פוסט אורח: ריוט! פנזין 4 - קת'לין האנה
לכבוד השקת גליון 4 של ריוט, הזמנו את הריוט גרררל ניצן פינקו שהקימה את הפנזין + תוכנית הרדיו בקצה לספר על אשת אשכולות הPאנק שכל הגיליון מוקדש לה: Kathleen Hanna.
קצת קשה לדמיין היום איך נראה עולם המוזיקה בתחילת הניינטיז. הקליפים שהתנגנו ב-MTV היו חזות הכל והם אלו שחרצו לרוב את גורלם של מכירות אלבומים. וברוב המקרים בהם הייתם פותחים/ות את הטלוויזיה על MTV, החלוקה שהייתן/ם נתקלים/ות בה הייתה ברורה מאוד: הגברים היו המנגנים/המבצעים/הכוכבים הראשיים, בעלי הקול וההשפעה, והנשים בדרך כלל חפץ נחמד ברקע, אקססורי בלתי מזיק אך בלתי מועיל, ממש כמו בקליפ הידוע "Addicted to Love" של רוברט פאלמר. אבל כמו בכל תחום שיש בו מרכז ושוליים, כשהגלים של הזרם המרכזי נשברים נוצר הזרם התחתי, שמתעקש לזרום אל הים.
קת'לין האנה לא התאימה לתבנית של הבחורה החמודה שנראית טוב ושותקת. היא היתה ונשארה יפהפיה, אבל כל כולה היתה התנגדות: כדי לזעזע את המבט של החברה בה היא היתה כותבת SLUT בטושים ובליפסטיק על החזה שלה, מערערת את כל התפיסות הקיימות לגבי איך בחורה צריכה להתנהג ולהתהלך בעולם. האנה לא אוהבת כשמכתירים אותה בתור מובילת תנועת המחאה המוזיקלית הריוט גרררל. השאיפה שלה לא הייתה להיות הסמל של התנועה, או של התקופה. היא רצתה ליצור התנגדות בהיקף עממי, ענקי, של בנות חמושות בגיטרות שדורשות לקבל את המקום החברתי שמגיע להן.
והיא הצליחה. ממוזיקאיות אינדי כמו Grimes ומרדית' גרייבס (Perfect Pussy) ועד להרכבים כמו War On Women וגם דף צ'ונקי שלנו, המורשת שלה ממשיכה להדהד. וזו הסיבה המרכזית שהחלטנו להקדיש לה את כל הגליון החדש של ריוט!, הפנזין העצמאי שלנו. זה הגליון הרביעי של הפנזין, שאנחנו משקיעות בו את הלילות והימים שלנו וכל רגע פנוי שאין לנו, ויוצרות מדפיסות ומפיצות לגמרי לבד. עד השקת הפנזין תוכלו לשמוע עוד על קת'לין האנה והלהקות השונות שלה (Bikini Kill, Le Tigre, Julie Ruin) בתוכנית המוזיקה המהפכנית של רדיו הקצה בשידור חי בימי שני ב-14:00 או באון דימנד מתי שבא לכם/ן.
קטע מתוך פנזין #4
את הקסטה הראשונה שלהן ביקיני קיל הוציאו ב-1991. האלבום נפתח בריף גיטרה ששאוב מעולמות הרוק הכבד, והקול של האנה, לא מעובד, פרוע וספק כועס ספק מיואש, מתפרץ פנימה ומתאר סיטואציה שמוכרת להרבה מאיתנו: "אני בולעת את הגאווה שלי, לועסת את הפצעים שלך, אוכלת לעצמי את הלב, בולעת את השפיך שלך, זה החלק שלי בזה".
כבר מהרגע הראשון אין שום ספק שזה הדבר האמיתי. ביקיני קיל לוקחות את הסיטואציות היומיומיות, האישיות והמשפילות שאנחנו רוצות להדחיק כי אף אחד לא הכין אותנו אליהן, ודוחפות לנו אותן חזרה לפרצוף. האלבום ממשיך עם "Feels Blind" שמזקק בצורה הטובה ביותר את המהות של הלהקה ואת המסר שהן רצו להעביר. האנה מתארת את החיים כמשהו שאנחנו נאלצות לשרוד - החיים עבור נשים הם מאבק בלתי פוסק במפלצות בלתי נראות כמו הפרעות אכילה ("as a woman I was taught to always feel hungry") ובחברה שאין לנו שום אפשרות להתפתח בה או לברוח ממנה. כשהאנה צועקת "we eat your hate like love" היא מאירה את הפוטנציאל המהפכני של כל אחת מאיתנו. למרות הכנפיים הקצוצות שלנו אנחנו יכולות להפוך את הכלום שאנחנו מקבלות מהחברה, את השנאה, את הקושי - למשהו שאפשר לצמוח מתוכו.
החשיכה שביקיני קיל מדברות עליה מוכרת לכולנו בצורה כזו או אחרת. אם זה הפחד התמידי כשאנחנו הולכות ברחוב בלילה, המבטים המצמיתים/מפשיטים מהבוס, התסכול המכלה כשאת יודעת שיכולת לקבל את העבודה הזו אם רק לא היית אישה, שהרופא היה מאמין לך אם היית נולדת לגוף אחר. ביקיני קיל נותנות לנו יד ומובילות אותנו החוצה מתוך החושך הזה ומזכירות לנו שאנחנו לא צריכות שהעולם ילמד אותנו שום דבר - אנחנו יכולות ללמד אחת את השנייה.
ההשקה תתקיים ב-22.11 בכולי עלמא, תל אביב