פוסטים מתויגים עם רוק ישראלי

  • אלון עדר ולהקה בבסקולה: וספי רמירז בגרמניה

    "איפה ספי?" צעק קול גברי בקדמת הקהל. אלון עדר, שבדיוק התיישב על הקלידים אף אל אף עם השורה הראשונה, ענה בפשטות "ספי בגרמניה". הוא הוסיף עוד כמה מילים על כך שיש שירים חדשים ונתן קיו עם הראש לכינור להתחיל את "כל טיפה של רגש". ניתן ללמוד שני דברים על אלון עדר מהדקה הקצרה הזו: הראשון הוא שספי (רמירז) ציזלינג, נגן החצוצרה בלהקה אליו התייחס הבחור, הוא אחד המרכיבים המשמעותיים בה, ובאמת היה חסר לאורך המופע; והשני, את הישירות נטולת הגינונים של אלון עדר. זה נכון שכשאתה נמצא בגובה העיניים עם הקהל קשה לשמור על דיסטנס, אבל הנינוחות והפשטות שבה הוא ענה לשאלה יצאה לעדר בשיא המגניבות ושברה את הקיר הרביעי תוך שנייה.

    בהופעה של אלון עדר יש המון שירים חדשים. עדר הוא אולי המוזיקאי הפורה ביותר בישראל בחמש השנים האחרונות - משנת 2011 עד היום הוא הספיק להוציא ארבעה אלבומים ואי פי מטונף אחד. האלבום החמישי התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בהופעה בשבת האחרונה בבסקולה. שירים חדשים כמו "אל תעזבי אותי" ממשיכים את הקו של עדר בין אמנים כמו ששת, אריק איינשטיין, וג'ון לנון. עדר עובד בשיטת האלפקה: לועס קלות את הדברים שעולים לו מהבטן ויורק אותם במהירות החוצה. דוגמה טובה לכך הוא האלבום האחרון שעדר הוציא בלי הלהקה: "קסיו זעם". זה אלבום מעט יוצא דופן לעבודה של עדר שהוקלט כולו על מקלדות וגיטרות קסיו. מדובר ביצור לואו-פיי מלוכלך ועצבני כיאה לשמו, שמכיל פרטים אישיים מפורטים ("אני אוהב שרואים לך את הקפ"ק בתחתונים ושיהיו רפויים ושיהיו ישרים"), והפקה שנעה בין גולמיות משעשעת לניסיוניות מרשימה. למרות שהרגשתי שהסיכוי שעדר יבצע את אחד משירי קסיו בהופעה הוא קלוש, חלק קטן בי עדיין קיווה ש-"א.ע. בעיר בין האורות" או "קאי לאן" יקבלו את גרסאות הלהקה שמגיע להם. לצערי, הם לא הגיעו בין השירים החדשים והלהיטים מהאלבומים הקודמים.

    עדר וסובול - החלק המיותר בהופעה

    עדר וסובול: החלק המיותר בהופעה

    יהלי סובול עלה להתארח לשלושה שירים. רוב האנשים על הבמה והסביבה נראו מרוגשים מהעניין. בעיני, האירוח של סובול היה החלק המיותר בהופעה - לא נוצרה איזו כימיה מיוחדת או אנרגיה מרעננת ומחודשת שהלהקה לא הצליחה לייצר לבדה עד אותו שלב. כשסובול עלה חשבתי על התלונות של עדר על המיינסטרים הישראלי ב-"קסיו זעם" כשהוא מדקלם "זה רק שלומי שבת דואט עם שלומי שבן". אותם השלומים מגיעים מאותו אזור שממנו מגיע סובול ושאליו שואף לפעמים גם עדר להגיע עם שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק". אולי עדר חושב שלאנשי גלגל"צ לעולם לא יצא לשמוע את הקסיו שלו, ואולי זה חלק מהעניין של שיטת האלפקה: פשוט יורקים לכל הכיוונים, בלי מסננים.

    במהלך הערב, עדר חלק את המיקרופון גם עם שני חברים מהלהקה. נדב הולנדר, שעשה בשאר ההופעה עבודה מדויקת על הבס, התיישב על הקלידים ושר את "יומבו", בלדה רומנטית שכתב. ב-"בואי נחמה" עדר ורן דרום (גיטרה) שרו את אותן המילים בעברית וערבית כל אחד בתורו, ויצרו יחד אווירת יום הזיכרון/יום הנכבה. המעבר מהאווירה הכבדה ל-"פרה זה פרה זה פרה", שמספר על מבקר מסעדות שכבר טעם הכל והחליט לאכול את עצמו למוות, הייתה קומית משהו. ב"פרה" החצוצרה של ספי הייתה חסרה מאוד למשל בפראזה שלא הגיעה אחרי המילים "ביסק סרטנים", והזכירה שוב את חשיבותו של ציזלינג בסאונד של הלהקה. אך מכיוון שקולו של עדר וההגשה מלאת הרגש הם עדיין השדרה המרכזית סביבה נבנה הסאונד, שירים כמו "קצת אהבה לא תזיק" ו-"יש" שהגיעו לקראת סוף ההופעה השכיחו מעט את חסרונו של ציזלינג, ובעיקר הדגישו עד כמה בחמשת השנים האחרונות בהן עדר יוצר, הוא הצליח לאסוף קובץ לא קטן של שירים שאמנים אחרים היו מתגאים בהם גם לאחר קריירה של עשר שנים.

    הגשה מלאת רגש

    עדר: כל טיפה של רגש

  • חיה מילר בראיון: "הסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו"

    השטח מבעבע לקראת הופעת ההשקה לאלבום החדש של חיה מילר, "+1". השבוע, המילרים שחררו טיזר קטן מהפצצות שהם הולכים להפיל על במת הבארבי: קאבר לשיר האלמותי של הביסטי בויז "Sabotage", בעברית! הקטע הזה הבהיר עד כמה החיבור בין השלישיה המחוספסת הזאת לנצ'י נצ' הולך להיות טבעי וזורם. קוסטה קפלן ונצ'י מעצבים מחדש את העברית בהתאם לצורכיהם. אודי בונן וסתו בן שחר כמעט קרעו לי את עור התוף, ועומר לוז שרט לי את הנשמה עם כל סיבוב פטיפון. אם עוד לא שמעתם את הקטע הזה, תעצרו את מה שאתם עושים ברגע זה, תגללו למטה ושימו פליי. אם זה לא יביא אתכם לבארבי בשבת הקרובה (4.6), מצבכם אבוד. אחרי הבילד אפ הזה, כל מה שנשאר לי לעשות הוא לספר שלפני כמה ימים ראיינתי את הלהקה באי-מייל על האלבום החדש, חרדות ביצוע והתכניות לעתיד.

    אתם משיקים בימים הקרובים את האלבום השני שלכם +1, האם העבודה על האלבום החדש הייתה שונה מהעבודה על "חיי מדף"?

    סתו: קודם כל האלבום הקודם הוקלט בבאר שבע והנוכחי בתל אביב. הפעם הקלטנו לייב באולפן בלי אוזניות וזה נתן תחושה של חופש גדול. השירים היו יותר טריים באולפן והבשילו רק בזמן התהליך לעומת האלבום הקודם שבו ניגנו את השירים 6 שנים ואז הקלטנו אותם. חוץ מזה הקלטנו אינסוף שכבות נוספות שעלו וירדו מהפרק לאורך התהליך. זה יותר הזכיר את תהליך העבודה שלנו על עיבוד של שיר להופעה שבו כל אחד מעלה רעיונות ואז אנחנו רבים כמה זמן ובסוף יוצא שיר רק במתכונת של אלבום.

    קוסטה: היא היתה שונה לגמרי בכל מובן. לאלבום חיי מדף הגענו אחרי שנים שלקחנו את השירים איתנו לכל מקום ומלבד שיר אחד או שניים כולם נוגנו הרבה בהופעות וקיבלו צורה מוגדרת כבר. במקרה הזה הכל היה הרבה יותר מופשט ונזיל.

    על "חיי מדף" קיבלתם ביקורות נלהבות, האם זה יצר חרדות ביצוע לקראת האלבום השני?

    סתו: אנחנו חיים במקום שמעלה כל כך הרבה חרדות שדווקא זה בכלל לא עלה על הפרק. ליברמן, מאיפה אשלם את השכר דירה ומה אעשה כשאני אהיה גדול מפחידים אותי יותר מביקורת רעה.

    קוסטה: אם היו חרדות ביצוע הן לא נבעו מהביקורות הטובות על האלבום הראשון אלא מהעובדה שהרבה מהזמן לא באמת ידענו מה אנחנו עושים ואם הולך לצאת מכל חצאי השירים המשונים ושברי המשפטים אלבום שלם.

    בראיון ל- "האנגר 9" אמרתם שאתם לא ממש שומעים או מושפעים מאותה מוזיקה ולמרות זאת יש לכם סגנון וסאונד מאוד מגובשים, איך שני הדברים מסתדרים יחד?

    סתו: אני חושב שהסגנון והסאונד המאוד מגובשים נוצרו מתוך החוסר הסכמה בינינו. תנסה להאזין ל-3 שירים במקביל ותראה שאחרי זמן מה זה יישמע כמו שיר חדש ומקורי שלא בהכרח דומה ל-3 השירים המקוריים. זה בערך מה שאנחנו עושים רק כל אחד עם הכלי שלו.

    בהופעת ההשקה של האלבום ביום שבת הקרוב, אתם מארחים את נצ'י נצ'. איך נוצר החיבור?

    קוסטה: החיבור עם נצ'י נוצר בתחילה בתור רעיון לא ברור אבל מהר מאוד התברר שהוא למעשה טבעי לגמרי וקל להפליא. כשאנחנו יחד בחדר חזרות התחושה היא שאנחנו באים ממקומות קרובים מאוד מוזיקלית.

    מי האמנים האהובים עליכם בביצה המקומית?

    סתו: אני מאוד אוהב את עמי שליו על הנכונות ללכת עד הסוף על הבמה עם מה שהוא עושה. מוזיקלית אני אוהב כרגע את שטובי על התעוזה ואת דף צ'ונקי על רוח הנעורים.

    קוסטה: אני אוהב מאוד את זאב טנא ואחרי סיבוב ההופעות של +1 אני מתכוון להקדיש את חיי להפקה של האלבום הבא שלו.

    השירים שלכם מתארים חוויה מאוד אישית מצד אחד, ומצד שני נראה שהם נוגעים בסוגיות חברתיות. ניתן לדוגמה מהאלבום החדש את "לילה מבחירה (בתחנת המשטרה)" שם אתם שרים על אלימות משטרתית. יש כוונה להעביר אמירה חברתית בשירים?

    קוסטה: יש כוונה להעביר אמירה אישית בשירים אבל אמירה אישית היא תמיד גם חברתית, פוליטית, אנושית וגם דרך להתמודד עם אנשים שהולכים לשרת את החוק כדי למצוא מפלט לדחפים האלימים שלהם

    ואם כבר מדברים על "לילה מבחירה", מהי "התרופה לשינה טרופה"?

    קוסטה: כוס תה וספר.

    מה התוכניות של הלהקה לעתיד? יש כוונות לעשות סיבוב הופעות בעקבות השקת האלבום?

    קוסטה: אנחנו עובדים כרגע במשרה מלאה בקידום האלבום ובקרוב נכריז על תאריכים נוספים של הופעות בכל רחבי ארץ ישראל.

    סתו: אנחנו רוצים לטוס ליורודיסני!

    קרדיט צילום: גאיה סעדון

  • ביקורת אלבום: "הודעה מוקלטת" של חשש אמיתי

    עד לאחרונה נדמה שגבעתיים היתה תקועה באייטיז, עיר שחוברה לה יחדיו מחנויות כלי כתיבה ומתפרות, רוכלי ירקות ומספרות. נדמה שילידי העיר נולדו עם איזה גן רצסיבי (נשלט) של יצירה שכל הכלום הזה של העיר מרסן אותו עד ליום בו הם פורשים כנפיים אל העיר הגדולה (גילוי נאות: כותב שורות אלה גדל בגבעתיים). בשנים האחרונות משהו השתנה בנוף העירוני המנומנם הזה. רחוב כצנלסון הותיק קיבל זריקת חיים והפך לפנינה מקומית לבליינים שתיינים, עם פאבים וברים שצצו כמו בגדי ים אחרי השמש. יחד עם השינוי האורבני הזה ידעתי שלא רחוק היום שבו היצירה המקומית תקום לתחייה - לא עוד בלעדיות תל אביבית על הרוקנרול.

    0006766390_10

    שיעור באותנטיות. חשש אמיתי

    הנה מתכון מצוין ללהקה: לוקחים כמה ילדים, שמים אותם יחד במקום מחניק בלי אוויר, משקים אותם בבירה ומחכים. בסוף תצמח שם מוזיקה. כשתום הררי, סולן להקת חשש אמיתי, מצהיר ש-"חיית הברים חוזרת לעצמה" בשיר הנושא של "הודעה מוקלטת", אני מבין שהתהליך הזה הושלם. יכול להיות שהוא מדבר על עצמו, או אולי על מושא אהבתו/שנאתו, ואולי אפילו על גבעתיים עצמה, אך מה שבאמת חשוב זה שחשש אמיתי אולי מבשרים על בואו של אביב מוזיקלי עירוני, ועל הדרך מלמדים את הסצנה התל אביבית שיעור באותנטיות.

    ואיך לא, חשש אמיתי מנגנים מוזיקת פופ פוסט-פאנקית ששורשיה הם לגמרי אייטיזיים. האלבום נפתח עם "פינטוזים על מזמוזים", שיר בריטפופ אה לה-קרח תשע עם גיטרות בהירות וקלידים צבעוניים שמקשטים מקצב תוסס מאת דני מאור. המוזיקה של ההרכב כל כך מגובשת שקשה להאמין שמדובר סך הכל באיפי בכורה: הסאונד אחיד ועשיר, כל השירים מרגישים שייכים אחד לשני, ובכל זאת כל אחד מהם מביא איתו אופי אחר. "חסד", היצירה במרכז האלבום, הוא אחד מהשירים הטובים ששמעתי בתקופה האחרונה. יש בו טקסט עוצמתי וביצוע מלא כריזמה שעטוף בסאונד דיסקו אפל וסקסי. השיר "רהיטים" הוא קטע ממכר עם עבודת באס תוססת של מתן בר ונגיעות רכות וחמות על הקלידים של ניר שר, והצעקה של הררי "לא יכול לראות אותך אבל רוצה לישון איתך" - זה רוקנרול. רק הערה אחת, שחררו אותנו מן האנגלית, אתם מגבעתיים.

  • סיקור הופעה: Raaul מארחים את פורטיס באוזן בר

    איתי שומרי ראה את מופע ההשקה של Raaul ב-6.1.16 באוזן בר, וחזר עם כמה תובנות לגבי צמדי רוק ותגלית מרעישה ששמה Elephant Hive.

    טרנד הצמדים ששטף את עולם המוזיקה בשנים האחרונות (Royal Blood, No Age, The Black keys וכו') הגיע באופן רשמי לישראל ביום רביעי האחרון עם מופע ההשקה של Raaul באוזן בר.

    למרות שראאול הסבו את עצמם לצמד באופן רשמי רק לאחרונה, אי אפשר להגיד שהם להקה שפועלת על פי צו האופנה. במופע ההשקה החגיגי הזה, שכלל הופעת פתיחה משובחת במיוחד של צמד אחר בשם Elephant Hive (אליו עוד נגיע בהמשך), הם השיקו מוצר שנדמה שכמעט ונכחד: אלבום רוק בעברית. לנוכח מצב המוזיקה בארץ להקות רבות מהסצנה המקומית מוותרות מראש על ניסיון כיבוש הביצה ופונות לאפיקים בינלאומיים. באינדינגב האחרון היה ניתן לראות בבירור שמרבית המופעים היו בשפה האנגלית או אינסטרומנטלים. שלא תטעו: אני בעד אנגלית. אני חושב שלשאוף גבוה זה מבורך, וכמה מהלהקות הטובות ביותר בעולם כיום, כמו Iceage הדנים ו-Ghost השוודים, הן כאלה שאנגלית היא לא שפת האם שלהן, אך יש בכך מעין הודאה מדכאת בדבר הגסיסה של המוזיקה הישראלית.

    כשגיא שכטר (שירה ותופים) ועידו אגמון (שירה וגיטרות) עשו את הצעד ההפוך ועברו מאנגלית לעברית, האמירה שלהם ריגשה אותי. אם לא היה די בכך, הם גם אירחו את מי שמזוהה יותר מכל עם סצנת הרוק הישראלית: רמי פורטיס. להביא למופע שלך את פורטיס, שבשנים האחרונות הפך ליקיר המיינסטרים, זה מעין חותמת שמשמעותה "חבר'ה, אנחנו כאן ואנחנו מכאן". זה הכי ישראלי, הכי קלישאתי, אבל לגמרי משרת את המטרה.

    הגעתי אל המופע מלא בציפייה כשאני מזמזם בלי הפסקה את שיר הנושא המצוין של האלבום "לשרוף לטרוף", אבל לא הכל היה מושלם באוזן בר. שכטר ואגמון הם מוזיקאים מצוינים וותיקים. ביום יום הם מלווים את פורטיס בהופעותיו ומאחוריהם קרוב ל-20 בתעשייה. עובדה זו באה לביטוי היטב מן הרגע הראשון, כשהם עלו לבמה חבושים בכובעים תואמים והתחילו לנגן. הנגינה שלהם היתה מדויקת ומהוקצעת, אך משהו בהופעתם הרגיש מחושב מדי, מעט קר. מה שהופך צמדים לכלי מוזיקלי כל כך מעניין הוא החופש שהדינמיקה הזאת מאפשרת להם. הגיטרה יכולה לעשות מה שבא לה ולא צריכה לדאוג לעבודה משותפת עם כלים אחרים, והתופים יכולים להיות בוטים, משוחררים וחסרי מקצב אחיד. נדמה שראאול עדיין לא אימצו לחלוטין את הרעיון של להופיע כצמד. הם שמרו על איפוק שהפך את הנגינה שלהם למאוד סטרייטית: אין סטיות ימינה או שמאלה, הכל מאד מהודק ואחיד. הרוח הסטונר-רוקרית האדג'ית של האלבום שלהם לא ממש עברה במופע.

    20160106_222104 (2)

    Raaul: מדויקים

    מצחיק שדווקא חוסר מקצועיות מהווה יתרון עבור צמדים. Patrick Carney, המתופף של הבלאק קיז, הוא דוגמה מצוינת למוזיקאי שהפך את חוסר המקצועיות שלו לסמל מסחרי. הצליל העקום של התופים שלו הוא מה שגרם לבלאק קיז לבלוט בתוך ים הלהקות שצצו בתחילת שנות האלפיים במהפכת הגאראג'-רוק. שכטר הוא ללא ספק מתופף מצוין, אבל ההקפדה שלו על הפרטים הקטנים מיותרת במסגרת ההרכב הזה. הוא חיפש במהלך ההופעה את מבטו של אגמון לעיתים תכופות כדי לוודא ששום דבר חלילה לא יתפספס ביניהם. כך ראוי לעשות בהרכבי רוק בעלי רית'ם סקשן הדוק, אך לטעמי הוא צריך לשחרר את הדאגה, לסמוך על עצמו ועל חברו, ופשוט לתת בראש. האלבום החדש מלא בשירי רוק קליטים וכיפיים, כאלה שכל כך חסר לנו בנוף המקומי.

    באמצע המופע אגמון הכריז על "אורח מיוחד מאוד" ופורטיס עלה לבמה. למרות שפורטיס התארח כבר אלפי פעמים בהופעות מן הסוג הזה, נראה שהוא באמת שמח לקחת חלק בפרויקט של חבריו ללהקה. בפעם האחרונה שקיבלתי הופעה בהפתעה של פורטיס זה היה באינדינגב. אז הוא עלה בלי הודעה מוקדמת לפני הסט של קין והבל ועייף את הקהל עם אלבומו החדש והלא מוכר - הופעה מתוכננת בקפידה שמטרתה היתה לחשוף את האלבום החדש לקהל רוכשים פוטנציאלי. הטעם לא היה משהו, ולא כי האלבום לא טוב, אלא בגלל שלדחוף בכוח משהו לא מוכר פשוט לא עובד באמצע פסטיבל. קיוויתי לחוויה מתקנת עם האמן המשוגע. באופן אירוני, הפעם היה זה פורטיס שלא הכיר את השירים, וזה היה הדבר הכי טוב שראאול יכלו לקבל. פורטיס ידוע בהופעה הבימתית חסרת הרסן שלו, הוא בנה מזה קריירה. כשעלה לבמה הוא הוציא את שכטר ואגמון מאותו איזון מחושב, והופעתם השתחררה. פורטיס רוב הזמן עשה רק רעשים עם הגיטרה, אבל זה כל מה שהיה דרוש כדי להכניס את ההופעה לסחרור. ראאול ביצעו עם פורטיס גם שני שירים שלו, אחד של מינימל קומפקט, ולאחר מכן המשיכו בסט שלהם. לטעמי הבחירה לשיר עם פורטיס את שיר הנושא של האלבום "לשרוף ולטרוף" הייתה שגויה, שכן הוא היה יכול להיות שיר סוגר נהדר להופעה ללא הדחיפה של פורטיס.

    20160106_225226

    פורטיס משוגע: הוציא את ההופעה מאיזון

    ברגעים רבים חשתי שלראאול חסר בסיסט. על אף שנהניתי מן השירים שלהם, הרגשתי שהעובדה שהם צמד לא שירתה את המוזיקה. יכול להיות שצלע שלישית הייתה מועילה להם, כי העובדה שהם שניים מהווה כרגע מעין גימיק ולא יותר. השירים המנוניים ומאד פופיים ועומק של בס יעשיר אותם בצבעים חיוניים. התחושה הזו בלטה לנוכח מופע הפתיחה המצוין של Elephant Hive, צמד גאראג' רוק אינסטרומנטלי. הם הדגימו איך מנצלים את היתרונות בצמד, ועשו מוזיקה מלאת "פגמים" בצורה מושלמת. אלפנט הייב הם צמד דינמי ופרוע, והופעתם על הרחבה שלפני הבמה רק חיזקה את הסטייל המשוחרר והזרוק שלהם. ניכר שהנגינה שלהם באה ממקום צנוע וכנה, והם גרמו לאוזן בר להרגיש לרבע שעה כמו מוסך גדול.

    20160106_220016

    אלפנט הייב: הביאו את המוסך של אבא לאוזן בר

    אני מאושר שהרכב כמו ראאול הוציא אלבום בעברית, אין לי ספק שהדיסק שלהם יישאר תקוע אצלי באוטו עוד תקופה ארוכה. אשמח לראות אותם בהופעה בחלל אחר מהאוזן בר כי הסאונד באותו ערב היה מאכזב. מסקרן אותי מאוד לראות איך הם יגדלו, כי הפוטנציאל שלהם נהדר. הם יטוסו בקרוב לארצות הברית להקליט את אלבומם השלישי, ובכדי שהרעיון הזה יהפוך להצלחה, עליהם להחליט איזה להקה הם רוצים להיות.