פוסטים מתויגים עם פוסט פאנק

  • המאזין ברדיו 214: סיכום הפאנק של 2017

    מלא הארדקור, ערוצי המלצות מיוטיוב, וסולן מוסלמי פרובוקטיבי - כל זאת ועוד בסיכום הפאנק של 2017 עם איתי אלזרדל (Orions, Sweatshop Boys, Warp, חרדה) ובן טברסקי (Zaga Zaga, אלמונים מתים, חרדה) - להאזנה רציפה או קריאה סלקטיבית.

    Dame - Dame

    אלזרדל: היישר מבוסטון, פוסט-פאנק/דת'-רוק מלנכולי, מלודי ומלוכלך, רק שלושה שירים אבל כל אחד מהם עולם ומלואו.

    Kitchen People - Trenoid

    אלזרדל: מכונה משומנת מאוסטרליה שמייצרת את הלהקות שלה ככה לאחרונה. זה נשמע כאילו דיבו, בלר והראמונז עשו אורגיה וייצא ילד פרוע לאללה. הפקה מעולה, שירים קליטים.

    The Muff Divers - Dreams Of The Gentlest Texture

    אלזרדל: מבית היוצר של Nancy (מומלץ ביותר!) מגיע הצמד הזה שכותב שירי פופאנק רוקנרוליים מנצחים ומקליט את זה על גאראג' בנד. לא הרבה יכולים לגרום לזה לעבוד. הם כן.

    Institute - Subordination

    אלזרדל: זה פאנק? זה פוסט? זה הארדקור? זה בעיקר שלא אכפת להם. ימבה אטיטוד, ימבה אופי, שירים שמשנים רצף זמן/חלל/קצב, לדעתי האלבום הכי טוב של הלהקה הזאת, שצוברת תאוצה ונתמכת על ידי הלייבל הידוע Sacred Bones.

    Sievehead - Worthless Soul

    אלזרדל: אלבום שני למלכי הפוסט-פאנק משפילד, אנגליה. האלבום הראשון הוכרז על ידי לפני שנתיים בדיוק כאלבום השנה. לצערי, אני לא יכול להגיד את אותו דבר על האלבום העוקב, אבל זה רק בגלל שהרמה השנה באמת היתה כל כך גבוהה. עדיין אלבום אדיר.

    Warm Bodies - Eat Snot & Rot

    אלזרדל: להקה מקנזס, האי פי הזה יצא באופן עצמאי על קסטה (!) ומלא זעקות שבר על מצע של שרדים רוקנרוליים א-לה ג'יימס וויליאמסון, זה בעיקר כיף אדיר.

    כמה מילים על יו טיוב

    טברסקי: יוטיוב מזמן הפך להיות ספק מוזיקה לגיטימי לכל דבר. עם האלגוריתם הנכון הוא יכול לפתוח לנו צוהר חדש למלא להקות שלא שמענו עדיין וסביר להניח שיעיפו לנו את המוח. הנה כמה ערוצי יוטיוב מומלצים להתעדכן דרכם על ריליסים חדשים בפאנק והארדקור: Atomvinter, No Punks In K- Town, No Deal, Harakiri Diat, Ugly Existence.

    Marbeled Eye - Dirt

    אלזרדל: פוסט-פאנק מקליפורניה, שזה קצת אוקסימורון, להביא מוזיקה של יום מעונן מהמקום הכי מזוהה עם השמש, אבל זה לא מפריע להם לעשות את זה נכון ומעניין.

    Rixe - Baptême Du Feu

    אלזרדל: אי פי מספר שלוש למבשרי האוי הצרפתי של השנים האחרונות, בפשטות ובחתירה קדימה, כמו אגרוף ישר לבטן, לא מפסיקים לרגע, כמה פשוט ככה טוב.

    שווה גם לשמוע את הדיסקוגרפיה שלהם שמאחדת את שלושת האי פיים עד כה ויצאה גם כן השנה:

    Syndrome 81 - Une Vie Pour Rien

    טברסקי: אוי פאנק צרפתי בצרפתית! מעמד הפועלים מעולם לא נשמע אלגנטי יותר.

    Limp Wrist - Facad es

    אלזרדל: הוצאה ראשונה אחרי כמעט עשור למלכי הקוויר-קור, והם לא איבדו אינץ' של עוצמה, מהירות ותכליתיות. התקליט מחולק להארדקור בשיא המהירות בצד א' וטכנו לא רע בכלל בצד ב'.

    Glue - Glue

    אלזרדל: להקה שהיא בערך ההיפך מהאסטתיקה של הטייטל של השיר הזה. זה מוקלט גרוע, זה מלוכלך, זה מפוזר וזה מטריד. הארדקור טקסני במיטבו!

    Impalers - Cellar Dweller

    אלזרדל: השנה, מעל כולם, עומדים האימפיילרז (גם כן מטקסס!) עם האלבום השני שמציג כל מה שאדיר בהארדקור פאנק, עם מהירות ואינטנסיביות בנקודת המקסימום, עם שְרֶדים (!!!) של סולו גיטרה, עם סולן על גבול העל-אנושי מבחינת מה שיוצא לו מהגרון, החתיכת רעש המהירה הזאת היא מבחינתי אלבום השנה.

    Exit Order - Seed Of Hysteria

    אלזרדל: עוד תקליט מצטיין מהשנה, אקזיט אורדר מבוסטון מחזירים את העיר הזאת לימים היפים שלה כשהלהקות ניגנו ממש מהר ונתנו בראש, עם גיטרה מלאה בפלנג'ר שמנגנת ריפים מנצחים וסולנית אדירה וזועמת. אלבום נצחונות.

    Krimwatch - Demo

    טברסקי: הארדקור פאנק מניו יורק עם רוב נשי. גם כאן הסולנית היא ממוצא יפני ששרה חלק מהשירים בשפת אימה. כנראה שביפנית הפאנק האמריקאי נשמע טוב יותר.

    Bib - Moshpit

    אלזרדל: איכשהו פישלנו והכנסנו את ביב לרצף הנשים-על-המיקרופון שלנו בסיכום, אבל זה רק מספר לכם כמה מעט יודעים היום על הלהקות האלה. מתוך האי פי השני שיצא השנה (כן, יצאו שניים!), וכן, ניחשתם נכון, זה הארדקור פאנק רוצח!

    ולאי פי (יותר נכון סינגל, מדובר בשני שירים) שיצא בתחילת השנה:

    Lux - Lux

    אלזרדל: הפסקה רגעית מהטירוף שהאמריקאים הביאו עלינו השנה, לאלבום הבכורה של לאקס מברצלונה. סולנית אדירה, אווירה של פוסט-פאנק, אבל המוזיקה מהירה ומעולה.

    Fox Face - (You're Gonna) Wish You Were Dead

    אלזרדל: פוקס פייס לוקחות אותנו קצת אחורה ללהקות הריוט גירל הטובות באמת של הניינטיז (Red Aunts למשל), משלבות קצת רבדים של הורור-פאנק ודת'-רוק.

    Blank Spell - Miasma

    טברסקי: פאנק מעורבב בהמון דת’ רוק עם אווירה גותית של כשפים ורוחות רפאים בפוגו.

    Petite - 2

    טברסקי: פאנק-רוק כמעט מלודי! איך גורמים לשירים עצבניים להידבק לתת מודע של המאזין? כותבים מוזיקה נגישה ומלודית ונותנים לזמרת עצבנית לשיר אותה. צועקים ומתרגשים.

    Open City - Open City

    טברסקי: הנציגות היחידה של ההארדקור המלודי, הלהקה החדשה של דן ימין מתהילת Lifetime, Kid Dynamite ,Paint It Black והרשימה ממשיכה. אלבום שעושה את מה שדן ימין עושה הכי טוב, מערבב בין האגרסיבי למלודי, בין הכעס לקיטש ובעיקר אלבום מלא אנרגיות.

    Rut - Attraction

    אלזרדל: אי פי ללהקת ההארדקור פאנק מקליפורניה שסוגר את הרצף בנות-על-המיקרופון שלנו לשנה. זה אי פי ראשון אחרי שהם דמו בשנה שעברה ומבטיח המון לגבי העתיד שלהם.

    Flowers Of Evil - City of Fear

    אלזרדל: קנדים יודעים איך עושים הארדקור. הם אוהבים את זה מהיר, מנוזל, עם זעם אבל של חננות, בצורה הכי טובה שאפשר לתאר. תקליט שני, עוד יותר טוב מהקודם.

    Impulso - Impulso

    אלזרדל: אז החור שהם באים ממנו נקרא טרנטו. איטלקית באופן כללי היא שפה מעולה לכעוס בה, ואימפולסו עושים את זה מצוין, בין אם מהר או לאט, זה לא משנה, המילים מהדהדות עד קצה המוח והריפים לא מרפים לרגע.

    Abriss - Abriss

    טברסקי: היישר מהעיר המחורבנת של דורטמונד קמה לה להקת הארדקור פאנק גרמנית שלא רק שהיא לא גרועה, היא נשמעת כמו הפסקול לעיר גרועה כמו דורטמונד עם שירים קצרים וכועסים בגרמנית אני רק יכול לדמיין על מה הם שרים, אם כי יש כמה טייטלים שדי מדברים בעד עצמם.

    Shitty Life - Shitty Life

    טברסקי: הארדקור פאנק מאיטליה, מהיר, רזה ועצבני. שירים שיגרמו לכם לזרוק את הפסטה לכל הרוחות.

    Tarantula - Tarantula

    אלזרדל: דת'-פאנק מהיר כאוטי ורוקנרולי לאללה, ייצוג מכבד מאוד לשיקגו, עיר שתמיד נתנה ייצוא מעולה לפאנק רוק.

    Rashomon - Demo

    טברסקי: ראשומון מוושינגטון די סי מנגנים הארדקור פאנק מהיר וחסר עקבות עם סולן ממוצא יפני ששר בשפת האם שלו, עצבניים כמו אחרוני החיילים של הצבא היפני שלא שמעו על כניעת האימפריה.

    Haram - When You Have Won, You Have Lost

    אלזרדל: אחת מהלהקות המדוברות השנה, הרבה בגלל הליריקה שברובה בשפה הערבית וסולן ממוצא לבנוני. חראם מנגנים הארדקור אולדסקול פשוט וכועס, ובניו יורק כנראה לא צריך יותר מכעס עם קצת שטיק (ע"ע G.L.O.S.S).

    Wiccans - Sailing A Crazy Ship

    טברסקי: השילוב הזה של ריפים רוקנרוליים בפנטטוני להארדקור מגעיל עובד טוב אצל הוויקאנס, עכשיו תוסיפו לזה שירים במהירות הבזק וקיבלתם אלבום הארדקור שלא עוצר.

    Lumpy And The Dumpers - Those Pickled Fuckers

    אלזרדל: אלבום שני, משולח כל רסן ממש כמו קודמו של עוד אחד מהשמות הכי בולטים ומדוברים בהארדקור פאנק האמריקאי. לאמפי עושים את זה כבד, ללא גבולות של שירה/נגינה, משלבים אלמנטים שונים בתוך כל הביצה הזאת שהם מטביעים אותנו בתוכה.

    הוצאה נוספת של שירים שטרם שוחררו:

    Zaga Zaga - Zaga Zaga

    אלזרדל: אלבום בכורה להרכב הפוסט-הארדקור המצטיין של הסצנה המקומית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב), שירים דינאמיים, חלוקת קולות וריפים, מדובר באחד האלבומים המעניינים שיצאו כאן בזמן האחרון.

    מתרוממות - מתרוממות

    אלזרדל: חבורה של ילדים/ות שהגיעו משום מקום והחזירו את הפוליטיקה לפאנק המקומי, אחרי שנים של היעדרות. מודעות פוליטית, מודעות ג'נדרית (כפי שמשתמע משם הלהקה), והרבה מאוד חוצפה חיובית.

    Los Kikes - Los Kikes

    אלזרדל: השנה הבלתי יאומן קרה והיהודונים הוציאו אי פי עם מוזיקה לגמרי חדשה על 7'', רגע לפני שהאלבום האדיר שלהם מ-2006 מקבל את הכבוד הראוי לו ויוצא לראשונה על ויניל. האי פי הזה מתחרה בלי שום רגשי נחיתות מול כל אריות ההארדקור שהושמעו בחלק הראשון של התוכנית.

    Delfin - Long Aquatic Vacation Alone

    אלזרדל: הרכב צד של חברי סווטשופ בויז, אוריונז ועוד מליון להקות אחרות, גאראג' פאנק פרוע ותת מימי, בין רוקנרול לנונסנס מוחלט.

    Mondo Gecko - Sick, Twisted, Psycho, Deranged

    אלזרדל: אחרי עשור של פעילות שכלל גם הופעה בפסטיבלים הכי גדולים למוזיקה כבדה ומהירה באירופה, זוהי שירת הברבור של מונדו גקו. האלבום האחרון, ואם לסיים, אז לסיים ככה. יצירת מופת.

    Kids Insane - Cluster

    אלזרדל: אחת מהלהקות המובילות בסצנה המקומית בשנים האחרונות, עם עבודה בלתי פוסקת גם מבחינה חברתית/קהילתית, וטורים בלתי פוסקים בחו"ל. זה האלבום המלא השני שלהם והוא מכסח, כפי שרק ניתן לצפות מהלהקה הזאת.

    Dust - My World

    טברסקי: ההרכב הישראלי שמכניס להארדקור מנה הגונה של רוקנרול, סטונר ומרכיב מאוד חשוב במוזיקה באשר היא: גרוב. המון גרוב עם דאסט ואחת מלהקות הלייב שיותר כיף לראות.

    Diekvar - EP

    טברסקי: אחד מהריליסים היותר מפציצים השנה. דיכבר החיפאים מנגנים במהירות שיא שירים על ייאוש, שנאה ולחיות בעולם בינוני במקרה הטוב. זה אגרסיבי, זה בעברית וזו דוגמה לשימוש נכון בשני סולנים.

    אקסקלוסיבי למאזין! שירים חדשים של Ghost Spell ואלמונים מתים מאלבומים שיצאו ב-2018

    Ghost Spell - Tzz - פאנק רוקנרולי של רוחות רפאים.

    אלמונים מתים - אמא רוסיה - הארדקור פאנק נבזי ולא יציב בעברית (גילוי נאות: טברסקי מנגן בהרכב).

    לא נכנסו לשידור ושווים בדיקה

    AxeRash - Head VS Wall

    טברסקי: מה כבר אפשר לעשות בשוודיה? הארדקור פאנק עצבני שמרגיש כמו לדפוק את הראש בקיר. להקה עם סולנית שנשמעת כמו נחש מרושע

    Big Heet - On A Wire

    טברסקי: אלבום השנה מבחינתי. השילוב הכי נכון של הארדקור פאנק ופוסט-הארדקור יצירתי ומתוחכם מבלי לאבד טיפה מהכעס והאותנטיות.

  • "אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק": להקות מקומיות מראיינות את קולין ניומן מ-WIRE

    צילום: Matias Corral

    חיפה אירחה בעבר פסטיבלים גדולים עם אומנים מחו"ל כמו פיית' נו מור ופי ג'יי הארווי. השבוע היא חוזרת למפה עם פסטיבל SoLow שיתקיים בין 29-30.11 עם אומנים מקומיים כמו המסך הלבן, ועדת חריגים וקוסטה קפלן וגם הופעה של הרכב הארט-פאנק האנגלי Wire. לכבוד האירוע, הזמנו כמה ממשתתפי הפסטיבל לראיין את מנהיג ההרכב קולין ניומן ולברר איזה עצה הוא יכול לתת ללהקות צעירות, מה הקשר שלהם לדאדא ואיך הם מחזיקים את הלהקה ביחד כל כך הרבה שנים.

    קוסטה קפלן: נראה שיש לכם רעיונות חזקים לגבי הפן הויזואלי של הלהקה כבר מהעטיפה האיקונית של "Pink Flag". בהתחשב בעובדה שהיו לכם מספר מעצבים לאורך השנים, אני סקרן לדעת האם זה שנמנעתם מהעטיפות הקלאסיות של "להקת רוק עושה פוזה בשביל הצלם" מבוסס על רעיון אומנותי שהיה לכם עבור הלהקה או פשוט אינסטינקט טבעי.

    תמיד היה בלהקה חיבור חזק לאומנות ויזואלית. שלושה מחברי הליינאפ המקורי למדו בבתי ספר לאומנויות באיזושהי מידה כך שזה לא כל כך מפתיע. אני לא חושב שאי פעם חשבנו לשים תמונה של הלהקה על העטיפה! בנוסף, די לאורך כל השנים חשבנו שזה במקרה הטוב לא אופנתי ובמקרה הגרוע טעם לא טוב לשים תמונה של הלהקה על העטיפה!

    פלאפון ענק: אם הייתם מקימים את ווייר היום, איזה סוג של להקה הייתם? האם אתם חושבים שרוק הוא ז'אנר פורה בימינו?

    אם הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, נגיד יליד 1995, ההשפעות שלי - לאו בהכרח המוזיקליות - היו לגמרי שונות. אולי לא הייתי מקים בכלל להקה. בהנחה שהייתי מתעניין במוזיקה (אני רואה את זה בתור תחום התעניינות מאוד בסיסי אצלי אז כנראה שכן) אין לי ספק שהייתי מקים הפקה משלי מה שבאופן רציונלי לא היה גורם לי להתעניין להיות בלהקה. אולי הייתי מחפש שיתופי פעולה אבל אני בספק אם הפורמט היה שתי גיטרות, בס ותופים אלא אם כן היה לי רעיון מאוד מסוים. באופן אישי אף פעם לא התעניינתי יותר מדי ברוק, למעשה אני לא בטוח מה זה! כשאני חושב על רוק אני חושב על תספורות פודל ושירה חורקת אבל אולי אתה רואה את זה אחרת? קשה להגדיר מה ווייר עושים אבל אומרים שאנחנו להקת רוק.

    דאבל ג'אקל: מה העצה הכי טובה שתוכלו לתת ללהקה צעירה בתחילת דרכה?

    הייתי אומר שהעצה שלי מתאימה לכל אומן והיא "תמצא את הקול שלך". הייתי גם מציע (אם כי אולי זה לא יעזור בכלל) לא לחשוב על זה יותר מדי. אישית אני חושב שיצירתיות זה דבר טבעי ואם חושבים על זה יותר מדי זה יכול רק להפריע. כולנו סובלים כמובן מ-"סינדרום הדף הריק", קל לחשוב שאין לך רעיונות. למעשה רעיונות הם דבר מאוד נפוץ וצריך פשוט לשים לב אליהם.

    סווטשופ בויז: מדוע אתם לא מנגנים את "Pink Flag" בהופעות?

    תלוי - האם אתם מתכוונים לשיר או לאלבום? אנחנו מנגנים את השיר באופן די קבוע אם כי עכשיו אנחנו שומרים לו על מקום מאוד מיוחד. זה תמיד מנוגן בהדרן האחרון בסט של ווייר ב-DRILL : FESTIVAL ועל ידי ה-Pink Flag Guitar Orchestra - אתה יכול לראות דוגמאות כאן וביוטיוב. לגבי הקטעים האחרים מהאלבום, בדרך כלל יש לנו לפחות קטע אחד בכל סט בכל זמן נתון אם כי מאוד חשוב לנו להישאר נאמנים ללהקה. וווייר אינה ולעולם לא היתה תולדה של "מורשת". הרבה להקות יותר ותיקות נופלות למלכודת ונשענות רק על העבר שלהן - לפעמים עד כדי כך שאין בכלל עניין מה הלהקה יכולה ליצור עכשיו. לדעתי זה לא מקום שמעניין להיות בו ולמזלנו ווייר לא צריכה להיות בו. המהות של ווייר תמיד היתה במה שאנחנו עושים בזמן הנוכחי. אנחנו מכבדים את מה שעשינו בעבר וההופעות שלנו תמיד מכילות פריטים נבחרים מההיסטוריה שלנו אבל המהות שלנו לעולם לא תהיה רק בעברינו.

    המסך הלבן: נראה שאתם מאוד מחוברים לתנועה הדאדא באומנות. מה זה דאדאיזם עבורכם והאם שילבתם דאדא במוזיקה שלכם?

    דאדא כתנועה אומנותית היסטורית אפילו קצת הקדימה אותנו. אולי אנחנו בני 40 שנה אבל דאדא בת 100! הצורה שבה דאדא השפיעה על כל האומנות במאה ה-20 וה-21 היא דרך המושג הכפול של קונספט וקריטיות. אין כזה דבר אומנות בלי קונספט שאין לה קריטיות - הדברים האלה קשורים כל כך חזק למבנה של אומנות פוסט-דאדאיסטית שקשה להפריד ביניהם. אם יצירה היא אומנות בגלל שהאומן אומר שזה אומנות אז למה שהוא אומר יש חשיבות גדולה. הרעיונות האלה מגיעים מהדאדא. ווייר היא יוזמה מוזיקלית שנוצרת כמו אומנות גבוהה. זה לא אומנות ויזואלית או אומנות סאונד אבל זו בכל זאת אומנות כי זה מה שאנחנו אומרים. זה אומנות בגלל הצורה שאנחנו יוצרים ושמים את היצירה שלנו בתוך ההקשר. אממה, זה לא דאדא וזה לא פה 100 שנה וווייר לא דאדאיסטים בגישה או ביצירה שלנו. עם זאת אנחנו מכירים בחוב שלנו לדאדא!

    ועדת חריגים: בתור להקה שיש בה חברים מעל גיל 40, אנחנו רוצים לשאול - איך אתם מחזיקים את הלהקה כל כך הרבה זמן עם כל השינויים שקורים לכם? איך אתם מתחברים מחדש למוזיקה שגרמה לכם להיות ביחד במקור?

    אני חושב שחשוב לענות על השאלה הזו עם העובדה שווייר לא היתה זהה כל הזמן. כמו כל דבר חי ואורגני זה משתנה ועובר מוטציות. אין שום חוקים מלאכותיים של "מה זה ווייר" שמגבילים את מה שאנחנו עושים. עם זאת גילינו משהו מאוד מעניין לפני כמה שנים: לא משנה איך תעשה את הקומבינציה הזו זה תמיד ישמע כמו ווייר. זה פשוט בגלל שווייר זה משהו די רחב. בכנות אני חושב שיותר מדי מוזיקה נוצרת על ידי אנשים שרוצים להתאים את עצמם לתוך ז'אנרים או לשלב ביניהם. בשבילי זה כמו לעשות משהו מבחוץ שאתה אמור לעשות מבפנים. לא אכפת לי כל כך מז'אנרים. ז'אנרים מעניינים רק כשהם נולדים או מתים וכל השאר משעמם. אולי זה עניין דורי.

    כמובן שווייר מורכבת מארבעה אינדיווידואלים שבמובן מסוים אין להם שום דבר במשותף חוץ מווייר, ארבעה אינדיווידואלים שתופסים את זה בצורה די שונה. מה שגורם לזה להיות משהו שאנחנו רוצים לעשות ביחד זה העבודה עצמה. כמובן אם היינו עושים אלבומים והופעות ואף אחד לא היה מתעניין בזה אז כנראה שהיינו מוותרים על כך לפני שנים, אבל מה שאנחנו עושים תמיד מקבל תשומת לב. אנחנו מוכרים אלבומים ואנשים באים להופעות ואנחנו עושים את כל זה לגמרי בתנאים שלנו. זה לא קשור לחוסר בפשרות, זה פשוט כי זו הדרך היחידה שאפשר לעשות את זה כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר!

    אני לא יודע שום דבר לגבי "מוזיקה מקורית" אולי מדובר פשוט באבק פיות.

  • ביקורת אלבום: Algiers - The Underside Of Power - בין גוספל לפוסט-פאנק

    מבין אלפי הצירופים האפשריים של ז'אנרים מוזיקליים, השילוב בין גוספל ופאנק לא נשמע כמו אחד היותר טבעיים - למעשה זה כמו משהו שלקוח מחולצה פארודית של Threadless. אבל במחשבה שניה, למרות התהום שפעורה בין שתי המסורות המוזיקליות הללו, יש ביניהן גם דמיון מסויים: שני הז'אנרים נתפסים כסגנון מוזיקלי של "חלשים" ושניהם באים ממקום יצרי ומכילים לרוב קריאה לפעולה. אני לא בטוח לחלוטין ש-Algiers היא הלהקה הראשונה שעושה את החיבור בין פוסט-פאנק לגוספל, אם כי גוגל לא ידע להציע אף להקה אחרת. שמעתי כבר לא מעט חיבורים בין מוזיקה שחורה שורשית ומוזיקת נשמה לפאנק ולרוקנרול, וגם להקות שמשלבות מוזיקה דתית ורוקנ'רול לא חסרות. ובכל זאת הצליל של אלג'ירס (להבדיל מההרכב הישראלי אלג'יר) נשמע לאוזני רענן לחלוטין.

    שלא במפתיע, הלהקה נמצאת בשיאה, הן באלבום הבכורה מ-2015 והן באלבום החדש "The Underside Of Power", במקומות בהם הלהט הדתי פוגש את הגיטרות החורקות בשיא העוצמה. קחו למשל את "Cry Of The Martyrs" שנפתח בביט אלקטרוני. הקול של פרנקלין ג'יימס פישר מתחיל בשירה/תפילה עמוסה במוטיבים דתיים כשהתופים מלווים אותו כתחליף למחיאות כף לפי הקצב. המוזיקה נעצרת לפתע בדיוק באמצע השיר. קיר הדיסטורשן מטביע את השירה, שהופכת למהדהדת ואפלולית, יותר בימת מועדון מעושן מאשר כנסייה. השיר הבא, "The Underside Of Power", עושה את המהלך ההפוך כשליין הבס האייטיזי נשבר לפתע על ידי השירה הנלהבת ומגיעה לשיאה בפזמון מלא התעלות וקריאת "וווההווו!" שהייתה גורמת לכל פאנקיסט אמיתי להשליך בקבוקים מלאי שתן לעבר הבמה.

    Algiers.jpg

    אלג'ירס: גורמים לפאנקיסטים להשליך בקבוקי שתן על הבמה

    אבל נדמה שבאלבום הנוכחי אלג'ירס התעייפו מעט מהנישה שחצבו להם, ולא מעט מהשירים פונים לכיוון אחר: בין אם זה פוסט-פאנק קלאסי ("Animals"), אלקטרוניקה ("Plague Years"), מוזיקת סול שחורה ("Mme Rieux") או ביקור מפתיע למדי במחוזות פינק פלוידיים בשיר "Hymn for an Average Man". וגם אם לא כל הניסיונות האלה עולים יפה, הם רק מחזקים את התחושה שאלג'ירס היא אחת הלהקות הנדירות שיכולות להיחשב למקוריות בעולם מוזיקלי שנותרו בו פחות ופחות גבולות לפרוץ.

  • Priests בראיון: "להופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה"

    השיר "And Breeding" של Priests תפס אותי לא מוכנה. רגע אחרי לחיצה אקראית על הקטע ביוטיוב, הרגשתי שמישהו מוחץ את הגרון שלי באגרוף, מיתרי הקול שלי שכחו איך לעבוד, ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מללחוץ ברפטטיביות על פליי. "Bodies and Control and Money and Power", זה היה השם של האלבום, כתוב בענק לבן על גבי אדום כמו דגל או שלט בהפגנה, המינימליזם של הייאוש.

    שלוש שנים אחרי סוף סוף יצא האלבום השני של Priests, שגם שמו מביע ייאוש מסוים: "Nothing Feels Natural". הוא הצליח לטפס שלב מעל האלבום הראשון בכל מה שקשור בסאונד: הוא מגוון ומפתיע יותר, כמו נסיעה בדרך תלולה שהעיקולים בה מפתיעים בכל רגע מחדש. הגיטרות צוללות בלי לקחת אוויר (למשל בשיר הנושא של האלבום), ורגע אחרי חוזרות לשורשי פוסט-פאנק פשוטים ("Niki") בלי לאבד את אווירת המסתורין. האלבום הצליח להביא את Priests לרמה גבוהה יותר של מודעות תקשורתית, גם בזכות התזמון של יציאתו - ממש רגע לאחר בחירתו של דונאלד טראמפ לנשיא, וגם בזכות השורשים של הלהקה, אחת המשמעותיות בסצנה של וושינגטון DC.

    פריסטס הם להקה שעובדת קשה. הם עובדים בדיי ג'וב קשוחים (מלצרות למשל) ואת כל הזמן הפנוי שאין להם משקיעים במוזיקה. על הראיון ענתה סולנית ההרכב Katie Alice Greer (משמאל בתמונה). מהתשובות שלה עולה מצד אחד להקה מקצוענית שמורגלת בראיונות, בעיקר לאור ההצלחה של האלבום האחרון (למשל בקוצר הרוח שלה בשאלות פוליטיות). ומהצד השני משתקפת הקפדה עקבית לסרב לשחק את המשחק העיתונאי הרגיל. הסירוב של הלהקה לענות באופן בינארי, לחלק את העולם ל-"שחור" ו-"לבן" מעורר הערצה - היא מוכנה להסתכן בחוסר הבנה כדי להימנע מהמחלה המערבית הידועה שגורמת לנו לחלק את העולם לבדידים, תבניות מוכנות מראש.

    מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש נשמע יותר משויף מהאלבום הקודם, עם יותר רבדים וסאונד שמושפע מפוסט-פאנק אבל לא מוגבל רק אליו. היה לכן חזון מסויים לסאונד של האלבום?

    רצינו שזה ישמע מאוד גדול ומרגש! אנחנו אוהבות כל מיני סוגים של מוזיקה ושואפות ליצור מוזיקה שמשקפת את כל ההשפעות שלנו. הלהקה שלנו כותבת את השירים ביחד, אז את גם שומעת ארבע קולות שונים בתוך השירים. זה יכול להיות מאתגר אבל מאוד מתגמל יצירתית בטווח הארוך.

    מה היו ההשפעות המוזיקליות בזמן ההקלטה, ובמיוחד לשיר "Suck"?

    הקשבנו להרבה פורטיסהד (האלבום "Third"), הקיור, הסטוג'ס, הריינקוטס, ביורק, פיונה אפל, פליטווד מאק. יצאנו לטור עם ההרכב Shopping (מבריטניה) וכתבנו את "Suck" אחרי זה, אז יש שם גם השפעה שלהם.

    האם היתה חוויה מסוימת שהשפיעה על המילים לשיר "Nothing Feels Natural"?

    הייתי פשוט מאוד עצובה, זו לא היתה חוויה מסוימת כמו שזו היתה תחושה של התפכחות ותסכול לטווח הארוך לגבי התהליך המתמשך של לנסות לגרום ללהקה לעבוד, לנסות להקליט אלבום, לנסות לשרוד דיי ג'וב עם עבודה שחורה ומשעממת מיום ליום בשכר נמוך - דברים כאלה.

    יש ניגוד מעניין בין פריסטס כלהקה פוליטית שמאוד מאמינה בשינוי חברתי, לעומת ליריקה כמעט אנטי-המנונית, מורכבת וקצת מעורפלת. האם זה נעשה במכוון?

    לא כל כך! אנחנו לא משקיעות הרבה מחשבה איך להתאים את הסאונד שלנו לאופן שבו אנשים תופסים אותנו. אני חושבת שהשירים שלנו מסובכים בגלל שאנחנו אנשים מסובכים עם רעיונות גדולים. המדיה החברתית היא כלי תקשורת מעולה, אבל אני חוששת שלפעמים זה משטיח הרבה ניואנסים בשיח ללוגיקה בינארית של "כן או לא" "שחור או "לבן". אז, זו הדרך הארוכה לומר שבאופן אישי אני לא חושבת שהשירים שלנו הם אנטי-המנוניים, אבל אם קשה לשיר אותם איתנו בהופעה בגלל שהם קצת יותר מורכבים מ-"Fuck Donald Trump", אז זה בסדר.

    בתור להקה מוושינגטון DC, איך לדעתכן האקלים הפוליטי הנוכחי משפיע עליכן?

    אני לא בטוחה כל כך, כאילו, אני בטוחה שזה משפיע אבל אנחנו לא חושבות על זה הרבה.

    האם השתתפתן בצעדת הנשים? ואם כן, תוכלי לספר לנו על החוויה?

    כן, כולנו היינו שם. היה מאוד צפוף, הכי הרבה אנשים ב-The Mall מאז ההשבעה השנייה של אובמה.

    בצעדה Gloria Steinem אמרה שיש "יתרון לחיסרון", ושלמרות המשבר הנוכחי בהיסטוריה נשים יתאחדו ויצברו עוד כוח. מה דעתך?

    אה, זה בטח נחמד בשביל גלוריה לראות את "היתרון". לא יודעת, זה נשמע לי מאוד תלוש מהמציאות. אני חושבת שזה סנטימנט אישי יפה אבל זה לא מתאים ולא עוזר להגיד לאנשים שיש יתרון בכניסה לתוך פשיזם - אנשים מתים כרגע.

    נראה שלאחרונה הפמיניזם נהיה "טרנדי" ושאחרי הרבה שנים פמיניזם היא כבר לא מילה "גסה". האם זה משפיע על התגובות למוזיקה שלכן?

    כן, מאוד! אני מסכימה שפמיניזם טרנדי, אחרי מלא זמן שזה נתפס כלא מגניב. זה קרה בגלל שנים של אידאולוגיה שמרנית שהציגה את הפמיניזם בתור הדבר הכי לא אטרקטיבי שיש. בכל מקרה, עכשיו זה מגניב להיות פמיניסטית. זה לא בהכרח דבר טוב או רע לגמרי. בהחלט משתמשים בזה בשביל למכור דברים.

    אמרת בראיון שהיתה תקופה בה ניסית לצרוך כמה שיותר אמנות שנעשתה על ידי נשים, בתור דרך להקיף את עצמך במהפכה הנשית נגד התרבות הגברית. בתור אמנית, איך את מתמודדת עם האתגר של לחתור תחת השפה הגברית?

    שאלה טובה! אני מנסה להיות מודעת באיזה אופן החברה והמדיניות המוסדית משנה את ראיית העולם האישית שלי ושל אחרים. למשל, אם יש מצב שבו גברים מרוויחים באופן לא פרופורציונאלי מעבודה שמשתתפות בה גם קולגות נשיות. זו אפליה מוסדית שקשה לתקן, אבל פשוט להיות מודעת אליה יכול לעזור למצוא דרך כדי לראות פתרון יותר מאוזן. בדרך כלל אני פשוט ריאקציונרית לגבי מקרים כאלה, כלומר אני יודעת שהעולם שם במרכז ערכים, פרספקטיבות ורעיונות גבריים בתור ברירת מחדל. אז בדרך כלל אשים במרכז ערכים נקביים ולא בינאריים, כי אני לא אוהבת את העולם שאנו חיות בו ואני רוצה שדברים ישתנו. לגברים עדיין יש מקום אבל הם לא צריכים להיות תמיד מלוהקים בתור הפרוטגוניסטים היחידים.

    מה הדבר הכי חשוב לכן בתור להקה?

    אני בטוחה שכל חברי הלהקה היו עונים על זה באופן אחר. בשבילי, הדבר הכי חשוב הוא לעשות מוזיקה שאני אוהבת, שמאתגרת, מרגשת, וכו'.

    בשיר "Puff" את מזכירה את ראש ממשלת ישראל בתור דוגמה למצב המתדרדר בעולם: "And Munayyer says Netanyahu's actually the best thing coz so much hate could only mean we're accelerating". האם חשבתן להופיע בתל אביב?

    שאלה קשה. כנראה שלא, כרגע. עם זאת התכתבתי לפני מספר חודשים עם מעריץ שגר בישראל. אני חוששת שלהופיע בישראל כרגע יביע הסכמה מרומזת למה שהממשלה עושה. אני יודעת, אני גרה בארה"ב, מקום מושבה של הממשלה הכי פחות אהובה עלי בעולם, אז אולי תשאלי, מה הנזק בלנסוע לאוטוקרטיה אלימה אחרת? זה מדרון חלקלק כמובן אבל צריך להציב את הגבול איפשהו. בכל מקרה, הרבה סולידריות לאנשים חושבים וחומלים בעולם שחיים תחת מנהיגים ממשלתיים נוראיים.

  • Eagulls בראיון: "רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט"

    בזמן האחרון בריטניה מדשדשת מאחורי אמריקה, קנדה ואוסטרליה בכל מה שקשור למוזיקה חדשה. זה נשמע לי כאילו שיוצאים משם הרבה דברים נחמדים אך גנריים, שאף אחד בממלכה המאוחדת לא מרים את הראש וצועק על הממלכה המאוחדת כמו שצעקו פעם. ואז שמעתי את "Coffin", קטע פאנקיסטי ממכר עם סולן שצווח במבטא בריטי כאילו שהוא עושה קריוקי של אחד משירי ה-Sex Pistols. הסתבר שזה הרכב מהעיר לידס בצפון אנגליה בעל השם המבלבל Eagulls.

    אלבום הבכורה של היגאלז יצא על שם הלהקה. הם התגלו כהרכב פאנק-רוק בריטי שיודע לעשות שירי פופ קצביים עמוסים בריפים קליטים וליריקה דיכאונית, והכל בסאונד אייטיזי. זה אחד מהאלבומים היחידים מהשנים האחרונות שאני נהנה לחזור אליו, אלבום שהצליח ליצור מוזיקה על זמנית עם אצבע משולשת לתקופה הזמנית שלנו. האלבום השני של היגאלז, "Ullages" (סיכול אותיות של שם הלהקה וגם כמות הנוזלים האובדת מהתאיידות או נזילה במכל), לקח תפנית לשירים יותר אטיים ורחבים. סולן ההרכב George Mitchell התחיל לשיר יותר מלצווח, הדיסטורשנים הונמכו, ואפילו שהלהקה שונאת את התווית "פוסט-פאנק", הכיוון החדש לקח אותם למחוזות של הרכבים כמו Echo & The Bunnymen ו-Talk Talk והראה שהם לא להקה של טריק אחד.

    בשבוע הבא היגאלז ינחתו בארץ ויביאו את הסאונד הבריטי שלהם לתאטרון תמונע ב-13.2. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח בטלפון עם סולן ההרכב ג'ורג' מיטשל ולברר מה קרה לו בסין והודו, איך הוא עבד על השירה שלו ועל תקריות מוזרות בגלל שם הלהקה.

    איפה אתה נמצא כרגע, ומה עשית בדיוק לפני שהתקשרתי?

    אני על המיטה בחדר שלי ואני מצייר.

    אדיר, מה אתה מצייר?

    איש קירח, עם כובע מצחיק ווסט.

    ראיתי שהיתה לכם בדיוק הופעה עם The Fall בליברפול. איך היתה החוויה הזו, והאם יצא לך להיפגש עם Mark E. Smith (סולן הפול -ע"ש)?

    הממ, ובכן, זה היה היום די משעמם. אבל כן, ההופעה היתה טובה, ולא, לא יצא לי לדבר עם מארק. גם אם היתה לי את ההזדמנות הייתי נמנע ממנו כי הוא פשוט קצת משוגע, פשוט קצת מוזר, אז לא הייתי באמת רוצה לדבר איתו.

    ראיתי שהייתם בסיבוב הופעות גדול באסיה ושהופעתם בהודו וסין. האם זה מרגיש אחרת לעשות את ההופעות האלה לעומת המקומות הרגילים באירופה?

    כן, זה היה די שונה, אבל כשאתה מגיע לאולם הופעות נורמלי, אז הכל פשוט אותו הדבר: יש את הבמה הרגילה עם סטנד למיקרופון וזה הכל - כל מקום אותו הדבר כשאתה עומד על הבמה. אבל מחוץ לאולם, כן, זה היה שונה לגמרי, זה מאוד פותח את הראש לראות מקומות כמו סין והודו שהרבה אנשים, הרבה אנשים בריטיים, לא רואים את החלק הזה של העולם. אז כן, זה פתח את הראש וזה היה מעולה.

    האם הקהלים שם מתנהגים באיזושהי צורה מוזרה? אני יודע שביפן למשל קהלים מתנהגים אחרת מהנורמה שאנחנו רגילים אליה במערב.

    כן. בסין הקהל מאוד מאופק. הם לא אוהבים לקפוץ יותר מדי, הם מאוד מנומסים, כאילו שהם… אני לא יודע, הכל פשוט מוזר. אבל הם מאוד נהנו מזה. והודו, ניגנו שם בפסטיבל בהודו וזה היה די מצחיק. אני חושב כשהתחלנו לנגן אנשים פשוט לא ידעו מה לחשוב, אני חושב שבטח הפחדנו אותם או משהו כזה (מצחקק).

    איזה עוד להקות ניגנו בפסטיבל הזה? הם הייתם הלהקה היחידה שעשתה משהו פאנק/רוקי שכזה?

    כן, היינו הלהקה היחידה מהסוג שלנו שם, ושאר הלהקות די היו להקות רוק מיינסטרימיות, ואני חושב שהם התקשו עם מה שאנחנו עשינו. באותו הזמן זה היה מעולה. כלומר, אחרי ההופעה היו די הרבה אנשים שבאו אלינו ואמרו שזה היה מעולה ושהם ממש נהנו מזה ושלא יוצא להם לראות מוזיקה כזו יותר מדי. זו היתה הזדמנות טובה.

    אולי עשיתם היכרות למוזיקה כזו לחלק מהאנשים שם, אולי הם מעולם לא שמעו דבר כזה.

    כן, אי אפשר לדעת - יכול להיות שיש הודי שמתחיל להקת פאנק בזה הרגע.

    כן, זה יכול להיות מגניב! אתה יודע, אני עוקב אחרי יגאלז אפילו לפני אלבום הבכורה, וזה נראה שהלהקה הולכת וגדלה: אתם בסיבובי הופעות גדולים יותר, הופעתם אצל דיוויד לטרמן, קיבלתם פרס מה-NME (עבור הקליפ "Nerve Endings" -ע"ש). בתור חובב מוזיקה בטח היה לך רעיון איך זה מרגיש להיות בלהקה שנמצאת בתנופה כזו. אבל איך המציאות היום יומית לעומת מה שציפית?

    אף פעם לא ידעתי למה לצפות בכל מקרה, כי אני לא בן אדם פנטי. כשגדלתי לא באמת חשבתי, אה, יום אחד אני רוצה להיות בלהקת רוק גדולה! פשוט התגלגלתי לתוך זה. אבל כן, המציאות של זה, היא לא מה שזה נראה לרוב האנשים. אני חושב שרוב האנשים חושבים שאנחנו מטיילים בעולם ואז פשוט קופצים על הבמה ומנגנים, ושאנחנו חיים בצורה ראוותנית. אבל בכנות, זה לא באמת ככה. יש הרבה עבודה קשה שמושקעת בזה, וזה יכול להיות מלא בסטרס, וכן, זה גובה מחיר מהמוח, בהחלט.

    אני מכיר אותך רק דרך המוזיקה, אבל נראה שאתה בן אדם יותר מופנם, שאולי אתה צריך יותר ספייס או זמן כדי להירגע. אז איך אתה מתמודד עם זה כשאתה בדרכים ותקוע עם כמה חבר'ה ואומרים לך מה לעשות ולאן ללכת?

    כן, אני חושב שאני פשוט נאחז בבקבוק יין (מצחקק).

    בוא נדבר קצת על "Ullages". שמתי לב שסגנון השירה שלך מאוד התרחב באלבום לעומת האלבום הראשון שבו היתה לך הגשה יותר פאנקיסטית. איך עבדת על הקולות שלך בשביל האלבום הזה?

    אני חושב שזו היתה התקדמות מאוד טבעית. באלבום הראשון אף פעם לא באמת עשיתי סיבובי הופעות כמו שצריך ורק צרחתי כל הזמן, וברור שאם אתה צורח יותר מדי אתה מאבד את הקול שלך, אז סוג של למדתי איך לשיר במובן מסוים במקום פשוט לנבוח את הליריקה ולאבד את הקול שלי בכל פעם מחדש. אז כשזה הגיע לאלבום השני כתבתי הרבה יותר מלודיות ושירים אטיים שיש בהם יותר מרחב למלודיות הווקליות, זה פשוט קרה באופן טבעי. כלומר, בפעם הראשונות ששרתי, לא אשקר, הייתי עצבני ודאגתי אם אני נשמע טוב כשאני עושה את זה. זה פשוט קרה באופן טבעי ועכשיו אני מעדיף לשיר ככה.

    אז עכשיו אתה שר את השירים מהאלבום הראשון באופן אחר?

    לא, כלומר, למאזין הממוצע זה לא נשמע כאילו שאני שר אחרת, אבל היום אני שר יותר מאשר נובח, זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב.

    כשקראתי ראיונות שלך הזכרת ש-Suede היתה אחת מההשפעות על האלבום הזה. באיזה אופן הם השפיעו עליך, והאם הם השפיעו גם על הקולות?

    כן, היינו ממש בני מזל שהם ביקשו מאיתנו לחמם אותם ב-Royal Albert Hall בלונדון, וכולנו היינו מעריצים של סווייד מאז שהיינו צעירים. ניגנו איתם בהופעה והתחלנו להקשיב להם הרבה יותר, בסביבות האלבום השני שלנו. למעשה דיברנו על זה שההתקדמות הטבעית שלנו, בתור להקה, נראית כמו הצורה שבה הם כתבו מוזיקה, אז באופן טבעי הסתכלנו עליהם כמקור להשראה. אבל מבחינת השירה, לא יודע, אני לא יכול להתחרות עם הקולות של Bret Anderson (סולן סווייד -ע"ש), אז לא היה שום אופן שבו הוא יכול להיות השראה לקולות שלי, אבל זה היה מאמץ טבעי עם הקולות שלי.

    נראה שאמנות חזותית משפיעה עליך, ואני חושב שיש לך תואר באמנות, נכון?

    כן, כן.

    מאוד אהבתי את העטיפות של האלבומים שלכם. איך עשיתם את העטיפה של "Ullages"? מדוע שמתם שם את המעין דחליל הזה?

    התמונה שהשתמשנו בה בשביל האלבום והסינגל שהוצאנו נעשתה על ידי צלם בשם Peter Mitchell - שום קשר אלי. אבל הוא צלם מקומי, אמן. ובכן, אני חושב שהוא בשנות השבעים שלו היום, והוא מקדיש את החיים שלו לשגרה שלו ולצורה שבה הוא מצלם תמונות, והוא מצלם המון תמונות בלידס ובאזור. היתה לו תערוכה וראיתי את העבודות שלו, ומיד התחברתי לזה ופשוט חשבתי שזה יהיה מושלם בשביל הלהקה והאסתטיקה שלנו. אז שאלתי אותו אם נוכל להשתמש בתמונות שלו בעטיפות שלנו, ושאלתי אותו ממש בצורה ביישנית, כי חשבתי שהוא יגיד לא או פשוט יצחק עלי, והוא אמר מיד כן, כמובן! הוא נתן לנו לרוץ עם זה ולעשות את מה שאנחנו רוצים עם האמנות שלו, וזו היתה ברכה, זה היה ממש טוב. הוא צלם מאוד מוכר עבור צלמים. אני לא חושב שעבור אאוטסיידרים הרבה אנשים מכירים אותו, אבל הוא השראה עצומה לחלק מהצלמים באנגליה, באמת. כן, זה כבוד שהיצירה שלו נמצאת על האלבום שלנו.

    מה לגבי היצירה המסוימת הזו משך את תשומת הלב שלך?

    הממ, מאוד אהבתי את האופן שבו אתה כמעט יכול לזהות שזה בריטי במובן מסוים… ובכן, אני לא יודע אם בריטי, זה פשוט… לא יודע, זה מאוד מתאים למוזיקה שלנו, ולצורה שבה זה מייצג עגמומיות ובלאי, ולראות יופי באופל, נראה לי. וזה סוג האמנות שאני מאוד נמשך אליו. כן, אני אוהב את זה.

    כן, אני מניח שיש שם נוכחות אנושית בתמונה, אבל למעשה זה גם ריק, כי אין שם באמת אף אחד, סוג של ניגוד. אולי התחברת לזה?

    כן, זו אחת מהסיבות שמאוד נמשכתי לזה, כי יש לזה תכונות של בן אדם, אבל למעשה זה לא אנושי. כן, זה ריקני, וזה עגמומי, זה מאוד מיושן ופשוט נראה… לא יודע, זה פשוט מתאים למה שאנחנו יוצרים, זה הולך ביחד ואני מאוד אוהב את זה.

    האם הוא גם צילם את התמונה באלבום הראשון, או שזה היה מישהו אחר?

    זה היה מישהו אחר, חברינו Andy Jones. למעשה הוא צילם את התמונה הראשונה ליצירה הראשונה ששחררנו אי פעם, ובמקור אמרנו שרצינו שהוא יצלם את כל התמונות, אבל הפעם הוא לא יכל לעשות את זה. אבל כן, העטיפה הראשונה, כן, זה היה פשוט מזל מאוד מאוד גדול שהצלחנו למצוא את הסיטואציה הזו עם המכונית השרופה ברחוב.

    גם זה צולם בלידס?

    זה היה בשפילד.

    אם כבר מדברים על האלבום הראשון, אחד מהשירים האהובים עלי הוא "Tough Luck", אבל לא הצלחתי לפענח את הליריקה עם שורות כמו "No arms, no hands, no legs, no feet, no space for toes". תוכל לספר לי על מה השיר?

    כן. כתבתי פואמה על, ובכן, זה היה פשוט על תרופה בשם Thalidomide. אני לא בטוח אם אתה מכיר את זה, אבל זה היה סם שהשתמשו בו אחרי המלחמה כדי למנוע בחילות בוקר עבור נשים בהריון, אבל הוא השפיע על הילדים שנולדו, כך שהיו אנשים שנולדו בלי גפיים, בלי בהונות, בלי ידיים וסבי הושפע מזה. השיר אומר, תחשבו על הפעולות שלכם, במובן מסוים, אל תעשו פשוט את מה שאומרים לכם לעשות, כי זה יוכל להסתיים עם ילד שאיבד את הגפיים שלו כי הרופא אמר לכם לקחת את התרופה הזו. אז, כן, כמו שאומרים "touch wood", אבל אז "tough luck" כי לקחת סיכון שהשפיע על חייו של מישהו אחר.

    זה כבד, במיוחד בהתחשב בכך שחיברתם את זה למוזיקה מאוד קצבית.

    כן, זה בערך התהליך בלהקה שלנו. אנחנו נוטים לכתוב דברים קליטים, במובן של מלודיות פופ ורגשות, אבל הנושא הוא תמיד די אפל.

    יש לי שאלה די טיפשית, אבל אני חייב לשאול. בטח שמעת כבר מיליון פעם ששם הלהקה שלכם יגאלז יכול להיות בקלות מבולבל עם השם של הלהקה המפורסמת ההיא מלוס אנג'לס. האם היו כל מיני בלבולים מוזרים בגלל זה?

    כן, כן. כשהיינו בתכנית של דיוויד לטרמן, היתה שם למעשה אישה, אמא ובתה שבאו לתכנית כי הם חשבו שהאיגלס מופיעים. תזכור שחלק מהם כבר מתים או זקנים מדי מכדי לעלות לבמה, זה היה לגמרי קורע שהיא חשבה ככה. והיה לנו מעריץ ענק של האיגלס שעקב אחרינו בטור ועשה לייק לכל פוסט שפרסמנו. כן, אני לא יודע, זה חלק מהעונג בשם שלנו. אבל זה לא המשמעות שלו, פשוט רצינו שם שהוא נונסנס מוחלט, לא היתה לזה שום משמעות אבל עכשיו יש לזה לאנשים מסוימים.

    מה התכניות שלכם לעתיד הקרוב בתור להקה?

    יש לנו כמה הופעות בצרפת השבוע, אז אנחנו באים לתל אביב, ואז אנחנו מתכננים לעשות הפסקה כדי לכתוב קצת ובתקווה לגבש מלא שירים ואז להקליט עוד אלבום.

    מעולה! יש לך רעיונות איך הוא ישמע, או שאתה בא לאולפן לגמרי בראש פתוח?

    בדרך כלל אנחנו פשוט שמים את עצמנו בתוך חדר, ודופקים את הראש ביחד עד שאנחנו הורגים אחד את השני או מתחילים לבכות, ואז משהו יוצא מזה! (מצחקק).