פוסט האכזבה שלי מ-2011 עורר כל מיני תגובות מעניינות, בעיקר שנהייתי פלוץ זקן ונמאס לשמוע את התלונות שלי (בשביל מה יש לי בלוג?). אחת מהתגובות התפתחה לדיון מעניין במייל. הבנתי שיש למגיב משהו להגיד ושהוא יודע איך להגיד אותו, אז הזמנתי את ארז סובּל, קורא ותיק של הבלוג, להתארח בפוסט הראשון של 2012 ולהציג פרספקטיבה שונה על קנטרנים כמוני. אני מעביר את המקלדת לארז. -עידו שחם
אני מאמין שכל חובב מוזיקה כיום מכיר את התלונות האלו ש"המוזיקה בהדרדרות מתמדת", "המוזיקה היום נחותה משמעותית לעומת מה שהיה בשנות ה- 90/80/70/60" ויש כמובן את התלונה הטובה ביותר בהיסטוריה של התלונות – "מאז הפינק פלויד בשנות ה- 70 לא יצאה אף מוזיקה טובה". הוזעקתי על ידי הועד "להגנת שמה הטוב של המוזיקה" לשם פקיחת עיניי הציבור לכמות הפנינים המוזיקליות שנוצרות תדיר אבל נעלמות מן העין הציבורית.
זה ידוע שכיום האמצעים להפקה, יצירה, הקלטה והפצה של מוזיקה נעשו נגישים ופשוטים כפי שלא היו מעולם. הדבר באופן טבעי הוביל לשפע מוזיקלי אדיר ולצמיחה של מוזיקאים רציניים ופסאודו-מוזיקאים שמחליטים להפיץ לעולם את חזונם המאורגן באמצעות צלילים.
האם אפשר לחרוץ את גורלה של שנת 2011 על סמך, נגיד, רק 100 אלבומים בשנה (או אפילו 500) כשהמגוון למעשה עצום פי מאות ואז לומר שהמוזיקה גוססת? והביטוי הזה, "מוזיקה גוססת", הוא מבחינתי לא יכול להיות לגיטימי כשמסביב ים אינסופי של מוזיקה שרק ממשיך לגעוש ולהתמלא. בהתאם לזה, אני לא חושב שאפשר לתייג שנה כלשהי תחת ההגדרה "שנה גרועה".
הדעה שלי בנושא היא שתמיד תהיה מוזיקה אדירה, כי המוזיקה לא מפסיקה להתקיים אף פעם. אז מה בעצם הבעיה של כולם? למה כל כך הרבה טוענים ומתמרמרים על כך שהמוזיקה משעממת ולא מקורית ואינה נשארת בזיכרון לאורך שנים? הסטטיסטיקה הרי אומרת שתמיד יהיה הרבה מאוד בינוני, וגרוע ומעט טוב ומעולה, כך שבים של אלפי ריליסים חדשים בשנה מדובר במנה גדושה של מוזיקה טובה. אז איך יכול להיות שאנשים נשארים ממורמרים על המוזיקה שהם שומעים?
צולם ע"י Gary Simmons
לכך יש לי שתי תאוריות:
תאוריה #1
בעולם שבו קיים שפע עצום אי אפשר להגיע להכל בלי לאבד את השפיות או את הלך החיים התקינים. אין ברירה אז דואגים ל"ספקים" או למקורות. אנשים עושים החלטות לגבי מוזיקה שהם רוצים לשמוע או לבדוק באמצעות דעות שמגיעות אליהם מחברים, בלוגים, אתרים ומגזיני מוזיקה ייעודיים שמתיימרים להיות מעצבי דעת הקהל. כל אדם בוחר לעצמו את המקורות המתאימים לו.
אני לא רוצה לגלוש ולחפור על נאו-מרקסיזם, אבל בהחלט קיימת כאן תעשייה (לפחות המקורות בעלי התפוצה הרחבה הדורשים מימון) שתפקידה להעלות מעל לפני השטח ולהבליט מוזיקה ואמנים מסויימים. ותעשייה כמו כל תעשייה מונעת ממניעים ואילוצים.
זה אולי נראה כמו הצגה שלילית של ה"תעשייה" הזו, אבל אני לא באמת חושב כך, כי מקורות וספקים הם גורמים הדרושים בעידן השפע, לכן זה בסדר שיהיו כאלה שהם עסקיים. זה טבעי וזה לא רע.
אבל חשוב לזכור שלגורמים האלה (ואם לתת שמות: פיצ'פורק, NME, הרולינג סטון למשל ועוד אחרים פחות מוכרים וגם אלו שלמעשה בלתי נראים לציבור כמו מפיקים, יחצ"נים ועוד) יש להם צרכים ויש אילוצים, הם עושים את הבחירות בשביל הקהל ויש סיבות לבחירות האלה.
לא כדאי להיות תמימים, אבל גם אין מה לכעוס על המצב, כי האמת זה לא נורא ואף אחד לא נפגע מזה והרבה אנשים טובים עם כוונות טובות עושים מזה כסף ועל הדרך עוזרים מאוד למאזין הקטן שרוצה לברור את המוץ מהתבן.
אז אם המוצר שהספק שלך מביא לך לא נאה בעינייך – אז פאקינג תחליף ספק! תחליף לאחד שכן יספק סחורה שתשביע את רצונך! יש כל כך הרבה תוצרת בחוץ כך שלהיצמד לספק שמפשל באופן קבוע, זה לדעתי די מטופש. וגם מטופש במידה דומה זה להאשים את המוצרים או את היוצרים ולא את הספק.
אם לרכב עוד קצת על המטאפורה המגוחכת, אז אם לא יאה בעינייך ואתה לא מצליח למצוא ספק אמין או מתאים, תמיד אפשר לוותר על המידל-מן ולברור לבד את התוצרת ולהגיע למוזיקה הטובה לך בעצמך. זה דורש המון נסיון ותעייה אבל גם מאפשר להגיע לדברים שלא היית מצליח באמצעות מתווך.
ג'אנקי מוזיקה
תיאוריה #2
האם זה נכון להאשים את המוזיקה, יישות בת אלפי שנים שמתפתחת ומשתנה כל הזמן ושהצליחה עד כה לשרוד תהפוכות רבות? האם לא יהיה נכון יותר להאשים את המאזין שבאופן קבוע ותכוף לא מרוצה מהמוזיקה החדשה שמגיעה לאוזניו? המוח הוא מנגנון מורכב שהזמן משפיע עליו באופן מוחלט ומשנה את תפקודו, כך שאם סיגנון כלשהו דיבר אל מישהו פעם, אין זה מופרך שלאחר שנים הסגנון כבר לא ידבר אליו.
הרגלי ההאזנה משתנים תדיר, ולרוב זה יהיה על פי מצבים בחיים וכן, גם לפי הטכנולוגיה, אותה טכנולוגיה שהיא המטרה של רוב התלונות והנאצות על הדרדרותה של המוזיקה. הטכנולוגיה שיצרה למעשה את המושג הזה "הרגלי האזנה" עכשיו לכאורה הורסת אותו.
אבל אם האדם שם לב שמשהו השתבש ולא עובד כמו בעבר, הוא צריך לפנות קודם כל אל עצמו ורק אחר כך אולי להאשים גורמים חיצוניים. ייתכן שהאדם אשם שהוא לא מצליח להתרגש יותר ממוזיקה, או שזו התווית של "מוזיקה חדשה" שהופכת אותה למנוכרת ופחות סקסית כמו מוזיקה מלפני עשור פלוס.
לפעמים המרדף אחר מוזיקה חדשה גורם לחיפוש המתמיד להיות מעייף מדי וכל הכיף מהמוזיקה נמוג לו. במקרה כזה, נראה לי שהפיתרון הטוב ביותר יכול להיות ריחוק. להפסיק לנסות להתעדכן כל הזמן בדברים החדשים ביותר. אלא לעבור לשמוע דברים שיצאו פעם ותמיד רצית לשמוע, הרי יש כל כך הרבה מוזיקה אדירה ומופלאה שעוד לא גילית (אבל לא להתחפר ולשקוע בדברים המוכרים ולהתנתק ממוזיקה שתהיה חדשה לאוזניים - גם אם יצאה לפני שנה או מאה שנים). אני מאמין שעם הזמן הרצון לשמוע דברים חדשים יחזור ואיתו גם השמחה לפגוש בדברים עדכניים.
לעומת זאת, רק בימים האחרונים שני אנשים שאני מכיר הנחיתו את רשימות סיכום השנה המוזיקלית שלהם, כל רשימה מנתה למעלה מ- 50 אלבומים שכל אחד מהם הכי אהב השנה. אלו שתי רשימות מרשימות ביותר של אלבומים מרתקים ומאתגרים שרבים מהם כלל לא הכרתי. מסוג הרשימות שמובילות אותך לדיכאון מסויים על כך שבחיים לא תצליח לשמוע את כל המוזיקה האדירה שקיימת ונוצרת כל הזמן, וזה רק על פי תוצרת של שנה אחת נתונה ורק שתי רשימות שננתי כדוגמא מבין רבות שמתפרסמות בתקופה זו. אחד מהם אפילו אמר פעם אחת ש"אם אתה חושב שלא יצאה השנה מוזיקה טובה, זה אומר שבכלל לא חיפשת".
כך שהתיאוריות האלו (ואני הראשון להודות שבמקום מסויים הן נפוחות או יומרניות) מובילות אותי למסקנות מתבקשות ובנאליות, אבל נראה שצריך להזכיר אותן כי אנשים שוכחים ומתלוננים סתם – אם אתה באמת אוהב מוזיקה ויש לך צורך אמיתי ועז לגלות מוזיקה חדשה, מרשימה ומקורית כל מה שאתה צריך לעשות הוא לא להפסיק לחפש. זה הכל ובאמת זה לא דבר קשה או שמצריך התאמצות רבה אלא רק סבלנות וסקרנות.
