אלון עדר ולהקה בבסקולה: וספי רמירז בגרמניה
"איפה ספי?" צעק קול גברי בקדמת הקהל. אלון עדר, שבדיוק התיישב על הקלידים אף אל אף עם השורה הראשונה, ענה בפשטות "ספי בגרמניה". הוא הוסיף עוד כמה מילים על כך שיש שירים חדשים ונתן קיו עם הראש לכינור להתחיל את "כל טיפה של רגש". ניתן ללמוד שני דברים על אלון עדר מהדקה הקצרה הזו: הראשון הוא שספי (רמירז) ציזלינג, נגן החצוצרה בלהקה אליו התייחס הבחור, הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בה, ובאמת היה חסר לאורך המופע; והשני, את הישירות נטולת הגינונים של אלון עדר. זה נכון שכשאתה נמצא בגובה העיניים עם הקהל קשה לשמור על דיסטנס, אבל הנינוחות והפשטות שבה הוא ענה לשאלה יצאה לעדר בשיא המגניבות ושברה את הקיר הרביעי תוך שנייה.
בהופעה של אלון עדר יש המון שירים חדשים. עדר הוא אולי המוזיקאי הפורה ביותר בישראל בחמש השנים האחרונות - משנת 2011 עד היום הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים ואי פי מטונף אחד. האלבום החמישי התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בהופעה בשבת האחרונה בבסקולה. שירים חדשים כמו "אל תעזבי אותי" ממשיכים את הקו של עדר בין אמנים כמו ששת, אריק איינשטיין, וג'ון לנון. עדר עובד בשיטת האלפקה: לועס קלות את הדברים שעולים לו מהבטן ויורק אותם במהירות החוצה. דוגמה טובה לכך הוא האלבום האחרון שעדר הוציא בלי הלהקה: "קסיו זעם". זה אלבום מעט יוצא דופן לעבודה של עדר שהוקלט כולו על מקלדות וגיטרות קסיו. מדובר ביצור לואו-פיי מלוכלך ועצבני כיאה לשמו, שמכיל פרטים אישיים מפורטים ("אני אוהב שרואים לך את הקפ"ק בתחתונים ושיהיו רפויים ושיהיו ישרים"), והפקה שנעה בין גולמיות משעשעת לניסיוניות מרשימה. למרות שהרגשתי שהסיכוי שעדר יבצע את אחד משירי קסיו בהופעה הוא קלוש, חלק קטן בי עדיין קיווה ש-"א.ע. בעיר בין האורות" או "קאי לאן" יקבלו את גרסאות הלהקה שמגיע להם. לצערי, הם לא הגיעו בין השירים החדשים והלהיטים מהאלבומים הקודמים.
עדר וסובול: החלק המיותר בהופעה
יהלי סובול עלה להתארח לשלושה שירים. רוב האנשים על הבמה והסביבה נראו מרוגשים מהעניין. בעיני, האירוח של סובול היה החלק המיותר בהופעה - לא נוצרה איזו כימיה מיוחדת או אנרגיה מרעננת ומחודשת שהלהקה לא הצליחה לייצר לבדה עד אותו שלב. כשסובול עלה חשבתי על התלונות של עדר על המיינסטרים הישראלי ב-"קסיו זעם" כשהוא מדקלם "זה רק שלומי שבת דואט עם שלומי שבן". אותם השלומים מגיעים מאותו אזור שממנו מגיע סובול ושאליו שואף לפעמים גם עדר להגיע עם שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק". אולי עדר חושב שלאנשי גלגל"צ לעולם לא יצא לשמוע את הקסיו שלו, ואולי זה חלק מהעניין של שיטת האלפקה: פשוט יורקים לכל הכיוונים, בלי מסננים.
במהלך הערב, עדר חלק את המיקרופון גם עם שני חברים מהלהקה. נדב הולנדר, שעשה בשאר ההופעה עבודה מדויקת על הבס, התיישב על הקלידים ושר את "יומבו", בלדה רומנטית שכתב. ב-"בואי נחמה" עדר ורן דרום (גיטרה) שרו את אותן המילים בעברית וערבית כל אחד בתורו, ויצרו יחד אווירת יום הזיכרון/יום הנכבה. המעבר מהאווירה הכבדה ל-"פרה זה פרה זה פרה", שמספר על מבקר מסעדות שכבר טעם הכל והחליט לאכול את עצמו למוות, הייתה קומית משהו. ב"פרה" החצוצרה של ספי הייתה חסרה מאוד למשל בפראזה שלא הגיעה אחרי המילים "ביסק סרטנים", והזכירה שוב את חשיבותו של ציזלינג בסאונד של הלהקה. אך מכיוון שקולו של עדר וההגשה מלאת הרגש הם עדיין השדרה המרכזית סביבה נבנה הסאונד, שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק" ו-"יש" שהגיעו לקראת סוף ההופעה השכיחו מעט את חסרונו של ציזלינג, ובעיקר הדגישו עד כמה בחמשת השנים האחרונות בהן עדר יוצר, הוא הצליח לאסוף קובץ לא קטן של שירים שאמנים אחרים היו מתגאים בהם גם לאחר קריירה של עשר שנים.
עדר: כל טיפה של רגש
