פוסטים מתויגים עם פוסט פאנק

  • The Underground Youth בראיון: מעשייה מודרנית של להקה עצמאית

    שם של להקה לא תמיד מייצג אותה תרתי משמע - למשל The Underground Youth. "השם לא אומר מילולית שאנחנו מחתרתיים או צעירים - כי אנחנו לא צעירים יותר", מספר מוביל ההרכב Craig Dyer בראיון ביוטיוב. "זו פואמה שכתבתי בגיל 16 על עתיד דיסטופי, ואהבתי את השם, אבל לא חשבתי עליו במובן המילולי ונתקענו איתו, אני לא יכול לשנות אותו עכשיו". ולמקרה שהם נשמעים לכם מחתרתיים, חפשו אותם ביוטיוב ותגלו שיש להם מאות אלפי ואף מיליוני צפיות - הישג מרשים לפרוייקט שהחל ב-2008 בחדר שינה במנצ'סטר.

    דייר פשוט התחיל להקליט לבדו שירים בהשפעת שוגייז ופוסט-פאנק. המוזיקה שלו הופצה בעיקר על ידי מעריצים, והוא הוחתם בלייבל Fuzz Club שכולל קולגות כמו The Black Angels ו-Singapore Sling. ההרכב הפך מפרויקט חדר שינה להרכב חי כשקרייג צירף את אשתו Olya על התופים ועוד נגנים, ובימים אלה הם נמצאים בעיצומו של סיבוב אירופאי נרחב. ביום רביעי ה-18.5 הם יקפצו גם לאוזןבר בתל אביב - עוד יבוא פנטסטי במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers של המון ווליום. אז לכבוד האירוע, הזמנתי את דייר לראיון במייל וביררתי איתו מה הקטע עם מנצ'סטר, איך הם צברו כל כך הרבה צפיות ביוטיוב, ומה הוא חושב על כל השוגייז הזה.

    איפה אתה כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    עברנו לברלין בתחילת השנה אז כרגע אנחנו בדירה שלנו, לקחנו הפסקה מלארגן ציוד ולארוז תיקים לקראת הטור בשבוע הבא.

    לאלה שלא שמעו מעולם על The Underground Youth, איזה שיר היית ממליץ לשמוע כהכרות להרכב?

    זו שאלה קשה כי יש ל-TUY סאונד שונה משיר לשיר. אחד מהשירים הכי פופולריים שלנו הוא "Morning Sun" אבל אני חושב שהסאונד הנוכחי שלנו יותר קרוב לשירים כמו "Juliette" או "In The Dark I See".

    אתם מגיעים ממנצ'סטר, עיר אגדית שיצאו ממנה הרכב מטורפים כמו Joy Division וה-Stone Roses. הרבה פעמים אני תוהה מה יש במנצ'סטר שגרמה לכל המוזיקה הזו לקרות. מה דעתך? באיזה צורה אתה מושפע מהעיר באופן אישי?

    במנצ'סטר היה פעם נוף עגמומי ותעשייתי, ואני חושב שזה עזר לפסל את הצליל ואת הגישה של להקות כמו ג'וי דיוויז'ן והבאזקוקס. זו עיר שמשתנה מדור לדור, למשל כרגע אין בה את ההתרגשות של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. פספסתי את זה ומנצ'סטר שהשפיעה עלי היא שוב עגמומית ותעשייתית, אני חושב שזה נוכח במוזיקה של TUY. אבל עכשיו יש לי השראה טרייה ושונה אחרי שעברתי לברלין.

    איזה אמנים מהסצנה הנוכחית במנצ'סטר היית ממליץ לנו לשמוע?

    זו עיר שלא מפסיקה לייצר מוזיקאים והרכבים חדשים ומרגשים תמיד מצטרפים לסצנה. כבר לא היינו שם זמן מה אז אני לא בטוח מה הדבר הכי חדש שאפשר להמליץ עליו, אבל חברינו הטובים Pins עשו אלבומים מעולים והופעות מעולות כבר במשך שנים.

    יש ל-TUY מאות אלפי ולפעמים מיליוני ציפיות ביוטיוב. איך אתה חושב שנהייתם כל כך פופולריים שם? האם זה משתקף במכירות תקליטים והופעות?

    אנשים התחילו לעקוב אחרינו כשהעליתי אלבומים לרשת בחינם כבר ב-2009. לקח שנים להגיע לנקודה הזו, אבל אני חושב שזו המעשייה המודרנית של להקה עצמאית. לא היה לנו קידום או סיקור גדול במדיה, הכל הגיע מזה שהמעריצים שיתפו את המוזיקה ברשתות החברתיות ושיצאנו לכמה סיבובי הופעות שיכלנו כדי לנגן את המוזיקה ולקדם את מה שאנחנו עושים. ככל שהשנים עוברות אנחנו מנגנים לקהלים שהולכים וגדלים והאלבומים שאנחנו מוציאים נמכרים יותר ויותר מהר. זה נע בכיוון הנכון.

    ששש

    TUY: אוהבים את יוון ויוון אוהבת אותם

    אשתך מנגנת בלהקה. איך היא הצטרפה? איך אתם מתמודדים עם הלחץ של להיות במערכת יחסים רומנטית ובלהקה בעת ובעונה אחת?

    כשהקמתי את ההרכב החי היה לי קשה למצוא מתופף שהסגנון שלו התאים למה שחיפשתי. אוליה היתה איתי באולפן יום אחד והיא החליטה לנסות לתופף וזה עבד באופן מידי. סיבובי הופעות תמיד מלאים בלחץ אבל זה עובד לנו.

    TUY עומדים לצאת לסיבוב הופעות אירופאי נרחב. באיזה מקומות אתה אוהב להופיע ולמה?

    אני תמיד מצפה לבקר במקומות שמעולם לא היינו בהם, למשל בטור הזה בתל אביב. יוון היא אחת מהארצות שאני הכי אוהב לבקר, יש לנו שם הרבה מעריצים והם מאוד אוהבים ומעריכים מוזיקה חיה. פלוס אוכל טוב, יין ומזג אוויר.

    אתם מגיעים לישראל להופיע במסגרת ליין ה-Tel Aviv Shoegazers, שהופיעו בו הרכבים כמו The Telescopes ו-Luna. מה אתה חושב על כל עניין השוגייזר הזה? האם אתם מושפעים על ידי הז'אנר?

    הושפעתי מכל כך הרבה סגנונות מוזיקליים במהלך השנים, אבל תנועת השוגייז ממש השפיעה עלי לחפש אווירה וצלילים מסוימים. חיברתי השראה מלהקות כמו Jesus & Mary Chain, Slowdive, ו-My Bloody Valentine עם מוזיקת פוסט-פאנק אפלה ששמעתי וזה הוביל אותי ליצור את הצליל של TUY.

    אחת מהלהקות המקומיות שלנו, Dia Malo, הולכת לחמם אתכם. האם שמעת אותם או להקות אחרות מישראל?

    אני בדיוק מקשיב לדיה מאלו בפעם הראשונה עכשיו, ואני לגמרי מצפה לראות אותם בהופעה. אני לא יכול לחשוב על להקות אחרות שאני מכיר שהן מישראל אז לגמרי אחפש המלצות כשנהיה שם.

    תרצה להוסיף אולי עוד משהו?

    תודה ונתראה בקרוב.

  • ביקורת אלבום: "הודעה מוקלטת" של חשש אמיתי

    עד לאחרונה נדמה שגבעתיים היתה תקועה באייטיז, עיר שחוברה לה יחדיו מחנויות כלי כתיבה ומתפרות, רוכלי ירקות ומספרות. נדמה שילידי העיר נולדו עם איזה גן רצסיבי (נשלט) של יצירה שכל הכלום הזה של העיר מרסן אותו עד ליום בו הם פורשים כנפיים אל העיר הגדולה (גילוי נאות: כותב שורות אלה גדל בגבעתיים). בשנים האחרונות משהו השתנה בנוף העירוני המנומנם הזה. רחוב כצנלסון הותיק קיבל זריקת חיים והפך לפנינה מקומית לבליינים שתיינים, עם פאבים וברים שצצו כמו בגדי ים אחרי השמש. יחד עם השינוי האורבני הזה ידעתי שלא רחוק היום שבו היצירה המקומית תקום לתחייה - לא עוד בלעדיות תל אביבית על הרוקנרול.

    0006766390_10

    שיעור באותנטיות. חשש אמיתי

    הנה מתכון מצוין ללהקה: לוקחים כמה ילדים, שמים אותם יחד במקום מחניק בלי אוויר, משקים אותם בבירה ומחכים. בסוף תצמח שם מוזיקה. כשתום הררי, סולן להקת חשש אמיתי, מצהיר ש-"חיית הברים חוזרת לעצמה" בשיר הנושא של "הודעה מוקלטת", אני מבין שהתהליך הזה הושלם. יכול להיות שהוא מדבר על עצמו, או אולי על מושא אהבתו/שנאתו, ואולי אפילו על גבעתיים עצמה, אך מה שבאמת חשוב זה שחשש אמיתי אולי מבשרים על בואו של אביב מוזיקלי עירוני, ועל הדרך מלמדים את הסצנה התל אביבית שיעור באותנטיות.

    ואיך לא, חשש אמיתי מנגנים מוזיקת פופ פוסט-פאנקית ששורשיה הם לגמרי אייטיזיים. האלבום נפתח עם "פינטוזים על מזמוזים", שיר בריטפופ אה לה-קרח תשע עם גיטרות בהירות וקלידים צבעוניים שמקשטים מקצב תוסס מאת דני מאור. המוזיקה של ההרכב כל כך מגובשת שקשה להאמין שמדובר סך הכל באיפי בכורה: הסאונד אחיד ועשיר, כל השירים מרגישים שייכים אחד לשני, ובכל זאת כל אחד מהם מביא איתו אופי אחר. "חסד", היצירה במרכז האלבום, הוא אחד מהשירים הטובים ששמעתי בתקופה האחרונה. יש בו טקסט עוצמתי וביצוע מלא כריזמה שעטוף בסאונד דיסקו אפל וסקסי. השיר "רהיטים" הוא קטע ממכר עם עבודת באס תוססת של מתן בר ונגיעות רכות וחמות על הקלידים של ניר שר, והצעקה של הררי "לא יכול לראות אותך אבל רוצה לישון איתך" - זה רוקנרול. רק הערה אחת, שחררו אותנו מן האנגלית, אתם מגבעתיים.

  • פעם היתה לה ויברציה מזה

    לפני הכל, ביום שבת ה-28.5 אחזור לעמדת הדי ג'יי עם אורי זר אביב ונמרוד ספיר לסט ההמשך שנתנו בשסק - בלוגרול 2. אתם מוזמנים לבוא להגיד יו ולשמוע מוזיקה שווה כמו שרק מכורי מוזיקה כמונו יכולים להשמיע. אני מתכוון להביא מוזיקה שתלווה אתכם אל תוך הלילה מתוך מה שאני שומע בזמן האחרון. לפחות זאת התוכנית.


    הקליק. כמו רוב הדברים הטובים, גיליתי אותם במקרה. השנה היא 2004, וסצינת האינדי הישראלית נמצאית בפריחה מבטיחה. אחד מחברי הטובים שקצת יותר מבוגר ממני וזכה לחוות את האופל של שנות השמונים בזמן אמיתי, מזמין אותי להופעה של הקליק בג'ה פן ז"ל. אני לא יודע בדיוק מי הם, רק שהם להקת פוסט-Pאנק ישראלית ודי אגדית מהאייטיז שהחליטה להתאחד.

    לא זכור לי יותר מדי מההופעה. לא הכרתי מספיק את החומר ולא הבנתי את החשיבות וההקשר של מה שאני רואה מול עיני. למרות זאת, הקליק נטעו בי זרע קטן של פורענות שהלך ותפס שורשים לאורך השנים. קניתי את שני האלבומים שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל" ו-"עולם צפוף" באריזה מיוחדת ומהודרת, אריזה בצבע שחור כהה עם לוגו האין כניסה של הלהקה. קראתי עליהם, ראיתי את הקליפים, ועם כל האזנה התחלתי להבין יותר ויותר מה אני שומע ועד כמה זה גאוני.

    אם בנוטיז נזכרו במדינות דוברות האנגלית שג'וי דיוויז'ן ואקו והבאנימן היו להקות מעולות, בגזרה הארצית נזכרנו בפורטיס ובקליק. קשה להגיד מתי מתחילה סצינת השוליים או האינדי בישראל, כי אחרי הכל בזמנו אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו לילדים הרעים והלא מקובלים של השכונה, אבל אין ספק שהקליק היוו תפנית חשובה בעלילה. מוזיקלית הם התכתבו עם הפוסט Pאנק הבריטי והניו יורקי שהיה פעם הרבה, הרבה יותר רחוק מהנוף הארץ ישראלי בניכור ובאינדיווידואליזם האמנותי שלו. הקליק הציתו סצינה שלמה עם הלוק ההזוי שלהם, המסרים החתרניים, והמוזיקה הפשוטה והמחוספסת. הדי הקליק המשיכו להכות והשפיעו על להקות מנושאי המגבעת ועד אנטיביוטיקה בימינו.

    הקליק מודל שנות השמונים

    ועכשיו הקליק חוגגים 30 שנה לשחרור אלבום הבכורה שלהם, "אמא אני לא רוצה להגמל", אלבום קונספט שמתאר את חייו האפלים של אדם מתחייתו ועד מותו, עם ציצי ענק על הכריכה, ולהיט מיינסטרימי מפתיע בשם "אינקובטור". ראיתי אותם מחממים את הבאזקוקס בבמרץ, ולא היה משהו יותר ראוי מהחימום הזה. מהפכת ה-Pאנק נמצאת כבר בשנות השלושים לחייה. מהפכנים כמו ג'ון ליידון שהיו בני 20 בזמן אמת נמצאים כבר בשנות ה-50 לחייהם, ואולי במבחן הכי גדול של חייהם. איך כבר חבורה של סבאים זקנים עם מהפכה נושנה יכולים להיות רלוונטיים היום?

    בשנתיים האחרונות קיבלנו סדרה של הופעות שהיינו אמורים לקבל כבר לפני איזה 30 שנה. הכל התחיל עם ההופעה של Public Image Ltd שהיתה חוויה טרנסצנדנטלית. זה המשיך עם ההופעה של The Fall, רצופה בגיטרות, פואמות, ואנרגיה מחאתית בלתי נדלית. בינתיים הפרק האחרון הוא ההופעה של The Buzzcocks שהיתה יותר שואו רוקנרולי של רואי חשבון בדימוס, אבל כאלה שהלב שלהם עדיין כואב. הקלישאה נכונה. זה לא הגיל, זה התרגיל, וגם אם אינספור עיתונאים הכריזו על מותו של הפאנק, הפאנקיסטים לא מתו ואפילו לא התחלפו. רובם עדיין פה ועדיין בוערת בהם אותה אש שגרמה להם להעיף את הבולשיט מהשילטון.

    איך יסתיים הפרק הבא בספר הזה, הפרק של הקליק? כשהם עלו לבמה לחמם את הבאזקוקס, הייתי סקפטי למדי. הם נראו מבוגרים, קרחים, ועייפים, רחוקים שנות אור מהמרדנים הרעננים שהם היו בזמנו. המתופף האגדי של הקליק, ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שהתיפוף שלו היה אלמנט מאוד מהותי בסאונד של הקליק, נפטר לפני כחמש שנים ובמקומו הביאו את עודד פרח, לשעבר מלהקת רעש. אבל עם כל שיר שהם ניגנו ירדה ממני עוד שכבה של סקפטיות. הנגינה שלהם היתה מאוד הדוקה ועוצמתית, וכמו הקולגות שלהם מהממלכה הבריטית נראה שהלהט עדיין בוער בהם.

    בתשובה לשאלה ששאלתי לפני כמה פסקאות. לא פעם התלוננתי שהמוזיקה בימינו סובבת יותר סביב אסתטיקה נונשאלנטית ופחות סביב מסר ורגש, ולא רק במיינסטרים ובחו"ל. אפילו אם תבחנו את סצינת השוליים הישראלית המשובחת והאהובה עלינו כל כך, לא תמצאו יותר מדי להקות שבאמת יש להן משהו להגיד, שמשתמשות במוזיקה שלהן כדי להעביר מסר חשוב לאומה שהיא ממש לא רוצה לשמוע. החזרה של הקליק וההופעה של הפאנקיסטים הותיקים על במותינו מהווה תזכורת שפעם זה לא היה ככה.

    לא ברור אם המהפיכה שלהם הצליחה ומשהו באמת השתנה, או שצריכים להמשיך להלחם ועל מה, אם בכלל עוד יש מאבק. בינתיים כל מה שאפשר לעשות זה ללכת לאחת מההופעות החגיגיות של הקליק, ולקוות לספוג אולי שבריר קטן מהאנרגיה שתזרום בתקווה מהבמה אל הקהל. אולי כמה ילדים יקימו להקה. אולי הלהקה הזו תבעט לכולנו בתחת.

    נ.ב. להלן ארבעה שירים שהקליק הספיקו להקליט עם ז'אן ז'אק גולדברג בשנת 2005 וישוחררו כאי פי במהדורה מוגבלת. אתם חייבים לשמוע את השיר השלישי, "בין הקברים לפרברים".

  • הנפילה

    הציעו לי לכתוב פוסט לכבוד ההופעה של The Fall בארץ (20 בינואר בבארבי). בגלל שאני כמעט ולא מכיר אותם אבל יודע שהם להקה גדולה ומתכוון ללכת להופעה, החלטתי לפנות למומחה Pאנק ופוסט Pאנק, הלא הוא דן פבאין בלוך מלהקת אנטיביוטיקה המעולה (הופעה הבאה ב-1.12 בתל אביב).

    במיוחד לאור הביטול של הטינדרסטיקס, וידיעות בדבר הפגנות מחוץ להופעות של The Fall, החלטתי לפרסם את הפוסט כבר עכשיו כדי להראות את הצד השני של המטבע, שיש פה אנשים שזקוקים וכמהים להופעה הזאת ובכלל. כתבתי כבר על תופעת ביטולי ההופעות כשהפיקסיז ביטלו (האם עשיתם איתם שולם מאז?), וטעיתי. כל הביטולים האלה לא שינו שום דבר במפה הפוליטית ולא גרמו לאף חובב מוזיקה להבעיר צמיגים ברחובות. אפילו לחץ מאבא אובמה בקושי מזיז את התהליך המדיני, ובינתיים מדיניות הפנים על הפנים (חוק הנאמנות, גירוש העובדים הזרים, הצעת החוק להגבלת רעש שתודה לאל ששונתה, ועוד שייסע).

    לעזאזל עם כל זה, קבלו את פוסט האורח של דן לכבוד ההופעה של The Fall, אינשאללה. -עידו שחם


    שמי ד.פ.ב ואני מהנופלים
    אני נופל סידרתי בכל מה שקשור לבחורות לעבודה למשקאות לרוקנרול למלחמה לאהבה לכסף לשינה למציאות לאשליה
    אני נופל שוב ושוב מתוך אמונה ותקווה שאני אשתנה שאני אבין שאני אלמד שאני אתקדם שאני אמצא שאני אפתור את המשוואה שאני אדע את השאלה
    אני נופל בחוזים במבחנים גם כאלה שכותבים וגם במבחן הזמן
    אני נופל בחלומות מבנינים ועגלות ואני נופל במציאות מכסאות מהאוטובוס ומדעתי הקלה
    אני נופל אחורה אבל לעיתים נופל קדימה ומחייך בשיניים שבורות
    אני נופל בגובהי מאנשים גדולים ואני נופל מין הפח אל הפחת וחזרה אל הפח
    צרות נופלות עלי ואני נופל על צרות - לפעמים משלי ולפעמים של אחרים
    טעם רע יש לנפילה
    טעם של עוד ועוד
    טעם של בדידות
    טעם של ספוג ספוג במים עומדים
    כשאני נופל אנשים עומדים מהצד ומחזיקים ידים
    לפעמים הם לא מאמינים ולפעמים מבקשים שאני אאמין
    אני מאמין בנפילה
    אני מאמין ברגע שהכל ניתק ושהזמן הוא החוט המקשר אל הבלתי נמנע המסקרן והידוע מראש
    אני כרוניקה ידועה מראש של נפילה
    אני נופל ללא הרף בתור לבנק ובנסיונות לחסוך עמלה של 6.90
    אני נופל בצרחה ואני נופל בדממה
    באפילה או בשעות השחר המוקדמות
    נופל עליה תוך ריסוק עצמותי
    נופל במכס ונופל בהטלת קוביות
    נופל למשכב ונופל למותי
    נופל אל הקבר כגופה חסרת גוון
    נופל תמיד לתעלות הביוב ,לקיא של עצמי,ולשלוליות שתן בחצרות
    נופל לאהבה ונמחק
    נופל לדאון
    נופל לדראון
    אני נושא אותה כאות קין
    נופל בטיימינג למוניות שירות לחיפה
    נופל בקסמיה של אדמונית בעלת עני חתול ירוקות
    אפילו בחול טובעני אני נופל ולא שוקע לאיטי
    אני מושפע מהנפילה
    אני שומע אותה בוקעת ומפלחת את הלחשושים
    נופל מעץ פקיד הדואר
    איני חולק עליה
    נופל בעצב מובן
    נופל כפתי לפתחי הבטחות מפיקי התקומה הארוכים
    נופל לקונספירצית הקרמה
    נופל ועם השנים חש בעצמות השידרה הנחלשות את כוח הרצון הפצוע שלי
    אני נופל כל פעם מחדש כשאני שומע את השיר שמזכיר בכי
    יום אחד יגידו עלי שאני סדרתי ושלעולם לא אלמד
    אני אהיה זקן עם מעיל עור ותותבות ואני אפול כשתתגנב לי המחשבה שמוחקת את גבולות המציאות.
    ואשב בשדרות העיר לגדות הירקון או מזרחית לעדן
    ואפול

  • עריכה מעולה: Editors בבארבי

    Editors נתנו הופעה אדירה בבארבי לפני שעות ספורות. תאמינו לי, ראיתי את הפיקסיז בדאבלין לפני 6 שנים. לא רק שהאדיטורז כיסחו להם את הצורה מכל כיוון אפשרי, אלא הם נתנו לנו את אחת מההופעות הטובות והמרגשות בארץ השנה לצד ארט ברוט, הופעה שאולי היתה מתפספסת בתור חימום לפיקסיז. פארש מי שלא החליף את כרטיס הפיקסיז שלו, תודה לפחות לאחד מכם כי זה נתן לי את הצ'אנס לקנות כרטיס ולהשתתף בחגיגה.

    אז אחרי ביטול הפיקסיז הידוע לשמצה, הקהל הישראלי היה צמא להופעה, כמו אדם שזוחל על חולות מדבר הסהרה ומשתוקק למים. מה שהקהל הישראלי לא ידע זה שמעבר לדיונה הבאה מחכה נווה מדבר מטורף הרבה מעבר למה שכל פאטה מורגנה יכולה לזייף.

    האדיטורז פשוט עשו בית ספר להופעות. הם עשו טור-דה-פורס של ביצועים הדוקים לכל השירים על כל הכלים, אבל עם אקסטרה "אומפ", ומלא רגש ואנרגיה. הם עשו את זה כל כך טוב שאפילו השירים הבינוניים יותר, לדעתי, מאלבומם האחרון, קיבלו תנופה חזקה ומאוד מהנה על גבי הבמה. מי שבא לשמוע את הלהיטים וללכת הביתה לא יכל שלא להסחף בקסם שהאדיטורז הביאו לכל השירים שלהם כשהם דילגו בין הסינטיסייזרים והסמפלרים לגיטרות ולפסנתר וחוזר חלילה, וג'יגלו בין שירי שלושת האלבומים בסט ליסט ערוך היטב.


    צולם על ידי לירון אראל

    כמובן שהמאסטרו הגדול שניצח על התזמורת הסימפונית הזאת ביד נחושה הוא לא אחר מאשר סולן האדיטורז, תום סמית'. חוץ מביצועים וואקליים עמוקים ומרגשים בקולו האיאן קרטיסי, הוא לא הפסיק לזוז בצורה היחודית שלו ולהפיץ את הכריזמה והשרמנטיות שלו אל עבר הקהל. אני מניאק אם כל בחורה שהיתה בהופעה לא היתה מוכנה ללכת איתו בחזרה למלון, ואפילו בחורים שזו לא נטייתם המינית.

    אני בטוח שהאדיטורז הופתעו לגמרי מכמות האהבה שהקהל הרעיף עליהם במחיאות כפיים וצעקות, כי גם אני הופתעתי. אדיטורז היא לא מלהקות האינדי-שמינדי האופנתיות של הריף רף. כביכול שעתם היפה באלבומם הראשון והמעולה The Back Room כבר עברה מזמן. אבל הקהל המצומצם שם בבארבי עשה רעש כמו שקהל הפיקסיז בעצם היה אמור לעשות וניצל כל הזדמנות למחוא כפיים בקצב ולצעוק את המילים בחזרה. אז כיף לדעת שבכל זאת אי שם אנשים אוהבים אותם, גם אם הם לא הדבר "הנכון" כרגע, וששירים כמו "Blood", "Papillion" ואפילו "The Racing Rats" מקבלים את הכבוד הראוי להם.

    הפעם הראשונה שהתרגשתי מהאדיטורז היתה בעצם שראיתי קטעים שלהם בהופעה ב-MTV2, ושמתי לב עד כמה הלהקה נוכחת שם בתוך ההופעה באינטנסיביות. ובכן, 3 אלבומים אחר כך ומי יודע כמה הופעות, זה פשוט לא השתנה. מרגישים אותם. אפילו ידידתי רימה שבקושי הכירה את המוזיקה שלהם יצאה מההופעה נרגשת. מבחינתי זה אומר הכל.

    אז בפעם הבאה שמגיעה להקה צעירה מבריטניה אל תעזו לפספס אותם, גם אם הם לא נמצאים כרגע בספוטלייט. ומפיקים, בבקשה תביאו עוד להקות כאלה. תקנו אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שהאדיטורז היא הלהקה הראשונה והיחידה שראינו מגל הפוסט-פוסט-Pאנק שפקד את העשור הקודם. אני לא יודע איזה גל יפקוד את העשור הנוכחי אם בכלל, אבל בבקשה תביאו את הלהקות בריל טיים, ואולי אפילו תשלימו לנו פערים בהשכלה כמו הארקטיק מאנקיז או פראנץ פרדינאנד. תודה מראש.