יש משהו מרגש באופן יוצא דופן בלהקה שעושה את המוזיקה שלה בשביל עצמה. זה דורש נכונות מוחלטת - כל חלקיק של ספק, או של ניסיון לרצות ולספק דחף חיצוני יבלוט ישר. אותנטיות מוחלטת היא חסרת תנאים. קין והבל 90210 היא אחת מהלהקות היחידות בישראל שאותנטית באופן הזה ואי אפשר להתעלם מזה. אפשר להרגיש מרחק מהמוזיקה, מהבוטות ומהשוני, אבל לא מהייחודיות והכנות במוזיקה שלהם שעוצמתית, לרוב, עד כדי פחד.
הם הופיעו אמש בבארבי כחלק מערב משותף עם כוכב אניס, להקה שמגדירה את עצמה כ-"סרף רוק יווני" אבל בעצם נשמעת יותר כמו חלום קדחת אתני. חלום הקדחת של כוכב אניס הוא לא שלילי, אלא שהוא תקוע כל כך עמוק בנישה משל עצמו שזה או שאתה לגמרי איתו, או שבכלל לא. אין באמצע. במבט ראשון, נראה שלא יכול להיות שזה אמיתי. המוזיקה מזרחית-לכאורה, אבל בבירור מודעת ומתבוננת בעניין כאילו היה תופעה חברתית יותר מאשר סוגה מוזיקלית אמיתית. משהו בהתבוננות החלקית הזו לצד ההתבוססות חסרת הבושה במוזיקה מוביל לסוריאליזם בשיאו, עמוק בעמק המוזרות. לא ברור אם כבר שמעתי את המוזיקה הזו בקטעי יוטיוב ביסודי, או מה מקומה בבארבי לצד ההופעה של קין והבל שעתידה לבוא. אבל זה לא רע בהכרח: רקדניות בטן מסרטים ישנים בלופים צבעוניים על המסך, ריפים על בוזוקי, הגחכה ברורה של מה שהם עצמם עושים - הכל מודע וחביב, ואני אולי מפחד קצת אבל אני נהנה, בכל מקרה.
עם כל הכבוד לחוויה הספציפית של כוכב אניס, ניכר שהערב התנקז לכדי ההופעה של קין והבל. אחרי הפסקה של רבע שעה ווידאו אוטיסטי שהוקרן על המסך הקטן בצד הבמה, מה שנראה כמו סרט גמר פריפריאלי מיקום מקביל, הם עלו לבמה. "זה בא מלמעלה" התחיל והקהל שאג. המילים שלי לא ראויות לכוח שהיה על הבמה באותם הרגעים - זה היה קוסמי אחושרמוטה. כמו שקין והבל עצמם שואלים: "איך זה שמכשף פשוט מתחיל לרחף?". זה לא ברור, אבל הם ריחפו והם ריחפו בטירוף. לאורך השעתיים הבאות הם הריצו מעל ל-90% מהדיסקוגרפיה שלהם, שיר אחרי שיר אחרי שיר כאילו הם היו ילדים קטנים אחוזי דיבוק. ואכן היה משהו ילדי - לא ילדותי - בהופעה הזו. הורגש שהחברות הארוכה לאללה שלהם נוכחת בכל תו שהם ניגנו, כאילו זו אפילו לא היתה הופעה אלא שלושה חברים על במה שנלחמים על הזכות שלהם להתקיים. הם אף פעם לא נשמעו כל כך באזור הנוחות שלהם. המחויבות שלהם למוזיקה היתה מוחלטת עד כדי כך שהם לא היו צריכים את קהל. מבחינתם, כל שורה היא המנון - גם אלו שכל הקהל שואג בחזרה אליהם וגם אלו שאף אחד עדיין לא הכיר. הם הונעו מהאנרגיות של עצמם כמו מכונת תנועה מתמדת, האכילו את עצמם שוב ושוב, הלאה והלאה.
אבל מעבר להשתאות שלי אל מול הטכניקה המבעיתה שלהם והביצועים הוירטואזיים, בעיקר התרגשתי - לא רק נהניתי מהסאונד, שהיה מדהים מהרגיל, אלא שפתאום המסרים הכו בי באמת. על פני השטח נשמע שהמוזיקה של קין והבל מושתתת על אג'נדה אנטי-ממסדית אנטי-פופוליסטית כעוסה, אבל מבט מעמיק מוכיח שלעתים תכופות היא בעיקר נוגעת ברצון להיעשות אדם טוב יותר מתוך אותו הסחלה. "לוקח זמן להבין דברים", שאול זועק, לא בהכרח מתוך כעס אלא יותר מתוך קבלה. ב-"וידאודרום", כמו בסרט של דייויד קרוננברג, הקבלה של הבשר החדש יכולה גם להיקרא לא ככניעה אלא כהתעלות. לקח זמן - זה תמיד לוקח הרבה זמן - אבל קין והבל הם להקה בשיאה, וייקח זמן עד שהם ירדו ממנו.
סגור לתגובות על קין והבל 90210 בבארבי: עוצמתיים עד כדי פחד / כללי / עיליי אשדות
קין והבל 90210 עובדים על אלבום חדש. זו ידיעה ששולחת רעם מחריש אוזניים לחובבי הכסאח בארץ בציפייה לשמוע מה הם יבשלו לנו הפעם אחרי אלבום הבכורה הפרוע "מסע הכזבים" והסאטירה הכבדה של "וידאודרום". למעשה, נוכל לשמוע את זה ביום שלישי 13.3 בבארבי איפה שהשלישייה תנגן שירים ישנים ותחשוף קטעים חדשים. בינתיים הזמנו את הטריו לספר מה ההשפעות על האלבום הקרוב: ממיסטיקה ג'ורג' האריסון סטייל, דרך הופעה של המלווינס בברלין ועד חזרה לאלבום הבכורה.
יונתן השילוני
בשנה האחרונה אנחנו עובדים במרץ על האלבום השלישי שלנו, והאמת שבפעם הראשונה מזה עשור שתחילת העבודה והחומרים באו יותר מהכיוון שלי. זה קשור מן הסתם להרבה דברים. הרבה חומר נאגר, ולמען האמת חלק מהחומרים שאני מביא לשולחן, כמו הרבה מהחומרים של שאול שעדיין בבנייה, בעצם ניצתו כבר לפני כמה שנים טובות, למעשה בתקופת "וידאודרום". לדוגמה, השיר "ברווז במטווח" התחיל להיכתב בשנת 2013 אחרי פרידה די איומה מבת זוג. הריפים המרכזיים וכמה מילים נכתבו, אבל לא התגבשו לכדי שיר, וככה יצא שרק בשלהי 2016 ולתוך 2017, אחרי עוד פרידה, הפעם יותר מפויסת ומפוכחת, השיר התגבש להיות מה שהוא.
בימים הראשונים שלו אני זוכר ששמעתי די הרבה Converge ושיר אחד ספציפי מאוד השפיע עליי בהקשר של "ברווז": "Grim Heart-Black Rose". משהו באקספוזיציה של הגיטרה הבודדת, אבל בעיקר בטקסט, נורא דיבר אליי, מעין הספד לאהבה שהיתה ואיננה, עם דימויים מורבידיים. היה גם סרט אנימציה של מישהו שלימד אותי במכללת ספיר עם חיילים ברווזים במטווח, והדימוי הזה נדבק לי.
בין כל החזרה שלנו לחדר החזרות והכתיבה, באופן אישי גם עברתי השנה סוג של תהליך נפשי ורוחני יוצא דופן שמאוד השפיע על הכתיבה שלי, חיפוש למשמעות וחתירה לעומק הנפש. וזה מתבטא בטקסטים בעיקר. מסעות פסיכדליים נטולי סמים, מיסטיקה ומדיטציה (כן) - אפשר להגיד שאני בתקופת ג'ורג' האריסון שאחרי פירוק הביטלס רק שאני עדיין בלהקת האם שלי. זה יומרני מאוד ואני שם על זה זין.
ואם בניימדרופ עסקינן, אז בשיר "ברווז במטווח" יש גם ציטוט חבוי של שם הסרט של רומן פולנסקי "ירח מר". סרט פחות מוכר שלו ולעתים ממש שנוא, שאני באופן אישי מאוד אוהב. הסרט מספר על סיפור אהבה מלא יצר שהופך לאט לאט ובצורה אימתית לסיוט נוראי, איך חוסר היכולת לשחרר משהו טוב יכול למחוק כל זכר של אהבה ולהשאיר רק טעם מר. אז בגדול השיר שבתוכו יש הרבה אמביוולנטית וקוטביות מנסה להגיע לשלום מסויים עם האובדן אבל תוך כדי צעקות ובכי. רומנטיקת מטאל.
ב-"הר הזהב", גם שיר חדש, יש משהו יותר קלאסי. מבחינה מוזיקלית הדמיון שלי לקח אותי למקומות של פנטזיית רוק סטייל בלאק סבאת' וזפלין, ריפים אייקונים ופשוטים, כשהטקסט נע בין האידאה של פסגה בלתי קיימת לבין חיי יומיום מלאי שביזות וניסיון בלתי נגמר להשיג משהו, כל דבר. הרצון להגיע לרגע הזה שאתה שם את היד שלך על האושר, והאם בכלל יש רגע כזה, ומשם להבין שבחוץ הכל זה הבל הבלים - הכל כבר נמצא בפנים מצד אחד, ומצד שני מהות החיים והיצירה היא מעגל אינסופי. השאלה היא באיזה מעגל אתה מסתובב במחוג אינסופי: מעגל של יצרנות או צרכנות.
הריף האחרון ב-"הר הזהב" היה ניסיון שלי להביא ריף בלאק סבאת' קלאסי. ניסיתי להביא את הווייב הזה של טוני, כל כך טיפשי שזה כבר גאוני, שני תווים וזהו. מעבר לזה אני יכול להגיד שראיתי את המלווינס פעמיים השנה. אחת מהן היתה בפסטיבל פסיכוטי בלוס אנג'לס, הם פתחו ואחריהם עלו בסדר כרונולוגי: פנטומס, קלאץ' פריימוס וטול. זה היה לא יאומן. הפעם השנייה היתה עם קין והבל 90210 בברלין, והיינו כל כך קרובים שזה היה כבר מאיים. מלווינס זה הכי טוב.
חומוס הסורי הוא חומוס אהוב שלתקופה מסוימת אכלתי ממנו כל יום וחשבתי שהוא עוזר לי לכתוב מוזיקה, אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא גרם למעי שלי להיות דביק ועצבני. היום אני מבשל בבית ומנגן על מנדולינות פורטוגזיות כדי להרגיע את הבטן תוך כדי שריקה. אני מקווה שאצליח להוציא רישיון נהיגה על רכב הילוכים לפני שהאלבום השלישי שלנו יצא, כי זה עוד שלב בהתבגרות שצריך לקרות, מקווה גם שזה יקרה לי לפני גיל 30 כי בסופו של דבר אני עוד בן 29. יש עוד הרבה חומרים על הצלחת, שיר שלישי בסרייה בשם "חתך הזהב" נחתך ונדבק בימים אלו, שיר שמדבר על הסוויט ספוט של הקיום, בין האושר לדיכאון, יש שם חתך זהב. ובין כל הדיבורים האלו על שירים חדשים וכתיבה, ואני כתבתי ואני ואני, בסופו של דבר הכל אנחנו סוגרים ביחד, יחידה מובחרת שיודעת לעבוד הכי טוב ביחד. הכל קורה בחדר החזרות או שלא קרה בכלל. תבואו לבארבי זונות.
איתמר לוי
אנחנו עובדים על האלבום השלישי שלנו ב-10 השנים האחרונות. חלקכם אולי לא יבינו, אבל לנגן שלוש פעמים בשבוע בערך שלוש שעות בכל פעם, בסגנון מוזיקלי כמו שאנחנו מנגנים - רוטינה כזאת נכנסת למחזור הדם שלך וזה די דופק אותך. הדפיקה הזאת זה הלחם והחמאה שלי בתקופה האחרונה: לקום בבוקר, להיפגש עם קין והבל (שאול ויונתן), להרכיב את הכלים, לשתות קפה שחור, לעשן סיגריה, להוריד ראש וליצור פרפרים של מבוכי הגיהנום החלל אהבה הסיוטים ועמקי הרגשות שלנו - אני בר מזל!
עד ממש לפני כמה חזרות התחלנו יותר לעבוד על חומרים של יונתן שנכתבו הרבה ממקום של כאב ויותר מדי מודעות עצמית. אני יכול להגיד שהשינוי שהבן אדם עבר בשנים האחרונות שגרם לו לכתוב מוזיקה כזאת הוא אדיר, קודם כל בשבילו, וגם בשביל שאול ובשבילי, וכמובן, הקהל שהולך לקבל שירים כנים, עצבניים ומרגשים. כמו שיונתן כתב החומרים של שאול עדיין בתהליך בנייה אבל כבר סיימנו לעבוד על שיר אחד שלו: "דיאטה" - שיר שקצת מזכיר לי האמת את התקופה של האלבום הראשון, שיר מהיר ועצבני שרק דוהר קדימה בצורה מסחררת על משקל של 9/8 ולא רוצה להיגמר עד שהוא מתפוצץ בכנראה הריף הכי טוב ששאול כתב.
החלק שלי בתוך החדר חזרות הוא בעיקר להקשיב (באמת שאני משתדל, אני בנאדם אימפולסיבי שחייב לגעת בהכל) ולתת את האינפוט שלי. אני יכול להגיד שכל חיי אני חוקר מוזיקה מכל ז'אנר: דרך רוק ומטאל בכל שנותיו, שנות ה-80 (new-wave, drak-wave, synth-pop, וכו'), מוזיקה אלקטרונית, מוזיקה קלאסית, טראנס והרבה פלייסטיישן. אני כותב את זה מכיוון שאני לא כותב שירים אבל אני חלק גדול מאוד בעיבודים של השירים. ברגע שיונתן או שאול משמיעים ריף חדש המוח שלי אוטומטית שולח זרועות לכל כיוון לראות מה יכול להתאים, לפתח, לרגש, לקצר, להשלים, לחרבן, להרוג. ֿההשפעות שלנו הם די בסיסיות כזה הנוגע למוזיקה שלנו, להקות כמו בלאק סבאת', מלווינס (שנסענו לראות אותם בשנה שעברה ביחד בברלין), פיית' נו מור ועוד אנשים טובים כאלה.
האלבום הבא שלנו מרגיש לי כמו משהו מאוד שלם ובוגר שאנחנו מייצרים בתהליך הרבה יותר נכון נעים וחזק! תגיעו לבארבי תשמעו קצת שירים חדשים תקבלו בראש - אנחנו לא נחייה לנצח רק הברווז מנצח!
שאול לוריא
אוסיף ואומר על הדברים המרגשים של חברי המרגשים שהכתיבה של האלבום החדש מרגשת בהרבה מכתיבת האלבומים הקודמים (כמה רגש). פייר אנחנו עדיין בתהליכי יצירה האמת. כל השירים על השולחן ושום דבר אינו באמת גמור, למרות שאנחנו כבר מופיעים איתם אז יש מצב שהם כן גמורים, אני לא יודע. וגם יכול להיות שהדברים יהיו הרבה פחות שכלתניים ממה שעשינו עד עכשיו. אם באלבומים הקודמים שרנו על ספרים וסרטים, הפעם אנחנו נכנסים לעולם פחות מצוטט ויותר אישי, עלוב, עצוב ומצחיק. זה שונה, זה הרבה יותר ממוקד, פחות טכני (לפרקים) ובעיקר פונה ללב, לרגש. אנחנו נותנים למלודיה ולטקסט להוביל אותנו. אלו שירים טובים, אני רוצה שנתקתק אותם.
האמת שמה שהכי מרגש אותי כרגע זו ההופעה בשלישי הקרוב בבארבי, כי אנחנו מנגנים לראשונה מזה חמש שנים את כל "מסע הכזבים" (אלבומנו הראשון) בכיוון המקורי שלו, כפי שניגנו אותו פעם, וזה נשמע ענק. זה כל כך כיף לחזור לנגן את האלבום הזה, ועוד על הגיטרות המקוריות שניגנו עליהן אז, ואיתמר עם אותם זוג מקלות, עושים את הטיים וורפ וקופצים אחורה בזמן לעבר ולראות פתאום איזה ילד כואב ומכאיב הייתי, לראות פתאום את איתמר ויונתן ולהיזכר שאני מאניש אותם כל הזמן במי שהם היו אז, בנערים.
זה אפילו מתחבר לי יותר לאלבום החדש שאנחנו כותבים מאשר האלבום השני שלנו. כאילו ב-"וידאודרום" הדידקטיות היתה הלך הרוח, אבל לפני זה, ב"מסע" פשוט ניגנו כמו חולי נפש. זו הייתה המנטרה גם: לנגן הכי חזק, הכי מהר, לצרוח הכי חזק. אני חושב שהצבנו לעצמנו יעד להיות הכי הארדקור שיש, וב-"וידאודרום" הלכנו הפוך: הכי "טייט", הכי "מטאל", הכל היה סטרילי, הקלטנו בערוצים וגם תהליך החשיבה היה נורא שכלתני ואיטי. לנגן עכשיו את "מסע הכזבים", רגע לפני שמתפוצץ לי בידיים האלבום החדש, מרגיש כל כך טבעי ומתחבר למה שאנחנו כותבים עכשיו - זה דומה יותר, זה חי יותר, זה מרגיש לי אנחנו. זו משפחה, זו שייכות. זה הבית.
זו סגירת מעגל ענקית עבורי, לנגן את שירים כמו "ההצגה האחרונה" ו-"הרפתקאה", כיוון שחשבתי שכבר לא נחזור אליהם, והנה אנחנו עומדים ומנגנים את זה וזה נשמע כמו שניגנו את זה פעם, לפני עשר שנים, כשכתבנו את זה. זה נשמע קלישאתי כזה כמו "להקת עבר שמתאחדת ומספרת שכדאי לבוא להופעת איחוד, כי בינתיים בחזרות זה נשמע בול כמו פעם!", אבל זה היופי, שאנחנו אמנם להקת עבר, אבל מעולם לא התפרקנו. אנחנו מנגנים כבר עשר שנים, לא הפסקנו, ולא נפסיק. אנחנו קין והבל והגענו ממאדים להקים מרפסת שמש ענקית שתמשול בבני אדם. ויהי אור.
עוד משהו לגבי ההופעה בשלישי הקרוב - אתם עומדים לשמוע את הלהקה שהכי הגניבה אותי השנה והם "כוכב אניס" הפנומנלים. זה יווני וזה מטאל וזה בעברית והשד יציל אותי מכמה שאני אוהב את זה. הם המסיבה הכי טובה בעולם ולדעתי הם הולכים להיות להקת הרוק המצליחה בישראל בתוך שנה. בואו לשמוע אותם (ואותנו) לפני כולם. מילה של שאול.
סגור לתגובות על מיסטיקה, המלווינס ומסע הכזבים: ההשפעות על האלבום הבא של קין והבל 90210 / כללי / עידו שחם
קין והבל 90210 הרימו מופע מחווה לכבוד 40 שנה ל-"פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס. מצד אחד זה הפתיע אותי. לא תפסתי את האולטרה פאוור טריו הזה בתור להקת קאברים - שני האלבומים שהם שחררו עד כה שרפו את ספר החוקים של המוזיקה הישראלית עם שירים כבדים, מטורללים ומאוד מתוחכמים. מצד שני, זה לא הפתיע אותי. פורטיס הוא לגמרי אב רוחני של קין והבל ושרף בעצמו כמה מהדורות של ספרי חוקים לאורך השנים. שאול לוריא, סולן/בסיסט קין והבל, אף אישר את ההשפעה בסטטוס שהוא כתב בפייסבוק: "עם השיר הראשון באלבום, "דבש", התפרץ בי רגש שעד אותו רגע לא עלה מעולם באותו קנה עם מוסיקה וזה זעם, כעס. תאמינו או לא עד אז הייתי בן אדם נטול קריזות (או מניירות בכלל, אם תרצו) והשירים באלבום טלטלו אותי באופן כל כך ישיר ועמוק שאני באמת לא יכול לחשוב על אלבום ישראלי אחר שנגע בי כך עד היום, או יותר מזה - "הכעיס" אותי".
הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו
הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".
שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו
בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.
יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו
סגור לתגובות על 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול / כללי / עידו שחם
הפוסט של בן טברסקי על להקות צעירות עצבן אתכם וטוב שכך. רובכם נתקעתם בחלק של הקללות והקטילות ולא המשכתם הלאה לחלק המעודד שבו טברסקי קורא ללהקות לחדש לו, להפתיע אותו ולתת לו השראה. זה בעצם גם מה שאני רוצה ומה שגם אתם רוצים ומה שכולנו רוצים: ניצוצות של הברקה. אבל הסיכוי שזה יקרה, לצערי, הוא קלוש. פאקינג קשה להיות בלהקה. כל הסיכויים נגדך - ואני אומר את זה בתור אחד שניסה את מזלו במספר הרכבים, לפעמים בתור חלק מהבעיה.
בואו נתחיל מזה שכולם עסוקים, כל הזמן. לאף אחד בעצם אין פנאי ללהקה. כאילו יש, אבל לרוב זה תחביב של אחרי שעות ההיי-טק שלא באמת מתכוונים לקחת לשלב הבא או להשקיע בו את אנרגיית החיים האמיתית שהולכת בארצנו לעבודה, ללימודים ולמשפחה. כמה אנשים באמת מוכנים למות למען האמנות שלהם? למעשה הם עלולים למות בגלל האמנות שלהם. להיות בלהקה גוזל מלא כסף וזמן: ציוד, נסיעות, חדרי חזרות, כתיבת חומר, הקלטה, הפצה, פגישות, שיווק, ניהול ואפילו שירות לקוחות. מעט הכסף שמרוויחים חוזר לרוב בחזרה לקופת הלהקה שהולכת ומתרוקנת. ההוצאות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים במה שקשור לציוד והקלטות ואפילו טורים בחו"ל (לרוב מפסידים כסף על טורים ראשונים בחו"ל, ראה אייטם שכתבתי לעכבר העיר, הטקסט נדפק בגלל תקלה במערכת).
אז חייבים את הדיי ג'וב כדי לממן את הנייט ג'וב, ובינתיים יוקר המחייה בארץ שואב לך את חשבון הבנק כמו הדגם המפלצתי ביותר של דייסון, ואתה הולך ונהיה מותש כשאתה מופיע מול אותם עשרים איש מיתולוגיים בלבונטין ולאף אחד לא אכפת מהסינגל החדש שלך חוץ מכמה לייקים מההורים בפייסבוק. כן, אפשר להיות יותר DIY, לעשות הקלטות בבית על כרטיס קול מצ'וקמק, לצרוב דיסקים ולבנות גיטרות מריהוט של איקאה שמישהו זרק לרחוב. יש להקות שזה מתאים להן מאוד מבחינה אסתטית, ויש כאלה שלא, שחייבות את ההפקה הגדולה עם הציוד היקר כדי לתת את המקום הראוי למוזיקה. נכון, לא חייבים לגור בתל אביב, אפשר לעבור לחולון או למושב מבודד בצפון איפה שאף אחד לא יתלונן למשטרה על רעש, בטח שלא חזירי הבר. אבל בשביל שלהקה תתפקד, היא צריכה לרוב תשתית. צריך שיהיו באזור עוד מוזיקאים, קהילה שאפשר להתייעץ איתה ולהלוות ממנה ציוד ולהופיע איתה ומקומות להופיע בהם ומקומות לקנות בהם ציוד ומקומות לעשות חזרות. כן, אפשר להקים חדר לבד ולתפוס איזה מרתף שמלא בחרא של ג'וקים ועכברים ולהזמין את כל הציוד שצריך אי פעם מאי ביי. יש אנשים שעושים את זה ומגניב. אבל זה דורש המון מאמץ, זמן וכסף, שרגע, בעצם חסרים.
בואו נניח שאתם אותם ילדים נובורישים שנולדו עם ג'אזמאסטר ביד ואבא שרוף על הסקס פיסטולס מאז שהוא ראה אותם במנצ'סטר ולכן הוא מוכן לממן לכם את כל ההוצאות. ונניח שאפילו שרדתם את משבר הגיוס לצה"ל כי יצאתם על קב"ן או שהייתם ג'ובניקים והמשכתם לנגן או שפשוט התאחדתם אחרי הצבא. אז מגיע החומר האנושי. למעשה להקה היא פוליאמוריה ולרוב לא כזאת מתפקדת. תחשבו על זה: בלהקה יש לכל אחד מחבריה מערכת יחסים אחד עם השני, ולכולם יש את מערכת היחסים עם היישות הפיקטיבית שנקראת להקה. לפי חישוב ידני, בטריו יהיו 6 מערכות יחסים שונות, ברביעיה 10 ובחמיישיה 15. הקאץ' הוא שבשביל שהלהקה תתפקד כל מערכות היחסים הללו צריכות לעבוד. כמו כל מערכת יחסים, זה בלתי נמנע שיהיו בפנים חיכוכים וריבים ומאבקי אגו ואינטריגות, העניין הוא שיש את התשתית האנושית והתקשורתית או פשוט המזל לפתור אותם ולהמשיך הלאה. אז אם הלהקה כבר לא התפרקה בגלל סדרי עדיפויות, חוסר בכסף, או חוסר בזמן או אנרגיה, אתם יכולים לסמוך על זה שהיא תתפרק בגלל האנשים.
יצא והיקום חייך אליכם חיוך רחב וסידר אתכם עם זן מאסטרים עשירים ופנאי נפשי ואנרגטי. סבבה. עכשיו הגענו למוזיקה. זה פאקינג קשה לעשות מוזיקה טובה. לא סתם מחקתי את המייל של הבלוג ויצרתי טופס צור קשר עם צ'קבוקס. עשיתי את זה כי נמאס לי מכמות המוזיקה הבינונית ששלחו לי. מילא דברים שלא התחברתי אליהם או שאני לא אוהב, זה סיפור אחר, אני מדבר אתכם אשכרה על בינוניות. מוזיקה שלא גרמה לי להרגיש כלום, אפילו לא סלידה - סינגר/סונגרייטרים שהשקיעו בהפקה ובצילומים וביח"צ רק כדי לקדם מוזיקה קלישאתית שלא מצליחה לרגש ולא מביאה שום דבר אותנטי. כמו טברסקי אני לא הולך לנקוב בשמות כדי לא להעליב אף אחד אישית. אבל בואו נאמר שאם תפתחו שירות להפצת סינגלים כמו לינקטון או פטיפון, 90% ממה שתשמעו שם יהיה בינוני ומשעמם. ממש קשה לעשות מוזיקה טובה. רגע, מה זה בעצם מוזיקה טובה? לקחתי קורס בקורסרה בשם "The Art of Music Production", והמרצה מברקלי, אחד מבתי הספר החזקים בעולם ללימודי מוזיקה, טען שבסופו של דבר מה שמוזיקאי צריך לעשות זה "to emote", כלומר לבטא רגש. כל כך פשוט וכל כך נכון. אחת מהסיבות המרכזיות שהתחלתי לשמוע מוזיקה ושאני שומע כל כך הרבה מוזיקה מאז שאני ילד קטן ועד היום זה בדיוק זה: המוזיקה מאפשרת לי להרגיש. הרבה פעמים אלה רגשות שהחברה לא נותנת לחשוף ביום יום, למשל עצב עמוק, אך כששומעים מוזיקה יש את המרחב הבטוח להרגיש את זה, וטוב שכך.
אז מוזיקאים שעושים את האמנות שלהם כמו שצריך מעבירים רגש. הרגש הזה יכול להיות אגב גם סלידה, גועל, גיחוך - אבל זה איזשהו רגש, ולרוב האמנים הבאמת טובים, ואולי בכלל יצירות אמנות גדולות, ממש מקטבות את הקהל לאוהבים/שונאים עם מעט מאוד מרווח של נחמדות באמצע. אם אומרים להרכב שלך שהוא נחמד, אתה בצרות. אתה לא אמור להיות נחמד. אותו הקורס מברקלי אגב, שהוא בחינם ואולי חובה שכל מוזיקאי בארץ יעשה אותו, ממשיך הלאה ומבקש שתבין מי אתה. הקורס לא מתעסק בשאלות כמו איך להביא קהל להופעות, מתי להפיץ פוסטים בפייסבוק, או האם לשים את המוזיקה שלך בספוטיפיי. הקורס לוקח את האמן למקום שהוא אמור לחקור ביסודיות בכל מקרה: אל תוך עצמו. באחד מהתרגילים למשל מתבקשים לרשום את כל ההשפעות המוזיקליות, לקחת את שתי הקיצוניות שבהן, ולהגדיר את עצמך בתור שילוב של השניים ומה אתה מוסיף לצלחת. למשל: ברוס ספרינגסטין הוא כמו בוב דילן ורוי אורביסון עם אישיות גדולה מהחיים. אחלה של תרגיל. אבל רוב המוזיקאים המקומיים עסוקים בלברוח מההשפעות שלהם, בלפחד מהשוואות ולהגיד שהאלטרנטיב רוק שלהם הוא משהו ממש מיוחד שבלתי ניתן להגדרה בעוד שהוא נשמע כמו שילוב של פינק פלויד ופרל ג'אם עם שירים על מערכות יחסים.
אז רגש זה לא בהכרח מספיק, כי אפשר לשחזר ערימות של קלישאות של דברים שנוגנו ונאמרו בעבר ונאמרו ממש טוב. שם נכנסת האותנטיות. לפי מה שלמדתי בשני קורסי כתיבה שונים ובכלל, התהליך היצירתי מורכב בגדול משני שלבים. השלב הראשון הוא שלב של יצירה גולמית, יצירה אינטואיטיבית, יצירה פרועה שלא מתעסקת בהאם זה טוב או רע קלישאתי או לא מרגש או לא, אלא רק ביצירה עצמה. זה יכול להיות מישהו שיושב בבית, משחק עם הגיטרה שלו, ומוצא פתאום רצף אקורדים שקוסם לו; זו יכולה להיות שורה שמישהי שומעת ברחוב שהיא כתבה לעצמה בסמארטפון; זו יכולה להיות הקלטה של השיפוץ מהבניין ליד - בשלב הזה הכל הולך. אז יוצרים מלא חומר גלם, ואז מגיעים לשלב הבא שנפרד באופן מוחלט מהשלב הראשון: העריכה. אם בשלב הראשון שיחקנו במוזיקה כמו ילדים קטנים והרשינו לעצמינו הכל, פה מגיע העורך חסר הרחמים ומעיף את כל מה שבינוני ומטה החוצה - וכן, אפשר לחזור משם בחזרה לשלב הראשון וחוזר חלילה. רצף האקורדים נשמע למחרת משעמם? בחוץ - לך לעבוד על עוד אקורדים! השורה מהרחוב עדיין נשמעת גאונית? בפנים - תכתבי עוד ליריקה! ההקלטות מהשיפוץ גרועות? בחוץ - תקליט מחדש! וכשיש יצירת אמנות, מוזיקה למען העניין, באמת גדולה, היא משלבת לרוב את הקסם הלא מודע של השלב הראשון לעריכה החכמה והמודעת של השלב השני. זה לא אומר אגב מקוריות, זה אומר אותנטיות: ביטוי פנימי עמוק אך בשום אופן לא קלישאתי.
הגענו לקו הסיום, המקום שבו לא רק שהלהקה איכשהו מתפקדת מבחינה פיננסית ואנושית, אלא שהיא גם מצליחה להעביר רגש, לדלג מעל הקלישאות ולשדר אותנטיות. לא הרבה מחזיקים מעמד עד לכאן, אבל אולי הגיע הזמן לעשות קצת ניימדרופינג כדי להתבונן בכמה דוגמאות מוצלחות.
זוכרים את ויתרתי? לצערי הם כבר התפרקו, אבל אין ספק שזו היתה להקה טובה. מה שעשה אותה כמובן הוא הסולן/בסיסט איתי זבולון שהוא בכלל שחקן וקומיקאי ואדם מרתק שאני צורך בשקיקה כל דבר שהוא עושה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה הייתי בשוק: יש להם שירים על יוקר המחייה ("פיצה יקרה מדי"), ניסיונות להחיות מערכת יחסים כושלת בצימר ("בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון"), סחים באתרי דייטיים ("מוטי, 31, אזור המרכז, כללי"), התמכרות לסמארטפונים ("בעתיד, אנשים לא בהווה") ועוד ועוד ועוד. זבולון לקח את השממה הקיומית הספציפית שלו בתור גבר אשכנזי צעיר בארץ ועשה ממנה יהלומים. המוזיקה היתה אולי קצת גנרית, משהו בין רייג' אגיינסט דה משין לגרין דיי של אמצע הניינטיז, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להיות מצע אגרסיבי לטרלול והגאונות של זבולון. ויתרתי גדלו מלהקה שמופיעה מול, כן, העשרים איש בלבונטין ללהקה שמפוצצת את במות האינדינגב. הקליפים המצחיקים, תחפושת הזין והביצים - הכל מגיע מבן אדם שעבר את התהליך היצירתי ונמצא בביטוי עצמי מתפרץ. אז הלהקה התפרקה ועכשיו זבולון חוגג את הצד הרגיש שלו באנגלית בהרכב חדש בשם Mayonesa, נראה מה הוא עוד יביא לנו.
מה לגבי סטטיק ובן אל? וואלה, אני לא אוהב את המוזיקה שלהם, אבל אני חייב להוריד בפניהם את הכובע. אני עדיין לא מבין אם מדובר בגימיק שלא יחזיק מעמד בטווח הארוך או לא, אבל הם בהחלט מעוררים רגש ומבטאים איזושהי אותנטיות. כן, יש להם שואו, הם לקחו בכלל מוזיקה דרום אמריקאית והדביקו את זה למוזיקה הים תיכונית. אבל וואלה, זה מסתדר לי איתם מעולה. הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. אם כבר, סטטיק חוגג את המוזרות הערסית-חנונית-פריקית שלו עם תספורות ובגדים ולדבר שטויות שנהפכו לביטויים בשפה העברית ("ג'ורדי הגזמת"). נושאי העיסוק שלהם סופר רדודים, בין אם מדובר בבחורות סנוביות ("בארבי"), בסים וסלסולים ("סלסולים") ומה שלא "טודו בום" אומר, ונראה שהקהל שלהם ממש מתחבר לזה. הם בהחלט מבטאים פאן, את רוח החופש והקלילות, את הקיץ והשמש, סוג של ישראליות מסוימת. לא לחינם ערוץ הכיבוד עשו עליהם פרודיה מוצלחת, כי סטטיק ובן אל כל כך ברורים מבחינת האימג' והמסר שאי אפשר לטעות.
עוד דוגמה אחת: טונה. כבר כששמעתי את "גם זה יעבור" בקצה ידעתי שזה הולך להיות היסטרי, בטח אחרי שראיתי את הקליפ. לשמחתי, תפסתי את טונה לראיון בעכבר העיר לפני שמישהו השתין עליו. בראיון טונה סיפר על המסע שהוא עשה לקראת האלבום, בין היתר נסיעות ברכבת וישיבה בכל מיני בתי קפה בארץ כשבעצם הוא עשה את רוב הכתיבה בדרך לשם. טונה נכנס עמוק לילדות ולהווה ויצא משם עם חומר אותנטי כמו "רוק 30" ו-"סרט ערבי", שירים באמת מרגשים שמחליקים כל כך חלק לאוזן, במיוחד בתור בן 36, שלא ברור איך הם לא נכתבו קודם לכן - במיוחד כשטונה בעצמו היה פעיל בסצנה כבר שנים. וזה מוביל אותי לפואנטה האחרונה.
כמו שקין והבל 90210 שרים (עוד דוגמה אגב להרכב שיודע מה הוא רוצה מעצמו), לוקח זמן להבין דברים. מה שנראה כמו הצלחה בין לילה זו אשליה כשיש מאחור אמנים שעברו תהליך מאז שהם נולדו ועד היום, יוצרים שעובדים ומנסים את מזלם בכל מיני הרכבים ותצורות כבר שנים. צריך לקחת את הזמן לשחק עם זה, לנגן גרוע, לחקות, למחזר, לשעמם. זה השלב של היצירה הגולמית והוא סופר חשוב בשביל לאפשר ליצירה לצמוח. אממה, אחרי זה צריך לדעת גם לערוך כמו שצריך מאשר לפרסם לסאונדקלאוד כל פלוץ שיוצא לכם מהרקטום. המזל משחק תפקיד עצום בכל מה שקשור להצלחה. אבל הצלחה מסחרית זה בכלל לא העניין לדעתי. Suicide, Velvet Underground ואפילו ה-Pixies הם הרכבים שלא הצליחו כל כך בזמן אמת, אבל השפיעו בצורה עמוקה על מי ששמע את המוזיקה שלהם עד כדי כך שאותם האנשים רצו להקים להקות בעצמם. למעשה זה לא משנה אם יכירו בכם במשך השנים או לא - תביאו את עצמכם בהכי אתם שאתם יכולים כבר עכשיו. או כמו שג'ים ג'רמוש אמר (בתרגום חופשי שלי):
שום דבר לא מקורי. תגנבו מכל דבר שמהדהד בהשראה או מצית את הדמיון שלכם. תעופו על סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תמונות, שירה, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. תגנבו אך ורק ממה שמדבר ישירות לנשמתכם. אם תעשו זאת, היצירה שלכם (והגניבה) תהיה אותנטית. אותנטיות היא יקרת ערך; מקוריות אינה קיימת. ואל תטרחו להחביא את הגניבה שלכם - תחגגו אותה אם בא לכם. בכל מקרה, תמיד תזכרו את מה שז'אן-לוק גודאר אמר: "זה לא מאיפה שאתם לוקחים את הדברים - זה לאן אתם לוקחים אותם".
"הלילה הוא אפל / נלך לעזאזל / נשמיד פה את כולם / כדי שתתפלל". מה שנשמע כמו ליריקת בלאק-מטאל בתרגום מנורבגית גרונית מגיע מ-"זמן הלטאה חלק א", השיר שפותח את האלבום החדש של לטאות הענק מכוכב הניבירו. למעשה, השיר יצא כבר באלבום שהלטאות שחררו ב-2012, רק בגרסת לואו-פיי טראנסית שלא עשתה עימו צדק - בהופעות השיר היה אופרת רוק המנונית עם קריאות אובססיביות של "נשים! זהב!". עכשיו הלטאות מישרות קו עם הגרסה החיה שלהן. האלבום החדש תופס את הסאונד של ההרכב בלייב: ספייס-רוק עברי עם מטאורים של תופים וגלקסיות של גיטרות ואפקטים של עב"מים בהשראת בי-מוביז כל כך גרועים שהם טובים. הלטאות גייסו לשורותיהם הירקרקות את הגיטריסט דני אברג'יל (Plastic Peacocks, GeishaNo) ונותנים לו את המעמד הראוי להיות גיבור העל שהוא, כולל סולואים. חובבי סאבאת' ופרפל ישחזרו את סצינת האוטו מהסרט "עולמו של וויין" לצלילי הריף הפשוט והקולע של "חיזר רע" ויטחנו את האייר-גיטאר בהירואיות עם "שדות התירס". אבל לא רק חטייארים ששומעים "נותן ברוק" יהנו מהאלבום הזה. המהפכה שקין והבל 90210 החלו עם "וידאודרום" - שילוב בין מוזיקה מאוד כבדה לסאטירה חברתית נוקבת בעברית - ממשיכה באלבום הזה עם ביקורת על הטרדות מיניות בשיר "חסינות" ("אז תני קצת לתפוס / אני כאן הבוס / שניים סוכר ותתחילי למצוץ") וקטילה משלהם על תרבות הריאליטי ב-"כוכב מת" ("זאת אימפריית כוכבים סגולים / הרבה איפור על שירים ישנים"). כמו קין והבל, הלטאות יונקות השראה מעבר לריקבון שסביבינו, במקרה שלהם מתיאוריות קונספירציה סטייל זקני ציון, נבואה של סוף העולם, וכמובן, חוצנים. שם הלהקה נלקח מספריו של זכריה סיטשין שפירש את כתבי שומר העתיקה וטען שתרבות חיזרית מכוכב בשם ניבירו השפיעה על התרבות השומרית. מנהיג ההרכב כפיר רימוך הקים גם את בוא תמזוג ומרים אירועי שוליים שונים כמו פסטיבל "זונת חלל" ובמות אלטרנטיביות באינדינגב ויערות מנשה. אולי הוא לא צוחק והוא אשכרה שייך לגזע האנונקי ששב מכוכב הניבירו בשביל לתקן את התרבות הדלוחה שלנו. מעניין איך יפרשו את כתביו כשיעלו עליהם עוד אלפי שנים: "זמן! זאת המצאה גרועה / אין זמן! יש רק לטאה".
