדיתי. את הועידה פתח "בנייה והיווצרות של קהילה אלטרנטיבית ושיתופית", פנל של אנשי עשייה חשובים שמייצגים אג'נדות שונות באינדי הישראלי. שרון קנטור הנחתה את הפנל שכלל את קוואמי מרדיו הקצה, דוד פרץ הבאר שבעי, גילי דה קיד הירושלמי מתחנת הרדיו האינטרנטית רעש Hour, אבירן חביב מלהקת גרייט מאשין, ובן ריפתין החיפאי שעומד מאחורי הסירופ והפלסטר, עליו כתבתי לא מזמן.
יותר מהכל, הפנל הציג את נקודות המבט השונות שיש למשתתפים יחסית למקום שממנו הם פועלים. גילי דה קיד העלה טענה מעניינת על כך שאין מספיק נכונות מצד התקשורת להתייחס ליוזמות מוזיקליות שמתרחשות מחוץ לתל אביב. ריפתין רואה את הפעילות שלו כשליחות, מכיוון שבחיפה אין הרבה מקומות עצמאיים שמצליחים להתקיים, ולכן לכל מועדון שמחזיק מעמד יש חשיבות. דוד פרץ היה היחיד שייצג את העשייה העצמאית בפריפריה מבין חברי הפנל, ולכן היה זה שמודע יותר לחשיבות של תמיכה פיננסית מצד העירייה, מה שגרם לויכוח הקולני ביותר של אותו ערב. "אבל זה כסף ממסדי" טענה קנטור, ואליה הצטרף חביב שהתנגד לרעיון של שיקולים כספיים במסגרת עשייה מוזיקלית.
בניית קהילה אלטרנטיבית משותפת (צילום: יובל אראל)
היה מעניין ביותר לראות את המקום של תל אביב בתוך הקהילה העצמאית ששורטטה במהלך הערב. בעוד שהלא-תל-אביבים שהשתתפו בועידה הדגישו את החשיבות של עידוד יצירה במקומות שמהם הם באו, הם גם היו מודעים לכך שתל אביב היא המרכז התרבותי שממנו הכי קל לקדם את האינדי הישראלי, ולכן חשוב להראות נוכחות גם שם. ובכל זאת, בלט מאוד הניתוק הגדול של העיר הגדולה משאר הסצנות, משרון קנטור שהתייחסה לחיפה כפריפריה, דרך קוואמי שלאכזבתי לא ניצל את העובדה שבמסגרת רדיו הקצה הוא לא מתרכז בעיר מסוימת כדי לספק נקודת מבט אחרת, ועד לסיפור של שי צברי כנער מבת ים שמרגיש מאוים מהמיתוס של הסצנה התל אביבית.
הסיפור של צברי הגיע מהשיחה שניהל עם סער גמזו מרדיו קול הקמפוס לאחר הפנל, וגם היא התפתחה לכיוונים מעניינים. השם הרשמי של השיחה היה "מהי פריפריה תרבותית?", אך גמזו וצברי החליפו על כך כמה משפטים בודדים על מנת להעביר את מוקד השיחה לנושאים יותר מעניינים, שבמרכזם היחס בין המיינסטרים לאלטרנטיבי, ואיפה בדיוק אמן צריך למקם את עצמו בסקלה ביניהם. צברי דיבר יפה על ההבנה שלו לאחר שנים רבות של חוסר הכרה מצד התקשורת לכך שהוא צריך להבין מי הוא, מאיפה הוא בא, ומה הוא רוצה להגיד עם המוזיקה שלו. בניגוד לפנל שנערך לפניו, הוא גם ענה על שאלות של צופים מהקהל, רבים מהם מוזיקאים בעצמם שמנסים להבין איך אפשר בכל זאת להתקדם ולקבל התייחסות והכרה על המוזיקה שלהם.
צברי וגמזו (צילום: יובל אראל)
בתור צופה מהקהל, הייתי רוצה לראות את אנשי האינדי הישראלי מקיימים סוף כל סוף דיאלוג שיעזור להם להבין יותר טוב את המשמעות של קהילת האינדי הישראלית כקהילה מאוחדת, שאני, ואני מניח שרוב האנשים שקוראים את הבלוג הזה, רואים את עצמם כחלק ממנה. היו בין משתתפי הועידה המון ניגודים ואי הבנות, בין אם זה של אבירן חביב שפשוט לא הבין למה דוד פרץ כל כך מדגיש את חשיבות הכסף בעשייה עצמאית, או סער גמזו ואנשים מהקהל שהבינו את דבריו של שי צברי לגבי מיתוג עצמי כמשהו מסחרי במקום אישי, למרות שהוא התכוון בדיוק להפך. ובכל זאת, זה לא מעיד על קהילה שלא מתקשרת, אלא בדיוק להפך: הניגודים האלו הובילו לדיאלוגים הכי חזקים שהתנהלו באותו ערב, וזה אולי מה שהקהילה המתפתחת שלנו הכי זקוקה לו.
אי אפשר לצפות מהיום הראשון של סאונדצ'ק לספק איזשהן שורות תחתונות או מסקנות, אבל הפנלים והשיחות שנוהלו במהלך הערב העלו מספר שאלות מרכזיות שיהדהדו בהמשך הועידה: מה הקהילה האלטרנטיבית צריכה לשפר או לשמר כדי להגיע למטרות שלה? האם כל חבר בקהילה הזאת צריך להתרכז אך ורק באג'נדה שלו? האם זה נכון וטוב שיש מרכז גאוגרפי לעשייה העצמאית בישראל וכמה זה פוגע במקומות אחרים? אולי התשובות לא יגיעו בסוף השבוע הזה, אך עדיין חשוב לנסות להגדיר את המטרה שאליה העשייה העצמאית במוזיקה הישראלית מכוונת. בראיון שיובל הרינג נתן למאזין, הוא ציין שהוא הבין כי היצירה שלו וגם הלייבל החדש שלו הם תחביבים שהוא לוקח ברצינות רבה, ושהוא סבל כשניסה לעשות מוזיקה בצורה מלאה. הרינג לקח כיוון אחד ומאוד מסויים בתחום האינדי, אבל זה עזר לו להבין יותר טוב את המטרות שלו בתור יוצר עצמאי בישראל, והגיע הזמן שגם בתור קהילה נבין יותר טוב את המטרות שלנו.
סגור לתגובות על כנס סאונדצ'ק: דיאלוג בתוך קהילה מתפתחת / כללי / ירדן אבני
איחדתי כוחות עם יובל לוי מ-"הקוצב", ויחדיו סיכמנו את שנת ה'תשע"ה במוזיקה הישראלית מהפולק הרך של ג'יין בורדו ועד הפוסט-הארדקור המחורע של זאגה זאגה וכל מה שביניהם - לשמיעה בלחיצת פליי למעלה או האזנה סלקטיבית פה למטה.
Totemo - Heavy As My Dreams EP
יובל: רותם אור (Totemo) הוציאה בתחילת השנה אי.פי חדש ומשובח. מוזיקה אלקטרונית עם שירה מהפנטת, עשרים דקות של צלילה עמוקה. האי פי הקצר (רק כעשרים דקות אורכו) היה אמור להיות מלווה בסיבוב הופעות בארץ, אבל הוא נדחה בעקבות אבחון של מחלת סרטן השד. בימים אלו רותם אור עובדת על חומרים חדשים, ואנו מקווים שכשיצאו, היא תוכל להשיק אותה כמו שצריך.
עידו: האי פי של טוטמו היה אחד מהיציאות של השנה, בכלל במוזיקה האלקטרונית בעולם. כבר קלישאתי להגיד שזה נשמע "חו"ל", ובכל זאת, היללו את האי פי בבלוגים ברחבי העולם, ובצדק. מאחל הרבה בריאות לרותם בשנה הקרובה ועוד המון שירים חלומיים כאלה.
Garden City Movement - Modern West EP
יובל: לפני כחודש התקיימו ההופעות של Alt-J בארץ. לכל אחד מהמופעים נקבע מופע חימום אחר. אני בחרתי ללכת למופע הראשון בגלל מופע החימום של Garden City Movement, והיה כל כך טוב, שעם כל הכבוד ל-Alt-J, הגארדן לא נפלו מהם בכלל. האי פי שיצא להם השנה, Modern West, ממשיך את הקו האלקטרוני המתוחכם מהשניים הקודמים, ומדגים לנו שוב איך אפשר להכניס כמות עצומה של רגש לתוך ביטים ממוחשבים. תגלית נוספת שגיליתי לגביהם השנה היא שהמוזיקה שלהם מעולה לשחייה. אז אם יש לכם נגן MP3 עמיד למים – אני ממליץ בחום.
BEMET - The Chase After Tomorrow
יובל: הוד מושונוב הוציא אלבום משותף עם ריג'וייסר כחלק מהלייבל Raw Tapes, אלבום בשם The Chase After Tomorrow שכולל גם שיתופי פעולה עם נגני הלייבל. הוד מושונוב הוא נגן קיטאר (הקלידים האייטיזים שלובשים כמו גיטרה על הכתף) שגדל כנגן פסנתר קלאסי, ובשנים האחרונות עבר למוזיקה אלקטרונית ומשלב באלבום הזה בין אלמנטים של ג'אז למוזיקה אלקטרונית. הלייבל חצה את גבולות האינדי בשנה האחרונה עם השינויים המעניינים שהתרחשו בגלגל"צ.
Anatopia - User Experience
עידו: אנטופיה הם הצמד Henrietta Morgenstern ו-Klaus Plötzlich, ישראלית וגרמני שעושים מוזיקה אלקטרונית סקסית, חיבור בין השיק הברלינאי לחוצפה הישראלית עם תהיות קיומיות על העולם הדיגיטלי.
Shtuby Band Experience
יובל: את שטובי גיליתי בפסטיבל יערות מנשה. הוא עלה לבמה לבוש בבגד גוף ורוד שמכסה את כולו מכף רגל ועד ראש, ולרגע אחד הפך את היער לרחבת ריקודים ענקית, שהזכירה יותר דיונות במדבר של פסטיבלי טראנס מאשר פסטיבל רוק. שטובי מופיע לפעמים בהרכב מלא עם נגנים, כמו ביערות מנשה, שכולל מתופף, קלידן (BEMET, הנ"ל), MC וחלילנית, ולפעמים הוא מופיע לבד כדיג'יי במסיבות בפסטיבלים ובמועדונים, בארץ ובחו"ל. אמנם לא יצא לו אלבום, או אי.פי השנה, אבל עדיין הוא ה-תגלית שלי. ממליץ בחום להטות אוזן ואם אפשר לתפוס אותו גם על הבמה בהופעה או דיג'יי סט.
שי צברי - שחרית
יובל: המלך החדש, שמאפשר גם להיפסטרים לתת בכפיים הוציא השנה את האלבום "שחרית" שמצליח לייצר מוזיקה ישראלית ומאוד אותנטית. במקרה של שי הוא מצליח לחבר פיוטים יהודים ישנים עם ז'אנריים עדכניים – רוק, בלקן, דאב ורגאי.
עידו: שי צברי והרכבים כמו A-WA ולירן עמרם והפנתרים עשו נסיון מאוד יפה ליצור מוזיקה ישראלית אותנטית שלא שואבת מהתרבות האנגלו-סקסית של רוק/פופ אלא ממקורות של מוזיקה יהודית ותימנית. באופן אישי פחות התחברתי לזה, אך ברור שזו מוזיקה שהקהל הישראלי הרחב יאהב, מוזיקה שעושה שמח ושתעלה את הישבנים לרקוד על השולחנות ולתת בכפיים - אני פשוט מעדיף פוגו.
TATRAN - Shvat
יובל: שלושה האקס-נגני הג'אז קפצו מדרגה ענקית בשנה האחרונה. הם הוציאו את האלבום "SHVAT", מילאו את הבארבי ואת הבמה המרכזית ביערות מנשה, ואפילו הצליחו להכניס שיר לגלג"צ - הפתעה גדולה בהתחשב במוזיקה הנסיונית שלהם. נראה שזו רק תחילת הדרך של השלישיה הפסיכדלית הזו, וכדאי לתפוס אותם בהופעה מהר, לפני שייגמר והם ילכו לבמות גדולות בניכר.
עידו: הופתעתי איך המוזיקה הנסיונית והאינסטרומנטלית נטולת הווקאלז של טאטרן גרמה לאנשים לעוף השנה. הקהל המיינסטרימי שנתקע בשנות השבעים על פינק פלויד והדורז כנראה פוקח את האוזניים, סוף כל סוף, ומבין שיש טריפ חדש.
Pits - Premeditated Endings
עידו: אלבום שלא קיבל בכלל פוקוס בשנה שעברה ודורש עוד מלא האזנות. מוזיקה נסיונית, סוג של פוסט-רוק חורך עם טירוף שמרחף מלמטה, אולי בגלל הפקתו המושחזת של עמי שלו (המונוטוניקס).
קין והבל 90210 - וידאודרום
עידו: ההרכב הרוצח של השנה ומבחינתי אלבום השנה. זה אלבום שלא מוערך מספיק. הוא גאוני כמו שהוא טפשי, הוא מטורף, הנגינה קטלנית, הוא מלא ברפרנסים תרבותיים לסרטים והצגות ומוזיקה ולחיים שלנו היום. לוקח זמן *סטגדיש* להבין אלבום כזה, וזה יקרה בסוף כמו שזה קרה לאינפקציה והופעות האיחוד המפוצצות שלה השנה. מי שרוצה את ההזייה המלאה שלא יחכה לאיחוד אלא ילך להופעה הבאה של קין והבל 90210 עכשיו עוד כשהם צעירים ומחורפנים.
Cut Out Club - Cut Out Club
יובל: פרויקט הסולו של ניצן חורש (אקלטרה) הפך לסופרגרופ אימתני שכולל שמונה חברים מנוסים שפעילים גם במסגרת להקות אחרות. אחרי שהם מתחו את הסבלנות שלנו עד תום, הם הוציאו ממש לאחרונה את האלבום הראשון שלהם. מעבר לשירים המצויינים אני מציע לתת תשומת לב להפקה המוזיקלית המעולה של ניצן וברוך בן יצחק שצובעת את השירים במלא גוונים ויוצרת רוק אפל אך עדיין מלא ב-FUN.
KIDS FLY - KIDS FLY
יובל: האלבום הראשון, שנושא את שם הלהקה, יצא אי שם בינואר. הלהקה הוקמה על בסיס להקת אומללה ושנתה את פניה אחרי שהסולן עזב. האלבום מלא ברוק מאוד חלומי, כזה שעוזר לי לצלול במחשבות. חברי הלהקה מפוצלים בין ישראל ואנגליה, ולכן קשה לתפוס אותם בהופעה, אז אם נקרית בידכם ההזדמנות אני ממליץ מאוד לא לפספס.
lessAcrobats - Other Selves EP
עידו: EP מאוד איכותי וכיפי עם נגיעות של ניאו-פסיכדליה, עוד ריליס מוצלח מבית אנובה. המיקסוס של Tom Monahan, שעבד עם Peter Bjorn and John וגם Devendra Banhart, מוסיף מגע של קסם זר ומענג (מתנצל על הטעות בשידור - הוא לא עבד עם Tame Impala למרות שזה נשמע מתבקש).
Lola Marsh
יובל: הההפתעה הכי גדולה בלהקה הזו היא שאנחנו כל כך אוהבים אותה למרות שעד היום יצא להם (רשמית) רק שיר אחד. יעל שושנה כהן הגיעה לתודעת הקהל כשעשתה כיסוי לשיר של לאנה דל ריי בתכנית ריאליטי, והקו המוזיקה של לולה מארש ממשיך בדיוק משם, ועושה את זה טוב. הם עשו מלא הופעות, והופעות מלאות, שיר אחד והבטחה לאלבום. בארץ, לדעתי, הם יצליחו, השאלה אם יצליחו לפרוץ את מחסום החו"ל, שם נראה לי שיש עוד הרכבים שעושים מוזיקה דומה, והתחרות יותר קשה. שיהיה בהצלחה!
Private Men - Private Men EP
עידו: ההרכב החדש של רועי דותן (פאנקייק, המועדון, ועוד) הוציא EP עם שירים שבריריים ויפים ברוח תחילת המילניום של הרכבים כמו Doves, Elbow, Kings of Convenience.
Russo & Weinberg - Stay
יובל: ארז רוסו (הג'ירפות) ועדי ווינברג הוציאו באמצע הקיץ אלבום שיהיה כיף להתכרבל לצליליו בחורף, מול האח. הפרויקט המשותף, שהחל במקרה, הוציא כבר לפני שנתיים(!) שיר ראשון מתוך האלבום "Stay", וגם הוא עושה את דרכו במהירות מערבות האינדי למרכז המיינסטרים. השירים נכתבו על ידי ארז רוסו, ועדי ווינברג נתנה לו את הדחיפה לעלות יחד איתה למרכז הבמה, ואפילו לתפוס את המיקרופון. יש לקולות שלהם הרמוניה מדהימה, שמזכירה לי זוגות בסגנון ג'וני קאש וג'ון קארטר או לי אוזוולד וננסי סינטרה, והאלבום הזה התנגן אצלי שוב ושוב, אפילו בחום של אוגוסט.
ועדת חריגים - השעמום שוקע
עידו: "השעמום שוקע" נמצא אצלי במקום השני השנה בתחרות מאוד צמודה למקום הראשון (קין והבל 90210). אני מאוד אוהב את הקונספט של יובל הרינג, סולן ההרכב, הנסיון ליצור מצע של מוזיקה ישראלית חדשה עם רפרנסים מקומיים שתהווה בסיס לדור הבא של האינדי הישראלי. לדעתי האלבום פחות חזק מאלבום הבכורה "העולם אבד מזמן" מבחינת השירים (יש פה כמה פילרים), אם כי בסה"כ זה המשך ראוי שמעגן את השוגייז הישראלי ומצליח לגעת באיזשהו רגש מקומי - ראה למשל הפזמון "דרך יפו, העליה" בשיר "אמפריה אחרונה". גם ועדת חריגים זוכים להרבה סיקור והופעות באירופה וארה"ב, הישג לא נורמלי להרכב אינדי ישראלי ששר בעברית.
הקליק - אני לא בפסקול
עידו: קאמבק ענק של הקליק, להקת הפוסט-Pאנק שהוציאה אלבום חדש אחרי 30 שנה של הפסקה. מסתבר שצריך חבורה של בני 50-60 בשביל לשים מראה מול הריקבון הארץ הישראלי, בשביל לצרוח מהגגות עד כמה המצב מסריח דרך גיטרות מלוכלכות וליריקה א/ערסית בזמן ששאר המוזיקאים בארץ עסוקים באסקפיזם ושירי אהבה שמאלציים. ריספקט.
שעלת נפוצה - ימית 2000 EP
עידו: שעלת נפוצה הם סוג של ממשיכי הדרך של הקליק, של פאנק-רוקנרול חכם בעברית עם סולן שמתפרק על וכותב מדי פעם שורות מבריקות כמו "הבידור שלכם זו הטרגדיה שלנו". שעלת נפוצה התפרקה, אך חברי ההרכב המרכזיים עברו הלאה ללהקת הקאלט המסך הלבן שחורשת במות ומלהיבה את הקהל.
Zaga Zaga - Year One
עידו: אלבום הפוסט-הארדקור פאנק של השנה (כנראה כי הוא היחיד שיצא בארץ!), מלא בשירים דיסוננטיים ב-120 קמ"ש וקורטוב של הומור (ראה למשל "I Just Called To Say I Hate Your Band"). ההרכב חורש בזה הרגע את מרתפי ההופעות המזוהמים של אירופה.
Sweatshop Boys - Always Polite, Never Happy
עידו: גאראג'-פופ-פאנק שמשי מלא בהוקים חזקים ומלודיות קליטות, כאילו שהביץ' בויז שמעו יותר מדי ראמונס והוציאו את האי פי הזה. לא ברור למה זה לא תפס בארץ, אבל בחו"ל הסווטשופ בויז (שם גאוני) מקבלים שבחים רבים - אפילו יובל לוי שמע בפעם הראשונה ואהב.
תעני אסתר - מסקנות מכדור הארץ
יובל: תעני אסתר הוציאו השנה את האלבום השני "מסקנות מכדור הארץ" – אלבום שאמור היה לצאת בשלושה אי.פי'ז קצרים יצא בסוף כאלבום אחד, אבל עדיין ניתן לזהות את שלושת החלקים שלו. למרות שהמוזיקה פסיכדלית והמילים נשמעות הזויות בשמיעה ראשונה (ושניה), אחרי כמה שמיעות, מגלים שיש בהן עומק רב, ולדעתי שי רוט, שכתב את רוב השירים, עשה עבודה נפלאה.
Maya Johanna - Born To Become
יובל: אלבום שהופק על ידי Sun Tailor (ארנון נאור) וההשפעה שלו בו בולטת מאוד (שזה טוב, כן?). אלבום פולק שמגיע לגבהים ועוצמות גבוהים, כמו ב-"Born To Become".
ג'יין בורדו - ג'יין בורדו
יובל: שנה מעולה עברה על ההרכב הזה, ששלושה משירים נכנסו השנה לפלייליסט של גלגל"צ, וששוב ושוב מוכרים את כל הכרטיסים להופעות שלהם. דורון תלמון כותבת שירים יפים ומלאי הומור, ויחד עם מתי גלעד ואמיר זאבי (על הקונטרבס והגיטרה) הם שלישייה שמחה וכיפית, שכיף להפליג איתה לרגע למקומות אחרים, יפים יותר, מלאים בפרחים, ופרפרים ווויסקי..
סגור לתגובות על סיכום ה'תשע"ה הסחיפסטרי במוזיקה הישראלית - המאזין + הקוצב / כללי / עידו שחם
