כשרדיוהד הופיעו בסינרמה בשנת 2000 (ראו ביקורת לא ברורה), הם הביאו איתם הרכב קטן ולא מוכר מליברפול בשם Clinic. נכנסתי באמצה הסט שלהם ולא הבנתי מה לעזאזל קורה. קליניק נהגו להופיע בחלוקים ירוקים של מנתחים כולל כיסויי פה, ואני לא זוכר אם זה היה המצב, אבל אני די בטוח שלפחות לסולן היה אחד. המוזיקה היתה בווליום משוגע עם מתקפה לא ברורה של גיטרות, מלודיקה וקלידים, וקול חתוך דק דק שצועק "No!". לא ידעתי איך לאכול את זה, אז צחקתי, הזדעזעתי וממש הסתקרנתי.
אלבום הבכורה של קליניק "Internal Wrangler" יצא באותה השנה. גם הוא די מטורלל אך הרבה יותר מסודר מההופעה. קליניק נשמעים בו כמו בוגרי בית ספר לאמנות שקנו אלבומים של הפיקסיז, הוולווט אנדרגראונד וקאן והסתגרו איתם בתוך בקתה בכפר אנגלי מבודד. זה יכל להיות בקלות הפסקול לסדרת האנימה "Cowboy Bebop", משהו צבעוני בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה שהרכבים כמו Django Django גנבו מהם בענק שנים אחר כך.
הקטע הפותח "Voodoo Wop" כבר יוצר את האווירה עם תיפוף על בונגוז, רעשים של זבובים וקולות מספר הג'ונגל. אחרי זה מגיע השלגר "The Return of Evil Bill", שיר נבואי שהקדים בשלוש שנים את הסרט המפורסם של טרנטינו. כאן אפשר לשמוע את הדי אן איי של קליניק: תיפוף קליל ורפטטיבי, גיטרה שמנגנת ריפים של פאנק ובלוז ומלודיות מהמלודיקה. ומעל הכל, קולו הדקיק של Ade Blackburn שנשמע כמו אחיו הקטן והבאמת פרנואיד של תום יורק מינוס המניירות, ששר בחרוזים שורות ילדותיות ואבסטרקטיות כמו "Big boy Evil Boy, big boy Evil Bill / Mummy, money, saw him dip us in the till". זה נסיוני, זה קליט - זה קליניק. ב-"T.K." הם העתיקו בלי בושה את "Ring of Fire" של ג'וני קאש והפכו אותו לשלהם (דוגמה מעולה אגב בהקשר של כל הדיון על חיקויים ואותנטיות בלהקות), ובקטע "Distortions" הם יצרו את בלדת האינדי המושלמת בעזרת מכונת תופים, סינתי בסיסי וקולות שמספרים לנו כי "I want to know my body / I want this out not in me / I want no other leakage/ I want to know no secrets yet". הכל מסתיים בשיר הערש "Goodnight Georgie", סוג של ג'אז ללקוחות האחרונים בבר מעופש.
קליניק אף זכו להכרה מסוימת. "The Second Line" נבחר להיות הפסקול לפרסומת של ליווייס, עוד בימים שלהיות שיר בפרסומת של ליוויייס היה שווה משהו. הם הוציאו עוד שישה אלבומים שעדיין נשמעו מאוד אמנותיים אך חקרו פחות או יותר את אותה הטריטוריה ולדעתי לא היו מדויקים כמו אותו אלבום בכורה. אבל זה לא משנה. "Internal Wrangler" נשמע כמו אלבום שיכל לצאת בסיקסטיז כמו שהוא יכל לצאת אתמול, מוזיקה אקלקטית של הרכב שלא מנסה להישמע כמו שום דבר חוץ מעצמו עם קטעים שהולכים על החבל הדק בין פופ לאוונגרד, רק בצורה הרבה יותר אדג'ית מאותה להקה שקליניק חיממו לפני 17 שנה.
סגור לתגובות על בחזרה לאייפוד: Clinic - Internal Wrangler - בין קאנטרי לפסיכדליה לסכיזופרניה / כללי / עידו שחם
אז "OK Computer" יצא לפני 20 שנה. אני לא נוהג לחגוג כך וכך שנים לאלבום, אבל בשבילי הוא יוצא דופן. הייתי כמעט בן 17 כשהוא יצא והוא פתח לי את הראש והלב מכל בחינה. לא ידעתי שאפשר לעשות מוזיקה כזו, לא ידעתי שאפשר לבטא רגש כזה - ועם עטיפה וחוברת (זוכרים את הדיסקים?) שהיא כולה יצירת אמנות. אני לא יודע אם האלבום שורד את מבחן הזמן ומה יחשוב עליו איזה טינאייג'ר שיגלה אותו היום, אז שמעתי שוב את "OK Computer" מההתחלה ועד הסוף וכתבתי את כל מה שעלה לי בראש, על הזמנים ההם, קטע אחרי קטע.
1. Airbag
הפתיח של "OK Computer" הוא מהטובים והמזוהים שנעשו אי פעם, עם ג'ינגל בלס שמבשרים על חג המולד והריף החתוך הזה של ג'וני גרינווד - למדתי לנגן אותו ברגע שקניתי גיטרה חשמלית. השיר הזה נשמע כמו שיר הנושא של סרט מדע בדיוני שמעולם לא הופק, על גיבור שחוזר להציל את היקום בפיצוץ בין כוכבי. הביט השבור נעשה בהשראת DJ Shadow אם אני זוכר נכון, שהוציא שנה אחת לפני כן את אלבום המופת "Endtroducing" (הגעתי אליו והתאהבתי בו באיחור של שנים). יש פה גם רסיסי שוגייז ופוסט-רוק בגיטרות הטוחנות והמרחפות, ז'אנרים שגם לא הכרתי בזמן אמת, כך שהקטע הזה, כמו קטעים אחרים של רדיוהד, היה בשבילי שער לממדים מקבילים. "Airbag" לגמרי מציב את האווירה להרפתקה שעומדת לבוא במכונית מהירה תוצרת גרמניה. הכל יתרסק בסוף, אבל האיירבג יציל אותנו.
2. Paranoid Android
בתחילת הקיץ של 97' נתקלתי בקליפ האנימציה המשוגע של "Paranoid Android" ב-MTV מאת איזה יוצר שבדי. רגע לפני שהערוץ ייהרס על ידי בריטני פיכס והבקשיט בויז, היה ל-MTV את האומץ לנגן גרסה קצת ערוכה שלו אם אני זוכר נכון אבל שעדיין היתה מעל לחמש דקות, איזה שתיים-שלוש דקות מעבר לכל שיר ממוצע. חיבבתי אז את רדיוהד ואת שאר הקליפים שהם שחררו, למשל את "Street Spirit" אבל עדיין לא רכשתי אף אלבום שלהם. אבלי אחרי שראיתי ושמעתי את זה ואת "Karma Police" הלכתי לחנות ה-World of Music בפרנקפורט בגרמניה וקניתי את הדיסק - חזרתי לעיר שנה אחרי שהשליחות של הורי הסתיימה שם, ביקור קיצי של חברים טובים שנאלצתי להשאיר מאחור בבית הספר הבינלאומי של פרנקפורט. שמתי את האלבום בסטריאו המשוכלל של כריסטיאן, החבר הכי טוב שלי, ושמענו אותו מההתחלה ועד הסוף. לא ידעתי אז מה זה פרוג-רוק או ארט-רוק כך שהקטע הזה לגמרי פתח לי את הראש מה מוזיקת גיטרות יכולה להיות לעומת כל הפופ-פאנק והאלטרנטיב שרץ באותה תקופה. תקופת ההורדות באינטרנט בקושי החלה והויקיפדיה עוד לא היתה קיימת. הסולואים העקומים של גרינווד, וההתרסקות הזו לתהום באמצע השיר (גרנדדי עשו מזה אלבום שלם) כשתום יורק מבקש מהגשם לרדת עליו מגובה רב - סוף כל סוף הרגשתי שעוד מישהו מבין איך אני מרגיש.
3. Subterranean Homesick Alien
פה כבר התחלתי באמת לפחד שהאלבום מדבר עלי, אבל כנראה שלא הייתי לבד עם הפנטזיה הילדותית שלי, פנטזיה שגם משכה אותי וגם הפחידה אותי בו זמנית שחייזרים יחטפו אותו לחללית שלהם וייקחו אותי הרחק מכאן, הרחק מטינאייג'רים מרושעים למקום שחיזר כמוני יוכל להרגיש שייך אליו. הגיטרות ממשיכות לחלום ולהדהד כמו אותות לוויין בחלל, וזה אולי השיר היחידי באלבום שלא ניסיתי ללמוד לנגן בעצמי. הסיפור של תום יורק מסתיים בטרגדיה, אבל במקומו הייתי מבקש להישאר עם החייזרים מאשר לחזור לאנשים שלא מבינים אותי בכדור הארץ.
4. Exit Music - For a Film
בהתחלה לא התחברתי כל כך לשיר הזה. הוא נשמע לי פשטני מדי, בלדה ספרדית מדי, וכשהייתי כמעט בן 17 העדפתי את החטיפה של החייזרים מאשר הבריחה של בוני וקלייד. אבל לאט לאט התחלתי לחבב אותו עם קולות הרקע הסמי-אנושיים ובעיקר בגלל הפינאלה עם הפאז וההשתפכות של תום יורק והאיחול הלבבי שהם מקווים שנחנק. הם מקווים שנחנק.
5. Let Down
במשך שנים, בכל פעם שהרגשתי מדוכא הייתי שם את השיר המושלם הזה - אפילו היום הפתיח שלו מעביר בי צמרמורת קלה. יופי, שברירות, עצב, תקווה - הכל בפנים בהפקה המנצנצת של נייג'ל גודריץ', כולל שכבות של גיטרות שנמסות אחת לתוך השנייה. רדיוהד כמעט ולא מבצעים את השיר הזה בהופעה ואפשר להבין למה לפי מעט הבוטלגים שיש לו: אי אפשר להגיע לשלמות הזו בלייב. זה גם שיר שאהבתי לשים בשדות תעופה לפני טיסות לחו"ל, כי הוא למעשה מתכתב עם עטיפת האלבום בנושא התחבורה והתעופה. אך בהמשך הוא הופל לטראגי עם ריסוק של שריון ואכזבה ולהישאר בתוכה, אבל העתיד צופן הנדסה גנטית שבה אוכל לגדל כנפיים, תגובה היסטרית וחסרת שימוש שתכלס הייתי מת לקבל בעצמי, במיוחד לאור מי יודע כמה חלומות שבהם אני יכול לעוף ובאמת מרגיש חופשי. בסוף המחשב חותם את השלמות הזו עם סולו צוקים בינארי. סבבה מחשב.
6. Karma Police
לצערי השיר נהפך לקלישאת גיטרה מסביב למדורת הצופים בגלגלצ, אבל בזמנו הוא היה משב רוח מרענן לעומת כל המוזיקה הדיסטורשנית ששודרה באותה תקופה שיורק כינה באזז של מקרר. זה שיר שנהפך לקלסיקה מידית כי הוא פשוט נשמע ככה, כמו קטע מזיגי סטארדסט של בואי עם ליריקה קצת פרובקטיבית ("Her Hitler hairdo / Is making me feel ill"), והסוג של פזמון הקאצ'י שכל אוהד כדורגל יכול לשיר. גם הקליפ מעביר את הפואנטה בצורה מדהימה, משהו בין לינץ' לקרוננברג עם האוטו שרודף אחרי האיש הקרח הזה והדמות המכנית שנוהגת בו וכנראה הוזה את תום יורק במושב האחורי. גם בפינלה של השיר, כמו ברוב שירי האלבום, הכל נשבר, הפעם לפידבק לופ מחורע וכמה נגיעות קטנות בפסנתר.
7. Fitter Happier
בדרך כלל הייתי מדלג על הרצועה הזו, כי זה לא באמת שיר אלא קטע מעבר משונה עם הקול הרובוטי המעצבן הזה של תוכנת הפסיכולוג המכאני Dr. Sbaitso שחנוני ניינטיז מכירים. אולי המחאה האנטי-מודרניסטית הזו הרגישה לי קצת מוגזמת. כשנפתחתי ליותר מוזיקה אוונגרדית עם השנים כן האזנתי לרצועה הזו, אם כי גם עכשיו היא קצת מגרדת לי באוזניים ומבקשת ממני להעביר אותה הלאה. מה שכן, למרות שאני מת על חתולים, איכשהו אני מחבב את השורה "Like a cat / Tied to a stick / That's driven into / frozen winter shit".
8. Electioneering
גם הרצועה הזו די חורגת לי באלבום. זה אולי השארית הרוקיסטית האחרונה שנותרה מאלבומם הקודם של רדיוהד "The Bends". אפילו שזה עדיין רוק דרך ידיהם העקומות של רדיוהד, הליריקה קצת ישירה ומשעממת מדי למחאה שהיא מנסה להביע והשיר עצמו בכלל לא באותה רמת הכתיבה כמו שארית האלבום - במיוחד יחסית לארבעת הרצועות הבומבסטיות שעומדות לפלוש לנו לשכל.
9. Climbing Up The Walls
רחשים של צרצרים מכניים ותשדורות רדיו מהעבר נפתחים לאווירה אפילה של תופים מינימליסטיים וסינת'-בס שמכוון לרשע. יורק שר פה מפחד ופרנויה. הוא שם, בכל מקום, מטפס על הקירות. הלהקה דיברה ככל הנראה על האח הגדול מ-1984, אך אני דמיינתי את החייזר מהסרט "הנושע השמיני" שתמיד נמצא שם באפלה, מחכה לטרוף אותך עוד רגע. מלודיה, רעשי רקע, סולו גיטרות משונה - הכל פה עד שהקטע מסתיים בפתאומיות על רקע הצעקות של יורק אל תוך דיסהרמוניה של כלי מיתר, כנראה כמו המוות.
10. No Surprises
גאונות. כביכול שיר ילדים מתקתק של תיבת נגינה, כולל גרינווד על גלוקנשפיל (נשמע כמו שם של ספר תיאוריה למוזיקה), אבל ליריקה של חיתוך ורידים. "I'll take a quiet life / A Handshake / Of carbon monoxide". לא נראה לי שנכתב עד לאותו הרגע, וכנראה מאז, שיר כל כך אופטימי ופסימי. מדהים שגם הוא נהפך בזמנו ללהיט MTV, היום זה לא היה עובר. גם הקליפ שבו הראש של תום יורק תקוע בתוך אקווריום שהוא שוקע בו אט אט מאוד סימבולי - גם לשיר וגם לקריירה של רדיוהד שאיכשהו מילאה אותם והטביעה אותם בו זמנית. אם תראו את הסרט "Meeting People is Easy" תראו שזו לא אנימציה ממוחשבת - יורק אשכרה שם את הראש בתוך אקווריום וכמעט טבע כמה פעמים.
11. Lucky
זה אחד מהשירים הראשונים באלבום שלמדתי לנגן על גיטרה כי התאהבתי בו קשות כבר מהשמיעה הראשונה. אם "Airbag" פתח את הפסקול לסרט מד"ב, "Lucky" סוגר אותו. הריף של גרינווד בפזמון עדיין גורם לי להניע את הראש מצד לצד. היום אני שומע בקטע רפרנס חזק לרוק האצטדיונים של הסבנטיז. בימי הגראנג', הבריטפופ והפופ-פאנק לא נשמע כל כך דבר כזה, ולהשתמש בסינתיסייזרים כמו שרדיוהד השתמשו בכלל היה אסור בתכלית האיסור, משהו שבכלל לא היה מובן מאליו כמו גישת ההכל הולך של היום. אז כן, תמשכו אותי מההריסות, כי אני סופר הגיבור שלכם, אנחנו עומדים על הקצה.
12. The Tourist
כל ההרפתקה הזו מסתיימת לה בנחת, אולי באיזה גן ביום ראשון אחר הצהריים במדינה נוצרית, אולי בגן עדן, אולי בשיממון של החלל. יורק עדיין רגשי כתמיד, התופים קצת ג'אזיים במקצב 6/8 ומברשות, הגיטרות מנגנות ארפג'ים עם איזה אפקט פלנג'ר, ויורק צורח בשארית כוחותיו "Hey, man, slow down / Slow down". אני זוכר איך הייתי בשוק בפעם הראשונה שבה סיימתי לשמוע את האלבום, איזושהי הרגשה של שקט נפשי גדול, של מסע קטן שעברתי, שלא משנה כמה חרא ומוזר אני מרגיש - אני בסדר. וכל מה שרציתי לעשות זה לשמוע את זה שוב. ושוב, ושוב, ושוב. במשך שנים זה היה אלבום הגו טו שלי, יצירת מופת שלא הרגשתי ששום דבר הצליח להתקרב אליה - ובטח שלא "The Sophtware Slump" של גרנדדי שמשום מה יש כאלה שהכתירו כיותר טוב מ-"OK Computer". בעעע. אבל היום אני נמצא בראש אחר, במקום אחר. גיליתי עוד מלא מוזיקה מדהימה שנפתחה לי, בין היתר, בזכות האלבום הזה ויציאות אחרות של רדיוהד. ראיתי אותם פעמיים בשנת 2000 בסינרמה ובשנת 2008 בפסטיבל סאות'סייד בגרמניה והתרגשתי פעמיים, ואני לא יודע אם אלך לראות אותם שוב כי אני והם בספייס אחר. ובכל זאת, עם הפקה מושלמת, הרגש המשתפך, והגיטרות האינטרגלקטיות, אפילו אחרי כל החקיינים ומוזיקת הפוסט-אוקיי-קומפיוטר מלהקות כמו Travis או Muse (אם כי גם אותן אני מחבב), אפילו שאני רואה היום שהאלבום לא כזה מקורי, תמיד יהיה לי מקום בהארד דיסק של הלב ל-"OK Computer". השיר מסתיים בצלצול פעמון על דלפק במלון, כאילו שמישהו ממתין לשירות. בסוף הוא הגיע.
סגור לתגובות על סבבה מחשב: בחזרה ל-"OK Computer" קטע אחרי קטע / כללי / עידו שחם
