פוסטים מתויגים עם פוסט אורח

  • 15 בנובמבר 2016

    פוסט אורח: ריוט! פנזין 4 - קת'לין האנה

    לכבוד השקת גליון 4 של ריוט, הזמנו את הריוט גרררל ניצן פינקו שהקימה את הפנזין + תוכנית הרדיו בקצה לספר על אשת אשכולות הPאנק שכל הגיליון מוקדש לה: Kathleen Hanna.

    קצת קשה לדמיין היום איך נראה עולם המוזיקה בתחילת הניינטיז. הקליפים שהתנגנו ב-MTV היו חזות הכל והם אלו שחרצו לרוב את גורלם של מכירות אלבומים. וברוב המקרים בהם הייתם פותחים/ות את הטלוויזיה על MTV, החלוקה שהייתן/ם נתקלים/ות בה הייתה ברורה מאוד: הגברים היו המנגנים/המבצעים/הכוכבים הראשיים, בעלי הקול וההשפעה, והנשים בדרך כלל חפץ נחמד ברקע, אקססורי בלתי מזיק אך בלתי מועיל, ממש כמו בקליפ הידוע "Addicted to Love" של רוברט פאלמר. אבל כמו בכל תחום שיש בו מרכז ושוליים, כשהגלים של הזרם המרכזי נשברים נוצר הזרם התחתי, שמתעקש לזרום אל הים.

    קת'לין האנה לא התאימה לתבנית של הבחורה החמודה שנראית טוב ושותקת. היא היתה ונשארה יפהפיה, אבל כל כולה היתה התנגדות: כדי לזעזע את המבט של החברה בה היא היתה כותבת SLUT בטושים ובליפסטיק על החזה שלה, מערערת את כל התפיסות הקיימות לגבי איך בחורה צריכה להתנהג ולהתהלך בעולם. האנה לא אוהבת כשמכתירים אותה בתור מובילת תנועת המחאה המוזיקלית הריוט גרררל. השאיפה שלה לא הייתה להיות הסמל של התנועה, או של התקופה. היא רצתה ליצור התנגדות בהיקף עממי, ענקי, של בנות חמושות בגיטרות שדורשות לקבל את המקום החברתי שמגיע להן.

    והיא הצליחה. ממוזיקאיות אינדי כמו Grimes ומרדית' גרייבס (Perfect Pussy) ועד להרכבים כמו War On Women וגם דף צ'ונקי שלנו, המורשת שלה ממשיכה להדהד. וזו הסיבה המרכזית שהחלטנו להקדיש לה את כל הגליון החדש של ריוט!, הפנזין העצמאי שלנו. זה הגליון הרביעי של הפנזין, שאנחנו משקיעות בו את הלילות והימים שלנו וכל רגע פנוי שאין לנו, ויוצרות מדפיסות ומפיצות לגמרי לבד. עד השקת הפנזין תוכלו לשמוע עוד על קת'לין האנה והלהקות השונות שלה (Bikini Kill, Le Tigre, Julie Ruin) בתוכנית המוזיקה המהפכנית של רדיו הקצה בשידור חי בימי שני ב-14:00 או באון דימנד מתי שבא לכם/ן.

    קטע מתוך פנזין #4

    את הקסטה הראשונה שלהן ביקיני קיל הוציאו ב-1991. האלבום נפתח בריף גיטרה ששאוב מעולמות הרוק הכבד, והקול של האנה, לא מעובד, פרוע וספק כועס ספק מיואש, מתפרץ פנימה ומתאר סיטואציה שמוכרת להרבה מאיתנו: "אני בולעת את הגאווה שלי, לועסת את הפצעים שלך, אוכלת לעצמי את הלב, בולעת את השפיך שלך, זה החלק שלי בזה".

    כבר מהרגע הראשון אין שום ספק שזה הדבר האמיתי. ביקיני קיל לוקחות את הסיטואציות היומיומיות, האישיות והמשפילות שאנחנו רוצות להדחיק כי אף אחד לא הכין אותנו אליהן, ודוחפות לנו אותן חזרה לפרצוף. האלבום ממשיך עם "Feels Blind" שמזקק בצורה הטובה ביותר את המהות של הלהקה ואת המסר שהן רצו להעביר. האנה מתארת את החיים כמשהו שאנחנו נאלצות לשרוד - החיים עבור נשים הם מאבק בלתי פוסק במפלצות בלתי נראות כמו הפרעות אכילה ("as a woman I was taught to always feel hungry") ובחברה שאין לנו שום אפשרות להתפתח בה או לברוח ממנה. כשהאנה צועקת "we eat your hate like love" היא מאירה את הפוטנציאל המהפכני של כל אחת מאיתנו. למרות הכנפיים הקצוצות שלנו אנחנו יכולות להפוך את הכלום שאנחנו מקבלות מהחברה, את השנאה, את הקושי - למשהו שאפשר לצמוח מתוכו.

    החשיכה שביקיני קיל מדברות עליה מוכרת לכולנו בצורה כזו או אחרת. אם זה הפחד התמידי כשאנחנו הולכות ברחוב בלילה, המבטים המצמיתים/מפשיטים מהבוס, התסכול המכלה כשאת יודעת שיכולת לקבל את העבודה הזו אם רק לא היית אישה, שהרופא היה מאמין לך אם היית נולדת לגוף אחר. ביקיני קיל נותנות לנו יד ומובילות אותנו החוצה מתוך החושך הזה ומזכירות לנו שאנחנו לא צריכות שהעולם ילמד אותנו שום דבר - אנחנו יכולות ללמד אחת את השנייה.

    ההשקה תתקיים ב-22.11 בכולי עלמא, תל אביב

    סגור לתגובות על פוסט אורח: ריוט! פנזין 4 - קת'לין האנה / כללי /

  • 5 ביוני 2016

    רם אוריון בפוסט אורח + בכורה: "הגופה של ארץ ישראל היפה"

    רם אוריון מספר על הקונספט מאחורי שירו החדש "הגופה של ארץ ישראל היפה" כולל טקסטים מבריקים מכותבים מובחרים (בלי ספוילרים - תמשיכו לקרוא), כל זאת לכבוד השקת אלבומו החדש "גרמנים באוגנדה" ב-15.6 בבארבי.

    תהליך הכתיבה של "הגופה של א"י היפה החל בביקור של שבוע בקיץ שעבר בקיבוץ עין חרוד, בשיאו של גל חום חסר תקדים. בחום הגדול לא נראו כמעט אף פעם אנשים בשבילי הקיבוץ, מה שנתן הרגשה של יישוב רפאים שבשוליו שרידים רבים מעברו ומהעבר של התנועה בקיבוצית בכלל בדמות רכבים חקלאיים מחלידים, מוזיאון עם פוחלצים ומצגות על שנותיו הראשונות של הקיבוץ, מגרשי ספורט מתפוררים ובית תרבות שלא ראה הצגה או הופעה כמה עשורים. צילמתי את כל הדברים האלו וחשבתי על שיר עם הכותרת הזו ושהקליפ שלו יהיה מצגת של כמה מהצילומים שלקחתי. כשחזרתי נפגשתי עם קוסטה קפלן, הסברתי לו את הקונספט, סיפרתי לו על אווירת החידלון המאובקת, הראיתי לו את הצילומים ונתתי לו את הכותרת. על הבסיס הזה הוא כתב את המילים לשיר. הפרויקט שלפניכם הוא מעין תרגיל שבו בחרתי מספר כותבים שאני מעריך במיוחד וביקשתי מהם לכתוב טקסט שמבוסס, בדיוק באותו האופן שבו נכתב השיר, על הכותרת ומקבץ הצילומים (שנשלח אליהם כמצגת אילמת ביוטיוב) בלבד. המשתתפים הם: הסופרת ענת עינהר, המשוררת ריטה קוגן, ערן צור, רוגל אלפר ורועי צ'יקי ארד. אתם מוזמנים ליהנות מהתוצאות המגוונות והמפתיעות.

    מצורף היוטיוב של השיר כפי שהוקלט ויופיע ב"גרמנים באוגנדה" על רקע אותה מצגת צילומים שנשלחה לכל הכותבים שלקחו חלק במיני-פרויקט הזה ואני מודה מאד לכולם.
    רם.

    ריטה קוגן

    אני לא זוכרת את הקיבוץ. לא זוכרת מי הביא לקבורה לא נאותה זוג טייפים אילמים. לא זוכרת מי הניח כלאחר יד זוג מגפי גומי על גבי שמשה קדמית של רכב ועורם הגס נמלא סדקים מפאת השמש הקופחת. אני לא זוכרת את השמש. אני לא זוכרת את חיוכה הסתום של עז שהציצה עליי מתוך דיר, לא זוכרת את קרניה החדות.אני לא זוכרת את הילדה שאיבדה דוב צעצוע לבן, מרופט שעל פניו רקום אותו חיוך סתום בחוט וורוד דק. אני לא זוכרת את העצים הנוטים על צדם, לא זוכרת את הדשא הצהוב, הדוקר, את שבילי האספלט המוצלים, את ההרים שנשקפים מהבתים הנמוכים עם הגגות המשופעים.אני לא זוכרת את השלדים הכתומים של מכוניות, את הקלנועית הנטושה - שלד של ברזל ועץ אף היא, את החיות המפוחלצות, את קירות המבנים ועליהם כתובות אותיות. כל כיתוב אומר מה יעודו של המבנה, אך אני לא יודעת להבדיל בין "מאסטר וידאו א ב ג" לבין "בבית זה שכנה מפקדתו של צ'ארלס וינגייט". אני זוכרת את הים על אף שמעולם לא ראיתיו. מזה עשרים שנה אני ניצבת על גבי פיגומים וסביבי רק עפר ושדות. הם בונים אותי לאט, שנה אחר שנה. אך הזקן עומד למות ובנו לא חולם על הים כמוהו. התרנים שלי חדים כמו הקרניים של העז. אבל אני מפוחלצת. עשרות גלגלים מחלידים מקיפים אותי אך אין די בהם כדי להובילני הימה. אני שוקעת על היבשה.

    ענת עינהר

    חי או מת זה לא אומר לי כלום. אני בוהה בזה בשעמום. דייל קופר היה עושה משהו עם דובי בלי רגל. שרלוק הולמס היה מסדר שורה על פוחלץ של עגל. אבל לי זה לא אומר כלום. הלב שלי נותר אטום. שייפול על הראש של ניוטון איצטרובל. שדיקנס יספר על עוד מפעל שנכשל. אם אשאר כאן עוד דקה אמות משעמום. כי המקום הזה לא אומר לי כלום. בשבילי זה מסטיק בלי מיץ. מחשוף בלי חריץ. בדיחה בלי שפיץ. זיון לא נפיץ. גג רעפים בציור מגיל ארבע. חשבון החשמל בניירת של אבא. לא פגשתי קיבוצניקים עד סוף י"ב. ואז הכרתי מישהי מדגניה ב'. היא שונאת את הקיבוץ עד היום. ירתה בו מטווח אפס ולא אמרה שלום. לפעמים ביקשתי שתספר מה היה שם. אמרה שאם אמשיך כך היא תירה בי גם. נראה שעוזבים קיבוצים בלי בלדות. בוכים עוד יותר על סגירות של אוגנדות. אז לי זה לא אומר שום דבר. בעיניי זה הר שהפיל עכבר. אין לי שירים על גסיסת הקיבוץ. סורי אבל ממש חייבת לרוץ. תסתדרו בלעדיי עם שירים של ג'ון באאז. אחרים יתפייטו על המלטה של עז. אצלנו בעיר לגופה היה פירוש כזה: אחד עם סטרואידים שמקפיץ את החזה.

    רוגל אלפר

    אנשים אוהבים צילומים של חתולים.
    כמות הצילומים של חתולים בפיד היא בלתי נתפשת.
    פעם חשבתי שבעיקר נשים מעלות צילומים של חתולים.
    אבל זה לא נכון. גם גברים עושים את זה.
    אנשים שמעלים צילומים של חתולים לפיד תמיד טוענים
    שהחתול בצילום שהם העלו מביע רגש כלשהו.
    לא מדובר בהכרח ברגש אנושי.
    אבל בהחלט מדובר ברגש שמעורר הזדהות עמוקה בבני אדם.
    שמובע על ידי החתול באופן המזוקק, הצלול והמרוכז ביותר.
    יש כיום בישראל הרבה מאוד חתולים.
    נדמה לי שבעבר היו פחות. על כל פנים,
    יש פחות צילומים של חתולים בארץ ישראל מהעבר.
    כנראה כי בעבר לא היה פיד.
    כעת מצלמים בעיקר חתולים. ואוכל. חתולים ואוכל.
    מאוד יכול להיות שאני האדם היחיד בפיד
    שמתייחס אל חתולים כאל אוכל.
    בשבילי צילום של חתול הוא צילום של אוכל.
    לכן אסור לי להיות בפיד.
    הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה חתולים עכשיו בארץ
    היא שהם אוכלים את הארץ. הארץ נהפכה לגוויה, והחתולים אוכלים אותה.
    הם אוכלים את הגופה של ארץ ישראל שלנו
    שעדיין רואים עליה שהיתה פעם יפה מאוד.
    ועכשיו חתולים משוטטים במרחביה ואוכלים אותה.
    אני מתחבא בכל מני גרוטאות. בשדות או בצדי הדרך.
    הם לא שמים לב אליי. הם מלקקים את האדמה.
    כשהם יגמרו לאכול את הגופה של ארץ ישראל היפה
    הם ישתו את הים של עזה
    ויקיאו.
    איכס.
    בטח את זה אף אחד לא יצלם, אני מוכן להמר.

    צ'יקי

    מגפיים צרודים
    וצרוד
    גם הדובי

    ערן צור

    עשרות שנים עברו מאז ביקרתי ברחובות הילדות.
    בית אחד התנוסס אז גבוה מעל כולם.
    היו בו שלוש קומות והוא היה בית פרטי ששייך לאדם אחד.
    בשכונה קראו לבית הזה ׳וילה קמח׳.
    שמועות הסתובבו שהוילה נבנתה מכספים שהושגו במרמה.
    לבעל הבית היתה טחנת קמח במפרץ חיפה.
    אומרים שהוא קנה חיטה מקולקלת בזול, טחן ומכר אותה ביוקר.
    אנשים קלקלו את הקיבה בגללו.
    בסוף עלו עליו והוא ריצה עונש בבית סוהר.
    הוילה היתה מסתורית אדמדמה ועצובה.
    לא היכרנו את האיש ולא ידענו אם יש לו ילדים.
    אף פעם לא ראינו אנשים שנכנסים ויוצאים מהבית הזה.
    אבל ההורים אמרו שיש שם מישהו, והוא מסווה סוד מר.

    ועכשיו אני עומד מול בניין בן 12 קומות, שנבנה במקום ׳וילה קמח׳.
    מרגיש שאני רואה כלב שגדל איתי. כלב שאהבתי, האכלתי וליטפתי.
    והוא הפך לפוחלץ.

    סגור לתגובות על רם אוריון בפוסט אורח + בכורה: "הגופה של ארץ ישראל היפה" / כללי /

  • 19 במאי 2016

    פוסט אורח: ההשפעות של Totemo

    שנים לפני שהיא שינתה את שמה ל-Totemo, רותם אור עשתה אינדי-פולק אקוסטי. אבל האלקטרוניקה החלומית שהיא יצרה באי פי "Heavy As My Dreams" סחפה כל כך את העולם שקל לשכוח את זה ולהבין למה היא אימצה לחיקה את הלפטופ. לפי הסינגלים החדשים "Seesaw" ו-"Hits" נשמע שהשילוב בין הביטים לקולה הנוגה ימשיך להרעיד רגשות, אז הזמנו את טוטומו לספר איזה מוזיקה השפיעה עליה באי פי החדש "Desire Path".

    Unknown Mortal Orchestra

    אחת ההופעות הטובות שיצא לי לראות בארץ בשנים האחרונות. נראה לי שמשהו בסאונד הקצת שרוף ומדוסטרס, הלואו-פיי הזה של שנות העשרה של המילניום החדש, נכנס גם ל-"Desire Path".

    FKA Twigs

    העליה המטאורית של טוויגז עלולה לעורר אנטגוניזם, ובעיקר לגרום לאנשים לא להבין איך לאכול אותה, כי היא פופולרית אבל המוזיקה שלה היא לא כל כך פופ. יש בה משהו קשה. אני אוהבת אותה מאז שהיא התחילה להוציא חומרים, אבל לקחו לי כמה חודשים טובים להקשיב לאיפי האחרון שלה מתחילתו עד סופו. כשהגעתי לזה, הבנתי שזו יצירת קונספט שנשמעת כמו רמיקס של טרנט רזנור לקייט בוש, וזה לא נשמע קל, אבל זה נשמע מעולה. בעבודה עם רועי אביטל, שהפיק מוזיקלית את האיפי, הקשבנו הרבה למוזיקה שלה כרפרנס לסאונד.

    Zammuto

    יש קולות שברגע שהוטמעו בגוף שלך, יישארו שם לעולם. אחד הקולות האלה בשבילי הוא הקול של ניק זאמוטו, חצי הצמד The Books, שהפכו לי את הראש ושינו לי את התפיסה. אבל הכוונה שלי ב-"קול" היא גם לנגיעה ההפקתית שלו. לאנושיות שבה הוא שר דרך ווקודר, לאורגניות שהוא מביא להפקה אלקטרונית.

    Jungle

    האלבום האחרון של ג'אנגל הוא בית ספר לגרוב, להפקה מוזיקלית ולסאונד. השירים שלהם קלילים לכאורה, אבל הם אחלה סונגרייטרז. האלבום הזה מלווה אותי מאז שהוא יצא, ומלווה אותי טוב.

    Morly

    השיר שיסגור את האיפי החדש הושפע באופן ישיר מהמוזיקה של Morly. היא עושה מינימליזם מוקפד אבל מלא נשמה, ומאפשרת לי להבין שאפשר להגיע למקומות רחוקים גם עם קול עדין. שאפשר לשמוע אנשים שיודעים להתפוצץ רק מבפנים.

    קרדיט צילום: דנה וקסלר

    סגור לתגובות על פוסט אורח: ההשפעות של Totemo / כללי /

  • 1 בינואר 2016

    מאחורי השירים: שירה ז. כרמל על One Source of Bad Information

    שירה ז. כרמל והבראסרי משחררים את אלבומם החדש "One Source of Bad Information". הסתקרנו מה הקטע מאחורי הגרוב, אז הזמנו את שירה לספר את הסיפורים מאחורי השירים, למשל איך כותבים שיר על המוות, מאיפה היא השיגה אישור להשתמש בטקסט של המשורר האמריקאי רוברט בליי, וכיצד נעשה העיבוד ל-"Soldiers Things" של טום ווייטס.

    1. A Matter of Life and Death

    השיר הזה עוסק בשאלות רטוריות/טריוויאליות/משעשעות בנושא המוות. הוא נכתב במהלך השבעה על דודתי ז"ל מרי שגיא, והתנגן אצלי בראש כל השבוע ההוא וגם הרבה אחר כך, במיוחד הפראזה היורדת שאחרי שורת הפזמון. קל לשאול שאלות על מוות כי הכל כל כך לא ידוע, אבל קשה לנסח אותן. בסוף החלטתי לוותר על הניסיון להיות מתוחכמת (זה נורא פשוט למות), ולשאול כל מה שעולה לי לראש. עובדה נחמדה על השיר: המעבדת הגאונה שלנו ושותפתי להרכב אור סיני שרה איתי את הקולות בסי פארט.

    2. I Am Lysistrata

    כתבתי על השיר בהרחבה כאן. אמל"ק: ליזיסטרטה הייתה דמות במחזה יווני עתיק שקראה לשביתת מין נשית בקרב האתונאיות והספרטניות ע"מ להכריח את הגברים לעשות שלום, וזה עבד לה. האם ליזיסטרטה של ימינו הייתה שרה אותו דבר? בערך, אבל עם עוד כמה מילים על משטור הגוף המודרני, ופליאה על כך שהמצב עודנו די גרוע אחרי 2000 שנות עבדות נשית. אגב עבדות, את השורה "Patriarchy used us as a natural resource" כתבתי בהשראת הוגה הדעות Ta-Nehisi Coates, שכתב על העבדים האפרו-אמריקאים: "They transfigured our very bodies into sugar, tobacco, cotton, and gold".

    3. One Source of Bad Information

    את השיר המופלא הזה מאת המשורר האמריקאי רוברט בליי מצאתי בכלל בספר של המשוררת הישראלית תהל פרוש, שם שימשו השורות הראשונות של השיר כמוטו לשיר שלה. אחרי שהלחנתי את השיר והקלטנו אותו, הבנתי מאקו"ם שאני חייבת לקבל את אישורו של בליי להלחין את השיר, וכך החל מסע חיפושים של כמה חודשים, שהעלה חרס. אז פרסמתי את הוידאו הזה בפייסבוק, ומקץ כמה ימים הכל בא על מקומו בשלום: יצרתי קשר עם המשפחה דרך בתו המקסימה של בליי - הסופרת וחוקרת הספרות אלואיזה ג'יימס - וקיבלתי את אישורו. החלטתי גם לקרוא לאלבום על שם השיר, בעיקר כי זו פשוט כותרת מעולה, אבל גם כי אני מאד אוהבת את השיר.

    4. ליד יש חרב

    שיר חזק ומדויק של המשורר המוכשר אלמוג בהר, שזכיתי להלחין לפני כמה שנים (ואז הנחתי בצד) ואני שמחה ומתרגשת לבצע עם הבראסרי. אני חושבת שהמילים מדברות בעד עצמן, ובעברית! (כפי ששמתם לב זהו השיר היחיד בעברית באלבום). הבחירה באנגלית לא נעשתה במכוון, והדיון בנושא ארוך ומורכב מבחינתי, אבל כך יצא. אולי מתישהו אפרוש את השקפותיי בנושא בהרחבה :) בשלב מסוים הסבו את תשומת לבי לכך שהאלבום עוסק ברובו ברעיונות אנטי מלחמתיים, וזה משמח אותי מאד. והלוואי שנכתת חרבותינו לאתים במהרה בימינו.

    5. Soldier's Things

    את טום ווייטס אני אוהבת מנעוריי, ואף באופן "פעיל" – נסעתי להופעה שלו באירופה לפני כמה שנים (היה מדהים מן הסתם), השתתפתי באלבום התרגומים של אתר ה"עונג" לשיריו - "שירים משומשים" - ואף הפקתי ערב שיטוט ברים בת"א עם משתתפי האלבום. אני זוכרת שכשהתלבטתי איזה שיר לתרגם בשביל הפרויקט ההוא, רציתי מאד לתרגם את "דברים של חייל", כביכול משימה לא מסובכת בשל האופי הרשימתי של הטקסט, אבל הסתבכתי בה כהוגן. בסוף הלכתי על שיר אחר, אבל השיר הזה מלווה אותי כבר הרבה שנים ואיכשהו הייתה לי התחושה שברגע שהשיר הפשוט והיפה הזה יגיע לידיה של אור סיני המעבדת שלנו, היא תעשה ממנו מטעמים, וכך היה. מבחינתי כל הקאבר הזה היה מוצדק רק בזכות האאוטרו המופלא שלו, שאור הפליאה לכתוב.

    6. Old Black Swan

    את השיר הזה, שנכתב על ידי המלחין וכותב הליברית האיטלקי-אמריקאי מנוטי, שמעתי במקרה בהופעה של זמרת קנדית בשם אורה קוגן. היא הופיעה לבד עם גיטרה באוגנדה (זצ"ל!) בירושלים, וזו הייתה אחת ההופעות הכי יפות שהייתי בהן בחיים. הגרסה שלה לשיר רדפה אותי במשך שבועות, ולמדתי לשיר את השיר מאוד מהר. כשחקרתי את השיר ומקורותיו גיליתי שהגרסה שלה שונה מאד מהלחן המקורי, וגם שלנינה סימון יש ביצוע לשיר שלא דומה כלל לגרסה הזו וגם לא ממש לגרסה המקורית. תהיתי אם עליי לשלב בין הגרסאות, אבל בסוף החלטתי להישאר עם המלודיה וההרמוניה המכשפות שבגרסה של קוגן. את העיבוד כתב נגן קלרינט הבס הגאון שלנו, ניתאי לוי, שגם מבצע איתי את השיר. אחד הדברים הכי יפים בביצוע שלו לטעמי הוא טכניקת הנשיפה הייחודית, הנקראת "slap tongue", שגורמת לחלק מהצלילים להישמע כמו צליל מעורב בנקישה.

    7. Daddy Ran Away with the Circus

    זה אולי השיר הכי ישן שיש באלבום, כתבתי אותו ב-2010 בעקבות התמונה הזו, שהיא חלק מסדרת תצלומים של הצלמת מיכל חלבין, ולא בעקבות הספר של אתגר קרת שלא שמעתי עליו עד לפני שנתיים ועדיין לא קראתי. במקור ביצעתי את השיר עם "רביעיית שירה ז' כרמל" שאיתו הוצאתי את אלבום הבכורה שלי "קהלת צדק". בזמנו ההופעה שילבה בין אנגלית ועברית, ותכננתי להוציא אי-פי כפול: אחד בכל שפה. אז הבנתי שלא אצליח להקליט את שניהם בו זמנית, והחלטתי להתחיל מהעברית. כמובן שמעולם לא הקלטתי את החלק השני: הגיטריסט היקר שלנו עבר לחו"ל מיד עם צאת האלבום, וכך התפרק ההרכב, ועמו הסיכוי שהשירים ההם באנגלית יראו אי פעם אור. אגב, במקור רציתי שיתארח בשיר ההרכב האהוב והיקר מארש דונדורמה, שהוא ההשראה הראשונה שלי להקמת הבראסרי, אבל זה היה מסובך מדי וזה לא יצא. ועכשיו יש לי תזמורת כלי נשיפה משל עצמי, אז הנה.

    קרדיט צילום: מאי קסטלנובו

    סגור לתגובות על מאחורי השירים: שירה ז. כרמל על One Source of Bad Information / כללי /

  • 26 בנובמבר 2015

    פוסט אורח: Crunch 22 בארץ הפלאות

    Crunch 22, הרכב הגרוב הסקרצ'דלי, עומד לשחרר אלבום בהשראת "עליסה בארץ הפלאות" כחלק מחגיגות 150 שנה ליצירה. בואו לצלול למחילת הארנב עם בכורה לקטע "An Encounter with the Cheshire Cat" וקלידן ההרכב תומר ברוך שמספר מאיפה הם סימפלו את הסיפור, איזה מוטיבים נשתלו באלבום, ואיך הם יצרו את הסאונד העקמומי שלו.

    לפני בערך שנתיים, אחרי שנרגענו מההשקה של אלבום הבכורה שלנו, התחלנו לחשוב מה הלאה. עוד לפני שהאלבום יצא, מהרגע שסיימנו את ההקלטות, המשכנו לכתוב ביחד קטעים חדשים והם התחילו להצטבר לקראת אלבום שני, אבל איכשהו הרגשנו שבא לנו משהו אחר. התחלנו לחשוב על לעשות איזה פרויקט עם מחול או לנגן כשאנחנו תלויים הפוך באוויר מהגג של כלבו שלום, אבל אז, במהלך מקלחת שגרתית, עלה לארז הרעיון לעשות אלבום קונספט לאליס בארץ הפלאות. דן ואני ישר עפנו על זה. אני חולה על הספר ולכולנו היה ברור שהסיפור הזה הולך להיות מגרש משחקים בלתי מוגבל ליציאות הזויות, שזה בדיוק מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות בהופעות ואולי היה קצת חסר באלבום הראשון שלנו.

    התחלנו לחפש תקליט עם הטקסט. זה לא כזה קל כי ברוב התקליטים שבהם מספרים את הסיפור יש יותר מדי מוזיקת רקע ואנחנו רצינו משהו בלעדיה. ארז חפר ומצא תקליט אספנים מהוצאה ניו יורקית שכבר לא קיימת שבו קריין מקריא את הסיפור במבטא בריטי יבשושי. התייחסנו לתקליט הזה כנקודת המוצא שלנו. עברנו על גבי הטקסט וניסינו לחשוב מה אפשר לסמפל ממנו. מצד אחד חיפשנו משפטים שהם בפני עצמם עמוסים בתוכן. משפטים שנונים או עמוקים שפשוט עומדים בפני עצמם, או שאפשר להוציא מהם משמעות אחרת מזו שקיימת בסיפור. מצד שני חיפשנו משפטים עמוסים באסוציאציות, כמו למשל "Off with her head!"', משפט שכל בן אדם שישמע ידע ישר מי הדובר ומה הסיטואציה.

    חילקנו את הסיפור לקטעים, תכננו את האווירה שאנחנו רוצים בכל קטע והתחלנו לג׳מג׳ם על זה. מתוך הג׳אם נוצרו גרובים, ורעיונות מוזיקליים. מצד אחד רצינו אלבום אקלקטי, משהו שמערבב זהויות כמו התהיה החוזרת של אליס, שמהרגע שבו שהיא נופלת במחילת הארנב היא לא ממש בטוחה מי היא, ומצד שני רצינו שתהיה לאלבום הרגשה של יצירה אחת שלמה. אני השתדלתי לחזור על מוטיבים מוזיקליים לאורך האלבום ומי שיקשיב טוב יכול לשמוע את אותה המנגינה או רצף האקורדים חוזר בקטעים שונים כל פעם בצורה קצת אחרת. גם עם הדגימות ניסינו למצוא מוטיבים חוזרים. למשל שעונים זה מוטיב שחוזר גם בסיפור המקורי וגם אצלנו באלבום, ויש גם דגימה שמופיעה בחצי מהקטעים באלבום על תקן "איפה אפי".

    שבוע לפני פסטיבל יערות מנשה 2014, שבו היינו אמורים להעלות את הפרויקט בפעם הראשונה על הבמה, אחרי שכבר היו לנו רעיונות לרוב הקטעים אבל כמעט שום דבר עוד לא נסגר, נכנסנו לשבוע למחסן של דן ברשפון, ניגנו מהבוקר עד הלילה, אכלנו בורקס מהפיצוצייה וניסינו לגמור את הפרויקט בזמן. בלילה שלפני יערות מנשה גמרנו את החזרות ב5 בבוקר, ישנו כמה שעות, ונסענו להופיע בפסטיבל בצהרים של יום שישי כשאנחנו הזויים מעייפות אך שבעים מבורקס, שזה ככל הנראה מצב הצבירה האידאלי לביצוע של יצירה כזו.

    אחרי ההופעה ביערות המשכנו לעבוד על המוזיקה ולהתכונן להקלטות ותוך כדי כך גילינו שבנובמבר השנה ימלאו 150 שנה ליציאת הספר! הבנו שמדובר במסר אישי שנשלח אלינו מלואיס קרול ושאנחנו חייבים להוציא את האלבום עד אז. נכנסנו לצוללת הצהובה בירושלים והקלטנו את הכל ביומיים של סשן לייב, שבו פשוט ניגנו את האלבום ברצף מהתחלה ועד הסוף חמש פעמים. הצוללת הצהובה זה דרך אגב מקום ממש מגניב להקלטות אם אתה יכול להקליט הכל ביומיים, כי אחרי יומיים מקסימום הם מגרשים אותך מהאולם בשביל לפנות מקום להופעה או שירה בציבור או משהו אחר שיש להם שם. מה שהכי מגניב זה שהחלל שם עקום ואנחנו דחפנו מיקרופונים בפינות הכי המוזרות במקום, כמו מעל הבר או מתחת לבמה, ובזכות זה יצא לנו סאונד עקמומי שיותר קשה להוציא באולפן רגיל.

    תוך כדי העריכות והמיקסים פנינו לשחף רם (ג׳ק ט.מ.ל), שהוא אנימטור ואמן גרפיטי שאנחנו מאוד אוהבים ועובדים איתו בערך מאז שהקמנו את הלהקה. כשהופענו עם הפרויקט ביערות מנשה הוא למעשה הופיע איתנו ועשה גרפיטי של אליס על קנבס לצד הבמה. לכבוד האלבום הזה, שהחלטנו להוציא על גבי ויניל, הוא צייר לנו ארט מדהים של אליס נופלת במאורת הארנב. ציור עמוס, צבעוני ומרובה שכבות שהוא בעיני סיבה טובה לקנות את התקליט גם למי שאין פטיפון או לא אוהב מוזיקה או משהו. התקליטים עכשיו במפעל בהדפסה ואני ממש מתרגש. אמנם הוצאנו כבר סינגל מתוך האלבום הראשון על תקליט, אבל LP שלם, עם עטיפה והכל זה בכל זאת התרגשות אחרת. התקליטים אמורים להגיע עד ינואר ואני בינתיים מנסה להבין מה הקשר בין עורב לשולחן כתיבה. מי שיש לו קצה חוט בנידון מוזמן לכתוב לנו.

    סגור לתגובות על פוסט אורח: Crunch 22 בארץ הפלאות / כללי /
→ פוסטים קודמים
פוסטים חדשים ←