סיקרתי את ההופעה של אליל השוגייז, Mark Gardener:
מוזר לחשוב שהג'נטלמן האנגלי עם הזיפים, הבלייזר וכובע הקסקט שמכסה את הראש בזווית של 15 מעלות, היה פעם הצעיר המגולח עם השיער הגולש, המבט החולמני והסווטשירטים, ששניהם הם בעצם אותו אחד: סולן להקת Ride.
קרדיט צילום: דין אהרוני
ידעתם ש-"shoegaze" היתה פעם מילת גנאי? העיתונות הבריטית העניקה את השם הזה בתחילת הניינטיז לחבורה של להקות כמו Ride, My Bloody Valentine, ו-Slowdive שלא דפקו פרצופי גמירה על סולואי גיטרה, אלא פשוט עמדו שם וניגנו. אבל בתקופת הגראנג' והבריטפופ, כשהשואו הפרוע והלוק נהיו חשובים לפחות כמו המוזיקה, לראות חבורה של אנשים עומדת על הבמה בג'ינס וטי-שירט, בלי כמעט לזוז או לתקשר עם הקהל, נחשב לבדיחה. שלא לדבר על הנוכחות הדלה בהופעות ושהלהקות פירגנו אחת לשניה, מה שזיכה אותן בעוד מחמאה מהעיתונות בממלכה המאוחדת: "הסצינה שחוגגת את עצמה".
הכל התהפך בנוטיז. מוזיקאים חדשים כמו M83, Silversun Pickups, ו-The Pains Of Being Pure At Heart גילו מחדש את הסצינה וחגגו אותה. אפילו העיתונות הבריטית הצטרפה לחגיגה. אם להיות שוגייזר נחשב פעם לסוג של לוזר, היום זה ז'אנר סקסי שמשלב בין פסיכדליה ו-Pאנק, בין אפקטים חלליים לחומות של רעש, בין עדינות לכאסח, בין חלום למציאות.
לא בכדי אבות השוגייז My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו בשנתיים האחרונות. לאחרונה התבשרנו גם על איחוד להקת Ride. רייד בלטו בזכות הדרייב הרוקיסטי שלהם, השפעות חזקות מלהקת The Byrds עם הרמוניות וואקליות וגיטרות מצלצלות, ובכלל, בזכות כתיבה מושחזת בעוד שרוב הלהקות נשענו בעיקר על אסתטיקה.
סולן להקת רייד עם הקול המלאכי והגיטרה הגלקטית, Mark Gardener, היה אמור להגיע להופעת סולו בתל אביב כמה חודשים לפני שידענו בכלל על האיחוד. המלחמה חירבנה על הכל. אבל עכשיו, שחזרנו "לנורמליות", מארק גארדנר יגיע לבארבי ביום רביעי 14.1, ועוד לקראת אלבום חדש עם Robin Gutherie מה-Cocteau Twins - מהלהקות המשפיעות על השוגייז ובכלל. לקראת ההופעה, שלחתי למארק כמה שאלות במייל על אלברט קאמי, איך זה מרגיש לחזור לנגן עם רייד, ומה הוא מתכנן להופעה בארץ.
יש באתר שלך ציטוט מעורר השראה של אלברט קאמי: "עבודתו של אדם היא לא יותר מאשר מסע איטי דרך המסלולים הצדדיים של האמנות לגילוי מחדש, של שניים-שלוש בבואות גדולות ופשוטות שבנוכחותן הלב שלו נפתח בפעם הראשונה". מה הן הבבואות הללו עבורך?
"האהבה הראשונה שלי שהכרתי בזמן הלימודים ב-Banbury Art School ונהייתה לאבידה גדולה! החזרות הראשונות עם רייד, באותה התקופה ב-Banbury Art School, במידה מסוימת כתגובה לאבידת האהבה הראשונה שלי. ההופעות הראשונות של רייד, והפעמים הראשונות שניגנתי רוקנרול עם הדוד שלי כשהייתי בערך בן 6!"
היום, "הסצינת שחוגגת את עצמה" נחגגת סוף כל סוף על ידי כולם: מעריצים, מבקרים, ומוזיקאים. איך זה מרגיש לקבל כל כך הרבה הכרה אחרי 20 שנה?
"זה מרגיש נהדר. העיתונות הריעה לנו בתקופת התקליטים המוקדמים שלנו וההופעות הראשונות, וכך גם המבקרים והמוזיקאים. באופן כללי, המעריצים שבאו להופעות תמיד היו בעניין והבינו שמה שעשינו הוא איכותי. ואז העיתונות הפכה את עורה, כמו שהיא תמיד עושה אחרי שהיא מהללת אותך, עם בוא Nirvana והגראנג'. הדביקו לנו תוויות של שוגייזרים וכו'. ואז העיתונות הריעה ל-'בריט פופ', שלא עמד כל כך טוב במבחן הזמן - חשבתי אז שהרבה מהמוזיקה הזו והלהקות האלה לא היו מעניינות. תמיד האמנתי במה שעשינו, ותמיד הבנתי שזמן הוא המבחן הכי גדול לכל יוזמה אמנותית-מוזיקלית, ואנחנו, והלהקות המובחרות מאותה 'סצינה', עמדנו במבחן הזמן כי, לדעתי, היינו מעניינים, יצירתיים, ומפוקסים לגמרי על המוזיקה מאשר להיות חלק מסצינה, מה שכמובן די משעמם בשביל העיתונות והתקשורת".
עכשיו כש-My Bloody Valentine ו-Slowdive התאחדו להופעות ולהקליט חומר חדש, האם יש יותר לחץ לאחד את Ride? [נשאל לקראת ההופעה בקיץ -ע.ש.]
"אני לא מרגיש לחץ לאחד את רייד. היו ברייד ארבעה בוסים, אז כדי שזה יקרה, צריך שארבעת הבוסים יגרמו לזה לקרות. עד שאקבל את שיחת הטלפון הזו, אהיה מפוקס לגמרי בלחיות בהווה, בגלל שזה כל מה שיש לנו. אני מרגיש יותר לחץ להמשיך ולהסתכל קדימה על שאיפות חדשות מאשר להסתכל לאחור כי יש לי עוד המון דברים לעשות. אנחנו אנשים עצמאיים, ובבוא הזמן יבינו שיש כל כך הרבה מוזיקה מעולה שאני מעורב בה כרגע, בין היתר עם רייד, ויבינו את זה כשהכל יצא לאור. אני לא מפסיק למקסס, להפיק, לשיר ולהופיע. אני חי בהווה ונהנה מאתגרים חדשים ונמנע מלהיות אסיר של העבר והזכרונות שלי - משהו מאוד קשה כשכולם מזכירים לך את רייד!"
שמענו שרייד חוזרים. איך האיחוד הזה קרה?
"דיברנו על זה בתור להקה במשך שנים. קיבלנו הצעות מעולות ממפיקים ופסטיבלים, אבל היינו מאוד עסוקים בתוך פרויקטים שונים שעבדנו עליהם באופן עצמאי. בשנה הבאה נחגוג 25 שנה ל-"Nowhere" [אלבום הבכורה של רייד -ע.ש.], אז החלטנו ביחד שזה יהיה מושלם להתאחד בתחילת 2015".
איך זה מרגיש לנגן שוב ביחד? איך זה שונה מאז שהלהקה התפרקה?
"זה מרגיש מדהים לנגן שוב ביחד. זה מאוד מעורר השראה לגלות שהמוזיקה שלך עמדה במבחן הזמן, ושהקהל גדל וגדל במשך השנים מאז שהתפרקנו ב-1996. התחושה הזו מרגישה נפלא וטוב לעבוד בהרגשה כזו. כשנפרדנו, הרסנו את הרכב, כך שעכשיו זה מרגיש שונה לגמרי לחזור ביחד בחזרה לאולפן ולצאת לדרכים. זה מרגיש בשבילנו כמו תחיה מחדש ולידה מחדש, ואנחנו בטוחים שנוכל לקחת את רייד עוד יותר גבוה, לרמה חדשה של קידמה לעומת התקופה ההיא של רייד. לנגן שוב ביחד מרגיש קצת סוריאליסטי, אבל גם מוכר באופן מוזר".
האם אתה מתכנן לעבוד על חומר חדש לרייד?
"זה כבר קורה. תמיד יהיה חומר חדש כשניכנס ביחד לחדר ונרגיש את הוייב! זה יותר אינסטינקטיבי מאשר משהו מתוכנן מראש!"
איך סצינת המוזיקה באוקספורד בימינו? איזה להקות יוכלו להיות רייד או רדיוהד הבאות?
"אני לא באמת יודע. בכנות, אני לא יוצא להרבה הופעות בימינו, אז אני לא בטוח מה הלהקות האלה באוקספורד עושות או איך הן נשמעות. אני נמצא באולפן כל כך הרבה, וכשאני לא באולפן אני משתדל לבלות זמן איכות עם בתי הצעירה והמשפחה. אין מספיק שעות ביום!"
איזה שירים אתה מתכנן לנגן בהופעה בתל אביב? האם אתה עובד על חומר חדש?
"אל תדאג, אני תמיד מנגן כמה שירים ישנים של רייד! שאר הסט שלי כולל שיתופי פעולה חדשים מקריירת הסולו, וכמה שירים חדשים מהאלבום שלי עם רובין גאת'רי (לשעבר מ-Cocteau Twins) שיצא בתחילת השנה. זו הסיבה שבגללה אני בא לתל אביב, כי המפיקים של ההופעה ראו אותי מנגן את השירים החדשים כשחיממתי את Slowdive בלונודון!"
ועדת חריגים עובדים על אלבום חדש. הם יופיעו באוזןבר ב-19.6 ויבצעו ממנו חומרים טריים. אחרי הסאונד המיוחד של אלבום הבכורה "העולם אבד מזמן", והראיון עם יובל הרינג שאמר ש-"האלבום הבא צריך להיות הלחמה מושלמת בין רוק ישראלי טוב משנות ה-90 או שנות ה-80, 'Nevermind' של נירוונה, ו-'Isn't Anything' של My Bloody Valentine", הזמנתי אותו להרחיב ולספר על חמש ההשפעות הכי גדולות שלו כרגע.
בהמשך לשיחה שלנו, חשבתי קצת על מושג ה"לחזור אחורה אל עצמך" ועשיתי רשימה של אלבומים שאני בדיוק בימים אלה "חוזר" אליהם בכתיבת והקלטת האלבום החדש של חריגים, שעתיד לראות אור תחילת שנה הבאה.
אני מרגיש כיום שבלי הקשר שלי להנאה הגופנית והמלאה שהייתה לי פעם מהעולם, ואיננה עוד - לא משום שאני אדם מנותק או עקר רגשית או משהו, אלא פשוט כי ככל שאני יותר למוד ניסיון, כך אני מרחיק את עצמי יותר מהמציאות עצמה כממשות ומתחבר יותר לאידאות של אותה ממשות - קשה לי מאד לכתוב דברים חדשים שהם בתורם אמורים לייצר הנאה גופנית מלאה לאדם אחר, עם פחות ניסיון משלי. זה סוג של בניית גשר אם תרצה, אל עצמי, או אל דימוי של עצמי שקפוא בתודעה שלי, ואז שחזור הצעדים שלי אל עבר אותו עצמי שחי בתוך הרגע משום שהוא עדיין לא למד כיצד לחיות בתוך זמן אחר. כל אלבום כאן הוא לפיכך זיכרון שלי של עצמי וכל אחד מהם יספר סיפור עלי מנקודת מבטי בהווה.
Chemical Brothers - "Exit Planet Dust"
אני זוכר את עצמי, שוכב על מיטה מעץ בהולנד באמצע שנות ה-90. ההורים שלי ישנים בחדר אחר. אני בעליית גג של צימר קטן בחופשה משפחתית. אני בן 13, אולי 12. אני מחזיק את הפלסטיק של הדיסק הזה ביד והוא מסתובב בתוך הדיסקמן שלי. חשוך. אני ער באמצע הלילה מביט בשמי כוכבים דרך חלון בתקרה של עליית הגג, חלון בנטיה כזה. אני מסתכל על העטיפה של האלבום. בחור ובחורה בדרכם בחזרה מוודסטוק אולי הביתה. המילים "Exit Planet Dust" מופיעות בפונט ערבי למראה. העיצוב עושה לי נעים. הסאונד הזה חצוף. הביטים גדולים, יהירים, עכשוויים, משקפים את הצורך שלי לפרוק. אני שוכב במיטה ומקשיב לשיר "One Too Many Mornings", מעין הזיית שוגייז אלקטרונית. אני חושב, כמה העולם יפה, והבנות בו יפות, ההולנדיות שראיתי ברחוב. הן הסתכלו לי בעיניים ואני לא יודע למה. אולי כי אני מיוחד. כן. זה בגלל שאני אחד ויחיד בעולם הזה, תחת הכוכבים. הן ראו אותי באמת.
Sonic Youth - "Washing Machine"
חבר שלי ואני משחקים תופסת לייזר מתחת לבניין שלו. השנה היא 1995. אני עדיין לא מכיר את נירוונה. אני שומע בעיקר מה שנותנים לי המבוגרים. אני בן 12 בערך. אני לא יודע מה זה נויז ומה זה גראנג' ומה זה אלטרנטיבי. החבר שלי ואני עולים לדירה של ההורים שלו. רמת השרון בקיץ. חם חם. הוא נותן לי שקית עם 2 דיסקים שקנה בחנות עטופים בעטיפה כזו שהיה רק בניינטיז. מתנת יום הולדת. אני פותח את שתי האריזות - באחת אני מוצא את Temple of the Dog, ובשניה את "Washing Machine" של Sonic Youth. המוכר כנראה דחף לו את סוניק יות'. מעניין מי זה היה, המוכר הזה. ברמת השרון ב-1995. מעניין איפה הוא היום. אני חוזר הביתה ושם את הדיסקים במערכת שהייתה לי ליד המיטה שלי עם המדבקות של מעדני "דני" של צבי הנינג'ה. מה זה הרעש הזה? אני מוציא את סוניק יות' מהמערכת ושם את Temple of the Dog. זה כבר יותר טוב. אני אוהב את זה. שנתיים עוברות. אני מוצא עטיפת פלסטיק מרוסקת של "Washing Machine" בתחתית ערימה מאובקת של עיתונים שהייתי שומר בשביל הקריקטורות. הדיסק שרוט ותמיד קופץ בסוף של "The Diamond Sea". אני זונח את Temple of the Dog וכל דבר אחר דומה. אני הולך ומתרחק מהעולם אל תוך עצמי. האלבום עושה לי חשק לכתוב סיפורים קצרים. אני יושב בפעם הראשונה בחדר שלי עם מחברת וכותב סיפור קצר לצלילי השיר "Skip Tracer". הוא היה על סוף העולם. איש הולך בעיר ריקה ועלה לראש בניין להסתכל על העולם הריק שהוא חי בו.
Smashing Pumpkins - "Siamese Dream"
להקת חטיבת הביניים שלי. אני זוכר את עצמי. לבוש מעיל גשם בסגנון "המטריקס", עם שיער ארוך. כולם חושבים שאני גיי. רק הבנות חברות שלי. ילד שמנמן עם פרצוף מוזר וחצ'קונים שאוהב מוסיקה ובגדים. והאלבום הזה בדיסקמן שקבור עמוק בכיס מעיל גשם גדול, קופץ כשאני הולך לבית ספר עם אוזניות SONY עם ספוג אדום. יוצא מהבית לבית ספר בבוקר, ומתחיל ללכת לצלילי "Cherub Rock". חותך בסמטאות הפרבר שלי עם השיר "Quiet" בפול ווליום. שיער על העיניים, כל הזמן. הסאונד של האלבום הזה, כמו הבי מטאל אבל קליל יותר, הלחישות שירות האלה של בילי קורגן, המראה של ההרכב הזה, הארט. למה זה נגע בי כל כך? זה לא היה סתם רועש או צעקני. זה היה כמו חלום להקשיב לאלבום הזה, זה העצים את הרגע שהייתי בו. זה היה הדיסטורשן הזה שאף פעם לא שמעתי ממש, ממש כמו סוכריות מתפוצצות, או מסטיק בזוקה. זה נמרח ונדבק ונע כמו ערפל, וזה גרם לי להרגיש מסתורי, וטוב, ומיני בצורה שאסור או אי אפשר להסביר.
Nirvana - "Incesticide"
כל כך אהבתי את האלבום הזה בתיכון. יותר מכל אלבום אחר של נירוונה. אבל גם אהבתי את אוסף ה-b-sides של הסמאשינג יותר מכל, אז אולי זה פשוט האני של אז, מחפש מפלט מהעולם בתוך מה שנראה לו כמו אזוטריה מנחמת. בכל מקרה. אהבתי את האלבום הזה מאד. ואני חושב שזה בגלל שיש פה כמה שירים מאד מוזרים שנשמעו כמו נירוונה אחרת, בעיקר אחרי "Polly", כלומר החל מ-"Beeswax". ובסוף כל הסינגלים המשונים האלה, הדבר המדהים והנחשי הזה שנקרא "Aneurysm". אילו מבני שירים משונים. אני זוכר שאני יושב עם האלבום הזה ומנסה להבין את הלך הרוח הפסיכולוגי של מבני השירים האלה. באלבום הזה, הלהקה המאגית הזו, שגרמה לי לרצות לנגן, שהיופי המרושל שלהם הפיח בי תקווה שיש מקום לרישול במיינסטרים, נשמעה לי אחרת. שונה אפילו מכמה שהייתה שונה מכל דבר אחר. שונה מעצמה. אני זוכר איך השיר הזה שסגר את האלבום היה כל כך אקזיסטנציאליסטי בעיני, איך ש-"סבתא קחי אותי הביתה" חזר על עצמו, והרגשתי, הרגשתי גם שאני רוצה הביתה, אבל שאיני יודע היכן הבית שלי.
Velvet Underground - "White Light White Heat"
קניתי את האלבום הזה בקיץ 1999 בחנות פיקדילי רמת השרון במבצע. שמעתי את הקאבר של נירוונה ל-"Here She Comes Now" ורציתי לשמוע את המקור. פתאום חזרתי לסוניק יות'. לרעש הזה בסוף של "The Diamond Sea", שקפץ כי הדיסק שלי היה שרוט. כמה התרגשתי לבודד את הסיפור ב-"The Gift" על ידי השתקת צד אחד של האוזניות. כמה אהבתי להקשיב להפרדות הסטריאו הקיצוניות של האלבום הזה, לגיטרה לבד, לתוף לבדו בחדר שבו הוקלט אי שם. כל כלי לבד, אלגנטי לבד, פרוע לבד. כמה פעמים שמעתי את "סיסטר ריי" בחדר לבד, ואפילו בבית ספר, "בהפסקות פעילות", כשנתנו לתלמידים להשמיע מוסיקה, והמורים ביקשו שאחליף כבר שיר. כמה פעמים ניסיתי , עם פור טראק קסטה של טאסקם שהיה לשכן שלי, לייצר את הקקפוניה המדהימה של אותו שיר אחרון מתמשך שכשהסתיים השאיר אחריו אדמה חרוכה, מעלה עשן, ושקט חם של סליל ישן. עד היום אני, ואני חושב שכמעט כל מי שבעניין של הוולווט, לא מסוגל להשתחרר מאותו אבטיפוס של שיר אחרון ארוך וחורך שמתאבד אל תוך אינסוף של רעש רפטטיבי. זו השאיפה לסוף פתוח, זהו הצורך להרוס, לחרב מבנה, יצר המוות.
- - -
איפה שהוא, בחוויות המצטברות של היזכרות באלבומים האלה, נמצא האלבום הבא של ועדת חריגים. לא באופן ישיר בסגנון או בסאונד, אבל כן באופן עקיף בניסיון לייצר מחדש את אותן תחושות של עצמיות, העצמה, יצר מוות, מוזרות, זרות, גילוי, ערפיליות, אותה התרחקות נערית מן העולם. אנחנו עובדים בשיטה של שיר שיר, ויקח עוד זמן רב עד שהכל יהיה ברור. אנחנו מניחים אחד ואז מקשיבים לו בלי סוף, והצעד הבא אחריו מתגלה באיטיות. ממש כמו הליכה על גשר אל עבר יעד שאיני יודע בדיוק מהו, אבל אני יודע איך האדמה מרגישה עד אליו.
להקשיב לאלבומים זה כמו להביט בתצלום ישן של עצמך, אלא שהדימוי הויזואלי שלך נעדר, ומוחלף בזיכרון תחושתי. התהליך כעת הוא ייצור של סביבת עבודה שבה היזכרות תחושתית היא כלי הכתיבה המרכזי.
Scroll down for English
אני לא מוצא את עצמי בין הלהקות האופנתיות להרכבי הדינוזאורים שמביאים לארץ בזמן האחרון - לא רוצה למשכן את הגיטרה כדי לראות את האבנים המתגלגלות ולא משתגע על קאלטס. לכן אני ממש שמח לקראת ההופעה של Yuck.
אלבום הבכורה של יאק חגג את הרוק האלטרנטיבי מתחילת הניינטיז של להקות כמו Dinosaur Jr, Sonic Youth, ו-Pavement. דילגתי עליהם בהתחלה בגלל הייפ מוגזם ותיוג הלהקה כמושיעת הרוקנרול, אבל כששמעתי את המוזיקה גיליתי שירים קליטים של ארבעה אקורדים שזמזמתי בהנאה בחדר המדרגות; אפילו בחרתי בו כאחד מהאלבומים האהובים עלי מ-2011. אבל אבוי! סולן יאק, Daniel Blumberg, עזב את הלהקה לטובת פרויקט הסולו שלו Hebronix. הרבה מהקסם של הלהקה היה תלוי בקול הקולי (אפשר לקרוא כ-"בקוֹל הקוּלי" או "בקוּל הקוֹלי") שלו והשירים המשונים-חמודים שהוא כתב ולא היה ברור איך הם ימשיכו. אז Max Bloom, גיטריסט הלהקה וחבר ילדות של דניאל, תפס את עמדת הפרונטמן והלהקה שחררה את אלבומה השני "Glow & Behold" בשנה שעברה, אלבום יותר אנרגטי וצבעוני שהמשיך את הגיטרות הגראנג'יות של קודמו עם קצת שוגייז ורגישות.
תפסתי את מקס לראיון קצר במייל לקראת ההופעה בבארבי ולפני שחרור אי פי חדש של יאק:
בסשן החי של הלהקה ב-KEXP אמרת ש-2013 היתה רכבת הרים רגשית. מה קורה ב-2014 עד כה?
"בדיוק סיימנו סיבוב הופעות של חודשיים באמריקה ואירופה שהיה ממש טוב, עכשיו אנחנו פשוט כותבים מוזיקה חדשה ומופיעים בכמה פסטיבלים, ואחרי זה נמשיך לכתוב ולהקליט חומר חדש עד סוף השנה".
בדיוק סיימתם טור באיסטנבול וכבר קבעתם הופעות לחודשים הבאים. איך החיים בדרכים בשביל הלהקה? מה אתה עושה כדי לא להשחק?
"כרגע מאוד מספק וכיף לי להופיע. אני חושב שחשוב לנסות שיהיו לך חיים די פשוטים בטור. בדרך כלל אני לא יוצא לשתות ולחגוג, אני פשוט מנסה להשאר בריא ולשמור על ראש טוב וזה עושה את החיים בדרכים להרבה יותר פשוטים. בחודשיים האחרונים ראינו "Breaking Bad" באדיקות, זה גרם לנסיעות ארוכות בוואן לעבור די מהר".
הגיטרות של יאק נשמעות מעולה. באיזה סוג של ציוד אתה משתמש? יש לך מרכיבים סודיים?
"אין לי סודות או שום דבר כזה! אני משתמש היום באותם הפדאלים כמו שהשתמשתי מאז שהקמנו את הלהקה. נראה לי שעבדתי די קשה על הסאונד של הגיטרה שלי כשהתחלנו. יש לי כמה פדאלים של אוברדרייב שאני משאיר דלוקים כל הזמן, ואז אני פשוט משתמש באוברדרייבים שונים ודיסטורשנים מעליהם, פלוס כמה אפקטים. אני אוהב להשאיר את זה כמה שיותר פשוט כדי שלא אצטרך לחשוב מה אני עושה בזמן ההופעה. אני חושב שזה דבר אחד שיהיה לך סאונד טוב לגיטרה אבל הדבר הכי חשוב הוא באיזה צורה אתה מנגן".
אתם עומדים לשחרר EP חדש בשם "Southern Skies". איך הקלטתם אותו ומה נתן השראה למוזיקה?
"שמעתי באותו הזמן המון Cocteau Twins ו-Jeff Buckley. זה הוקלט בסוף השנה שעברה, הקלטנו הכל בחדר החזרות שלנו בלונדון. נראה לי שה-EP הוא סוג של ניסוי בשבילנו, הצורה שבה אנחנו עושים מוזיקה נמצאת בהחלט במעבר. כתבתי כמה מהשירים בעצמי אבל כתבנו את 'Another One' ביחד כלהקה וזה משהו שלא ניסינו אף פעם".
שמעתי שאתה מתכנן לקחת כמה ימי חופש בתל אביב אחרי ההופעה. איך אתה רוצה לבלות אותם?
"יש לי המון חברים ומשפחה שגרים בישראל, אז אני הולך לבלות כמה ימים בירושלים כדי לבקר אותם, לנסוע לים המלח, ואז לבלות את שאר הזמן בתל אביב. אני ממש מצפה לבוא בחזרה, לא הייתי בישראל מאז שהייתי בן 16!"
Yuck יופיעו בבארבי בתל אביב ב-23.4.14
I just can't find myself between the fashionable and the dinosaur bands that perform in Israel lately - don't want to sell my guitar to go see The Rolling Stones and I'm not crazy about Cults. That's why I'm really happy that Yuck are coming to Tel Aviv.
Yuck's debut album celebrated early nineties alternative rock by bands like Sonic Youth, Dinosaur Jr, and Pavement. At first I ignored them due to exaggerated hype and the band being labeled as the saviors of rock'n'roll, but when I actually listened to the music I discovered catchy four chord songs that I liked to hum while walking down the stairs from my apartment; I even picked it as one of my favorite albums of 2011. But alas! Yuck's lead singer, Daniel Blumberg, left the band for his solo project Hebronix. A lot of the band's charm depended on his cool vocals and the strange-cute songs that he wrote. It wasn't clear how the band could go on, but they did - Max Bloom, the band's lead guitar player and also Daniel's childhood friend, stepped up to become the new front man and the band released their second album "Glow & Behold" last year, a more energetic and colorful effort that continued the dirty guitars from the debut and added shoegaze and sensitivity.
I caught Max for a short email interview about a week and a half before the show and a soon to be released EP:
In your the band’s live KEXP session you said that 2013 has been an emotional roller coaster. What’s happening in 2014 so far?
"We've just finished a 2 month tour in America and Europe which was really great, now we're just writing some new music and playing some festivals, and then we'll probably carry on writing and recording new stuff until the end of the year".
You've just ended a tour in Istanbul and already have shows set for the next few months. How’s life on the road for the band? What do you do to keep from burning out?
"I find touring very enjoyable and fulfilling at the moment. I think its important to try and have quite a simple life on tour. I don't usually go out drinking and partying, I just try and keep healthy and keep a level head and it makes life a lot better on the road. For the past 2 months we've been watching breaking bad quite religiously, that made long journeys in the van pass quite quickly too".
Yuck has a great guitar sound. What kind of equipment do you use? Do you have any secret ingredients?
"I don't really have any secrets or anything! I use the same pedals now as I have done since we started the band. I guess I worked quite hard on my guitar sound when we first started. I have a couple of overdrive pedals that I keep on the whole time, and then I just use different overdrives and distortions on top of those, plus a couple of effects. I like to keep things as simple as possible so I don't have to think about what I'm doing live. I think its one thing having a good guitar sound but the way you play is the most important thing".
You’re about to release a new EP called “Southern Skies”. How was it recorded, and what influenced the music?
"At the time I was listening to a lot of Cocteau Twins and Jeff Buckley. It was recorded at the end of last year, we recorded everything in our rehearsal studio in London. I guess this EP was kind of an experimentation for us, the way we make music is definitely in transition. I wrote some of the songs myself but we wrote 'Another One' together as a band and that was something we had never tried before".
I've heard that you plan to take some days off in Tel Aviv after the show. How would you like to spend them?
"I have a lot of friends and family who live in Israel, so I'm going to spend a couple of days in Jerusalem to visit them, go to the dead sea, and then spend the rest of the time in Tel Aviv. I'm really looking forward to going back, I haven't been to Israel since I was 16!"
גיליתי את Ringo Deathstarr בשנה שעברה דרך אתר ההמלצות Tastekid. הסתקרנתי מהשם האקלקטי שלהם, הלכתי לדגום את המוזיקה, ונפלתי מהרגליים.
אלבום הבכורה, "Colour Trip", נשמע כאילו הוקלט בשיא הסצינה שחגגה את עצמה, סצינת השוגייז בשנות ה-90 של Ride, My Bloody Valentine, ו-Slowdive. חלק מהמבקרים קטלו את האלבום על חוסר המקוריות, חלק שיבחו על ההיטמעות בז'אנר. אני עם הבמאי ג'ים ג'רמוש: "אותנטיות לא תסולא בפז; מקוריות אינה קיימת".
בדקתי מה קורה עם הלהקה, וגיליתי שהם בעיצומו של קמפיין מימון המוני לאלבומם השני. הפרס העליון הבהב לי מול העיניים - הופעה בינלאומית עבור $3,000. יכלתי לכסות את העלויות עם 200-300 איש ב-100 ש"ח לכרטיס, אבל לא הרגשתי אמיץ ונשארתי עם תרומה של $10 להורדה דיגיטלית. "אולי אתפוס אותם בחו"ל", ניחמתי את עצמי. לא היה לי מושג מה הולך לקרות.
כנראה שיש לי קארמה ממש פאקינג טובה. כשפתחתי את המייל לפני שבועיים גיליתי ש-Ringo Deathstarr יבואו לארץ. לא רק שהם יבואו, אלא גם Soft Moon השווים יגיעו איתם. אם זה לא מספיק, כל זה יקרה ב-28 באוגוסט, יום ההולדת ה-33 שלי. והבודהה על קצפת הקארמה הוא שהציעו לי לראיין במייל את Elliot Frazier, הגיטריסט והסולן האדיר של הלהקה. הלכתי על זה ושאלתי אותו כמה שאלות.
בטח שאלו אתכם מיליון פעם, עדיין, אני חייב לשאול שוב - איך בחרתם את שם הלהקה? למה הערבוב בין ביטלמניה וג'ורג' לוקאס?
"אין שום סיבה חוץ מה-Dandy Warhols ו-Brian Jonestown Massacre".
האלבום האחרון שלכם, "Mauve", מומן על ידי ההמון. חלק מהתורמים קיבלו מתנות מיוחדות כמו שיעורי תופים ואיפור. תוכל לספר לנו איך זה היה לפגוש את התורמים ולתת להם את הפרסים האישיים?
"הה הה...אף אחד לא אשכרה רכש את 2 הפרסים האלה...לצערינו! חילקנו בעיקר חולצות ותקליטים חתומים...כמה קאברים אישיים, מה שהיה מאתגר. כל העסק היה מטורף. היינו בסיבוב הופעות בזמן שהיינו צריכים לתת לכולם את הפרסים...וזה היה מגניב לראות אנשים עם החולצות המיוחדות שלהם!"
"Mauve" נשמע לי כמו אלבום הרבה יותר אגרסיבי מ-"Colour Trip". מה גרם לשינוי הזה?
"פשוט הרגשה יותר אגרסיבית...אחרי שעשינו סיבוב הופעות של שש שבועות עם ה-Smashing Pumpkins...פשוט רצינו להיות כבדים ומטורפים יותר...אני חושב שאנחנו עדיין מנסים להגשים את זה".
איך היה להופיע עם ה-Smashing Pumpkins?
"חוויה מדהימה! בילי (קורגן -ע.ש.) היה נפלא, והליין אפ החדש הוא פאקינג אדיר מבין למה אני מתכוון? Jeff Schroeder הוא גיבור גיטרה אישי שלי מאז שנת 2000, עם הלהקה הקודמת שלו Lassie Foundation".
תוכל לתת עצות ללהקות אינדי בישראל שרוצות להפיץ את המוזיקה שלהן ולהופיע בעולם?
"אני חושב שאתם חייבים לצאת לדרכים ולנגן בכמה שיותר מקומות שאפשר... לא הייתי אף פעם בישראל ואני מקווה לפגוש מוזיקאים מקומיים וללמוד עוד על איך זה לנגן מוזיקה באיזור הזה!
"Party On
-Elliot"
Ringo Deathstarr יופיעו עם Soft Moon ב-28.8 בבארבי. אפשר לקנות כרטיסים במחיר "שלם כפי יכולתך" של 100-180 ש"ח עד ה-1 באוגוסט. אני ממליץ בחום יולי-אוגוסט לנצל את זה וללכת להופעה.
