הוצאתי שיר חדש ושלחתי למאזין כדי שיקשיבו לו. עידו ענה לי, פירגן, ושאל אותי מה אני עושה היום ומה אני שומע. עניתי לו שכבר כמה שנים שאני לא מנסה להתפרנס ממוזיקה, שאני עובד בתור מעצב גרפי ושבזמן האחרון אני שומע בלופים סט דראם אן בייס קיטשי וממכר שנדבקתי אליו.
השיחה התפתחה. בגדול, למי שלא מכיר, אני משחרר מוזיקה אלקטרונית מוזרה מאז 2003, ועד לפני כמה שנים גם הייתי מופיע לא מעט. הסמפלר שלי הסתובב בין הקומפורט ללבונטין 7, הבלוק הישן וקומפורט 13, האוזן בר, השסק, אפילו בוילר רום אחד. סגרתי את הלילה הראשון של האינדינגב! בשנים האחרונות אני מופיע בערך פעם בשנה. אני כל כך לא פעיל שהשיר החדש שלי יוצא 5 שנים אחרי הפרויקט האחרון שלי.
בגדול אין לי סבלנות לענות למה הפסקתי להופיע כי זה תמיד נשמע שלילי. דברים נמצאים כל הזמן בתנועה ומשתנים, ואיכשהו זה נשמע כמו שקיעה בנוסטלגיה והתמרמרות על הדור החדש. אני משתדל להבהיר שאין לי בעיה עם אנשים שנהנים ממוזיקה שלא מדברת אלי, ועדיין זה תמיד יוצא משהו כמו "הטכנו הזה השתלט על הכל", ובאמת זה פחות או יותר הכיוון שהשיחה שלנו תפסה.
"תמיד היה איזה מועדון אלטרנטיבי קטן שאפשר לרקוד בו דברים מוזרים", אמרתי לו. הייתי צעיר ולא מנוסה מספיק בשביל לנגן בדינמו דבש, אבל המסיבות שם נתנו לי דרייב ופנטזיה שהרגישה ראליסטית. היום יש תחושה שכולנו הרבה יותר חכמים, למודי סטטיסטיקות עם קהל מפולח ומוכווני מטרה קצת יותר מגניבה ומניבה מלהופיע במחסן קטן בדרום ת"א מול 100 איש. בהרבה מובנים יכול להיות שזה טוב שיש פחות מוזיקאים במסלול קריירה עם זמן קצוב, בהרבה מובנים זה משעמם לאללה.
יש תחושה שמוזיקה נהייתה מאוד פונקציונלית - אם הקהל לא רוקד אז האירוע הוא כישלון. אם אי אפשר למכור את זה או להשמיע ברדיו או להופיע עם זה או לחבור לאיזה זרם/טרנד בחו"ל - אין מה להתעסק בזה. למה לנסות להמציא משהו חדש? מה ההיגיון? בשיר החדש שלי אני מתעסק בדיוק בשאלות האלה, של המאבק ליצור משהו מורכב ומיוחד למרות שזה קשה ולא מתגמל, ככה שאני לא באמת יכול להיות מריר כלפי מי שבוחר בדרך הבטוחה יחסית. מי הדביל שיבוז למוזיקאים מוכשרים שעושים את מה שהם אוהבים, ומצליחים בזה? יש מישהו שלא רוצה לזכות בהייפ בין לאומי ותמלוגים מתאגידי ענק? ובאופן דומה - למה לנהל מחסן בדרום ת״א שאפשר לרקוד בו מוזיקה מוזרה, או לפרסם אייטם על מוזיקאי הזוי שאף אחד לא שמע עליו כשיש אופציות יותר קלות ובטוחות?
לפני איזה חודש הופעתי בתדר, ולפחות חמישה אנשים באו אלי בנוסטלגיה וטינפו על אוברדוז של טכנו, מה שהתפתח לבערך חמש שיחות שונות בנושא וכבר אז חזרתי על הטענה המשכנעת (אני עובד על זה) שאנשים יעשו מה שבא להם, ואיך אפשר לבוא בטענות למי שעושה מה שהוא אוהב. בכל הזדמנות העליתי את הסברה שהיום הילדים יחסית קונפורמיסטים חסרי אדג' ולא מרעידים את חיי הלילה, וזה סבבה לגמרי. הם צעירים, זה לא באמת משנה מה תרח זקן בן 35 חושב עליהם. אנחנו התקבצנו במוסכים ובמרתפים כדי לדפוק את הראש וזה כיף לאללה להיזכר בזה ולהשתמש בזה כדי להסתלבט על המיליניאלז, אבל לגמרי יכול להיות שילדים היום בכלל לא רוצים לדפוק את הראש אלא נהנים מכמה דברים במקביל, ובמידה מסוימת יש בזה משהו פסיכדלי, שכבות של מציאות, ואולי בעולם הדיגיטלי של היום אי אפשר באמת לדפוק את הראש כי הכל מתועד.
התמונה שמתקבלת מכל פיסות הפזל האלה היא כאילו עגומה, אבל לא באמת. זה היה יכול להיות רומנטי אם נער בשנת 2000 ונער בשנת 2018 היו יוצאים ביום שישי לאותו מקום מאותן סיבות ועושים בדיוק אותו דבר. אני בטוח שיש לא מעט מקומות בעולם, כמו עיירות עם פאבים שקיימים מאתיים שנה או שטייטלים מבודדים, שבהם זה אשכרה קורה. אבל תכלס לא באמת אכפת לי מה ילדים בני 18 שומעים. כשהייתי בן 18 זה לא עניין אותי, אז עכשיו? כאילו, היה מגניב אם כולם היו שומעים את המוזיקה שאני אוהב, והיו מסיבות כמו שהיה בדינמו וכמו שהיו בקומפורט וכמו שהיו בתמר'ז לאונג' וכו'. אבל זה מגוחך לצפות לזה, והרי גם כשהמקומות המיתולוגיים ההם היו פתוחים מצאנו על מה להתלונן.
הסצנות משתנות, המוזיקה משתנה, העיר משתנה, הטכנולוגיה משתנה, האנשים משתנים. ככל שאני מנסה לפרק לגורמים מה מרגש אותי במוזיקה זה רק גורם לי להיות יותר ציני ולהרגיש קלישאה. "הנה עוד סימפול מלוכלך מלא סול כמו שאני אוהב","הנה עוד היפ הופ קונספטואלי נוסטלגי". טיפה יותר טרחן והייתי יודע בדיוק איזה אקורדים ואיזה תדרים עושים לי עור ברווז. עם כל שירותי הסטרימינג והאלגוריתמים, ומיקסקלאוד (שיבדל"א), יש מישהו/משהו שעושה את זה בשבילי. אז אמנם יש לי פחות דרייב ומקומות לצאת אליהם כדי לרקוד בחושך למוזיקה הזויה*, אבל עדיין יש לי גישה קלילה לבערך אינסוף מוזיקה שרק מחכה לי. ובכל זאת, זאת שאלה חשובה - מה מרגש אותי במוזיקה, ובדומה לדברים שהוזכרו בתחילת הפסקה, גם התשובה לזה משתנה תמיד.
* או אפילו לא הזויה - סתם מסיבת דראם אן בייס לגמרי תספיק לי, אם היא לא תתחיל בשתיים בלילה, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. וכן, גם את זה לא הבנתי עוד כשהייתי בן 18.
הפאוור טריו לילי פרנקו עומדים לשחרר את אלבומם השלישי "אפשר לראות דגים" (בארבי 7.6), ותקשיבו, זה האלבום הכי לוהט שלהם ובכלל אחד מאלבומי הרוק העברי המלכותיים שנעשו פה בשנים האחרונות - מעין שילוב בין שירה אריק אינשטיינית בעברית צחה לרוקנרול פוסט-מודרני בסגנון מלכות עידן הסטלה (זכויות היוצרים על התרגום שייכות לאביב מארק). תל אביב על כל הלחות והזיעה והצפיפות שלה נוזלת מתוך האלבום, מה שדי הגיוני בהתחשב בכך שחברי ההרכב הם תל אביביים אסליים. אז הסולן/גיטריסט עירא נוסבאום זרק עליו אוברול, וכמובן כובע על הראש בעצתו של פורטיס, ויצא להצטלם בלוקיישנים נבחרים משירי "אפשר לראות דגים" ולספר עליהם דבר או שניים.
חוף מציצים מתוך השיר "טיל"
"היום הים מבעבע, הגלים רותחים / כי שער לעולם אחר נפתח מול חוף מציצים"
מי לא מכיר את הסרט מציצים? מי לא מכיר את חוף מציצים? מי לא היה רוצה שבדיוק שם יפתח שער לעולם אחר? אני מדמיין שנפתח שער לעולם אחר מול חוף מציצים. בעולם הזה כל הזמן כיף. כי מי לא אוהב לכייף?! העולם הזה הוא גן עדן.
איפה שהיה גשר מעריב מתוך השיר "על האבן"
"מהגשר של בית מעריב קפצתי בנחת, פרצתי סדק בכביש / ובתוך מנהרה חצובה הלכתי אדיש"
גשר מעריב לא היה מקום מיוחד או יפה, אבל הוא היה גשר. והוא היה ליד בית מעריב. ותמיד נחמד לחשוב על קפיצה מגשר נמוך. סתם ככה. לכיף. כי מי לא אוהב לכייף?! ומה אתם יודעים, הקפיצה המדומיינת מהגשר אכן פערה מנהרה. מנהרת הרכבת הקלה שתבוא אלינו בשעה טובה עוד מלא זמן. ובצד השני של המנהרה תתגלה בת ים. וגוש דן יתפתח לגוש גדול יותר, מפנק יותר, שאפשר יהיה לגור בו במחירים סבירים. אינשאללה.
חניון אחוזת החוף מתוך השיר "שלמה 2000"
"בבוטקה בחניון של אחוזת החוף / שמש מפקדת, רק השמשייה עומדת דום"
הפסטורליה של האסבסט. החופש העירוני מתחת לשמשייה. השמש הקופחת. כל אלה תמיד קסמו לי. למישהו יש בוטקה למסירה?!?!?!?!
המקום בו עמד הקיוסק של מישה מתוך השיר "מאיר המשוגע"
"מאיר המשוגע, אתה זוכר שקניתי לך קולה?"
פעם במקום הזה היה הקיוסק של מישה החביב. בתור ילד תמיד אהבתי להכנס לקיוסק של מישה. הוא היה קורה לי חנה׳לה ואני לא הייתי נעלב. כי ידעתי שמישה עושה צחוקים והוא אוהב את כולם.
הרכב הפופ פוטומט עומד לצאת עם אלבום הבכורה "אקסטרה צ'יז" (השקה ב-3.6 בלבונטין 7), ולכבוד המאורע הזמנו אותם לבחור, כמובן, את הגילטי פלז'רס הגדולים בפופ הישראלי.
גלי עטרי - סוף העונה (AKA ילדות גדולות בוכות עכשיו AKA כל שנה בסתיו)
להיט הוואלס דיכאון הגדול של האייטיז ואחד השירים הכי קליטים שאי פעם נוצרו בשפה העברית. העיבוד המקאברי והסופר דרמטי של אילן וירצברג מרגיש כמו הנגאובר על קרוסלת סוסים צבעונית בגני התערוכה, ועדיין, אי אפשר שלא להצטרף בפזמון. מזל שהטרנספוזיציה המלודית מרימה לקראת סוף השיר.
נורית גלרון - זה הגשם
סינת'פופ, יונה וולך, פמיניזם עצבני וים ריוורב על השירה ככה שאי אפשר להבין כלום חוץ מהררררריש המתגלגלת. הפסקול המושלם לנסיעות על כביש החוף בשישי בצהריים.
אטרף - דוקטור
להיט הניינטיז המפוספס של אטרף, שהחליטו להפסיק לרגע עם הסלסה והרומנטיקה ולכתוב שיר רוק Fאנקי על פרנויה ואשפוז פסיכיאטרי, כולל צווחות היסטריות של הסולן רובנס וציטוט מוסיקלי מהתקווה. כנראה שאיכשהו הפנינה הזאת התפספסה בין חובבי מוזיקה לטינית מאוכזבים ורוקרים מבולבלים אחרי לילה ארוך ברוקסן.
רינת בר ולילה מלקוס - תאכל את הכובע
גירל פאוור על לחן יווני ומילים של יוסי גיספן (לפני שהפך ליוסי פאקינג גיספן) שהביא את הביטוי האלמותי "תפסת פוזה וגובה" שלא ממש תפס וכנראה כבר לא יתפוס וחבל. כל זאת בנוסף לראפ משונה וגמלוני שהקדים את זמנו (או אולי איחר את זמנו בעצם).
שרית חדד - יאללה לך הביתה מוטי
בזמן שאתניקס טיפחו את אייל גולן, קובי אוז טיפח את שרית חדד וכתב לה את השיר הזה. רק שהאירוניה המרירה והפריפריאלית, שהייתה ברורה כל כך בטיפקס, בחסות סגנון השירה הטמבלי במתכוון של אוז, התפספסה לגמרי כשזמרת ברמה של חדד שרה את אותם הטקסטים. מה שיצר כמובן להיט ענק.
עופר אקרלינג - ציפור
לעופר אקרלינג היה להיט אחד וזה לא היה זה. אקרלינג החליט שהאייטיז נגמרו והחליט לייצר שיר דאנס מפוזר בקטע טוב, יחד עם טקסט דושבגי, בקליפ שהוא יותר ניינטיז מסיינפלד וזקן צרפתי ביחד, ומרגיש כמו פרק בסדרה סליידרז שבו המיינסטרים הישראלי מחליט להמשיך לאהוב דאנס אחרי רצח רבין ולא עובר לסופשבוע רגוע.
חמסה - אתה חייב למות עליי
החיבור הטבעי בין להקות הבנות של הניינטיז (באיחור הישראלי הרגיל של עשור) לפופ הים תיכוני של הניינטיז היה מושלם, גאוני והחזיק בדיוק שיר אחד, אבל הבהיר לכל מי שבא אחריו איך הופכים את הפופ של ארה"ב ואנגליה לישראלי בדרך הקצרה ביותר. חוץ מזה "ועכשיו תמתין" הן כנראה שתי המילים שהכי מדייקות את הפרחיות הפמינסטית הישראלית.
מיכל אמדורסקי - במכונית שלי
שיר אלקטרו-רטרו, נגיעות אוטו טיון, וראפ לבן סטייל "הי מיקי יו סו פיין", שנשמע כמו השיר שאסף אמדורסקי תמיד רצה לעשות אבל לא היה לו את האומץ. עוד ממתק טראש חמוד וכיפי שהתרסק בעוצמה על מנטליות השטייטל הפוריטנית הישראלית.
רונית ראסטה - הקיץ בא
שיר שהוא בין הניסיונות הבודדים (והמוצלחים!) ליצור כוכבת פופ ישראלית שלא מפחדת לשיר על מסיבות, אלכוהול וסקס, בתוספת אזכור לשיר פופ תקופתי דבילי אחר, על ביט ביילה-פאנק שהיה חם לרגע בעולם, בהפקת סוליקו. שנים אחר כך רונית תספר שהיא לא בדיוק מרגישה הכי נוח עם השיר (שאת המילים לא היא כתבה אלא חבורת סוליקו) מה שכנראה מראה שלפופ הישראלי יש עוד דרך לעבור כדי שכוכבת כמו ראסטה תצמח באופן טבעי.
בן בלאקוול - לבד במכונית שלי
אולי שיר האר-אן-בי הסקסי האמיתי היחידי שאי פעם נכתב פה, עובדה שמובלטת במיוחד לאור הטקסט התמים והקליפ שמרגיש הרבה יותר דימונה מאטלנטה. בדומה למייק בראנט, יש שטוענים שבלאקוול בכלל לא יודע עברית ומבין מה הוא שר. האם עברית פשוט לא יודעת להיות סקסית?
סגור לתגובות על פוטומט בפוסט אורח: 10 הגילטי פלז'רס הגדולים בפופ הישראלי / כללי / עידו שחם
ספי אפרתי (מוניקה סקס, התעויוט, בלאקפילד) חוזר אחורה לסוף האייטיז ונזכר בהרכב השוגייז The House of Love לקראת ההופעה ב-15.2 בזאפה הרצליה.
"חדשות טובות!", כתב לי חבר, "ההאוס אוב לאב באים להופיע בישראל". הצצתי באייפון. בשורת התאריך כתוב שהשנה היא 2017. ההאוס אוב לאב? הנה לך שם שלא נשמע שנים רבות. אבל כעת הוא נשמע שוב, וניצלתי את ההזדמנות להאזנה חוזרת לאחת הלהקות הבולטות שליוו אותי בנעוריי. אח, הזיכרונות.
השנה היא 1988, הסמית'ס התפרקו זה עתה ו-Guy Chadwick, הסולן של להקת ההאוס אוב לאב, מכנס את להקתו לצילומי פרומו קודרים ועגמומיים לרגל צאת האלבום הראשון שלהם. שנה לפני הם כן הוציאו את סינגל הבכורה שלהם, "Shine On", אבל שדרני הרדיו ועיתונאי המוזיקה באנגליה, שהכתיבו את דעת הקהל, לא התרגשו. הלהקה הקליטה פחות או יותר את כל השירים שהיו לה אז, ומתוכם בחרו צ'אדוויק ואנשיו עשרה שירים לאלבום הראשון. הוא יצא בלייבל Creation, אז חברת אינדי קטנה אך משפיעה, הלהקה הצליחה למשוך תשומת לב מהעיתונות וקהל התחיל לזרום להופעות.
לא אמנה את שירי האלבום הזה, אבל הוא אחד מאבני הדרך של הז'אנר המכונה שוגייז: לחנים פשוטים טבועים בנוף של גיטרות מהדהדות ומרחפות. המלים תמיד של גאי צ'אדוויק, לרוב שירי אהבה, אבל יש בהן גם הרבה דכאון ואבדניות נעורים, וגם ישו נוטה להופיע. במיוחד התבלט גיטריסט הלהקה Terry Bickers, שהפך לגיבור שוגייז לונדוני. ההאוס אוב לאב לא ידעו את זה אז, אבל הם היו חלק מדור אחרון של להקות שהוציאו תקליטים לדור של צרכני קסטות ודיסקים, רגע לפני שהאינטרנט הטביע את הפורמטים האלה לנצח (אבל הנציח את התספורות הישנות של רוב האמנים).
האלבום הראשון נקרא בפשטות "The House of Love", ומכיוון שאין להחליף סוסים מנצחים - כך נקרא גם האלבום השני. יש לו גם שם נוסף: "זה עם הפרפר". צ'אדוויק, שמעיד על עצמו שהיה חסר סבלנות, זירז את ההקלטה של האלבום ועצר את ניסיונותיו של ביקרס לנצל את זמן האולפן שנתנה להם החברה כדי לקחת את השירים למחוזות פרוגרסיביים יותר. השיר הפותח, "Hannah", הוא ניסיון כזה. אחריו מגיע שוב "Shine On", הסינגל הכושל שהלהקה החליטה להקליט ולהוציא מחדש. הפעם זה מצליח והשיר מגיע עד גלי צה"ל הרחוקה, ומשם לאוזניי. קסטה של "זה עם הפרפר" עלתה 18 ש"ח ואחרי מאמצים הצלחתי לגייס את הממון. ביקרס הגיטריסט כאילו חיכה לרגע הזה ועזב את הלהקה בקול תרועה כדי להקים את Levitation עם חברים נכבדים כמו Christian Hayes מה-Cardiacs והבסיסט Laurence O'Keefe. צ'אדוויק המשיך להנהיג את ההאוס אוב לאב. הם הוציאו אוסף בי-סיידס מצויין ואלבום שלישי בשם "Babe Rainbow", שכבר התקדם הלאה מאזורי השוגייז והפך נגיש יותר, קרוב למה שהפך לאחר מכן לבריטפופ. כמו קודמיו, גם האלבום הזה כולל כמה שירים נפלאים כמו "The Girl with the Loneliest Eyes". אחריו בא עוד אלבום אחד ("Audience with the Mind") וב-1993 צ'אדוויק פירק את הלהקה.
כלל ידוע במאה ה21 הוא שלהקות של פעם שחבריהן עדיין בחיים, מתאחדות מתישהו ולא מתפרקות יותר. גם גאי צ'אדוויק וטרי ביקרס השלימו והוציאו אלבום ב-2004 בשם "Days Run Away". מאז, פחות או יותר, הם מופיעים ומקליטים ברצף. בתוך בליל להקות השוגייז של סוף שנות ה-80 ותחילת ה-90, ההאוס אוב לאב היו כנראה השמרנים ביותר. אבל את מה שהם עשו אז הם עושים גם היום. ההוכחה בזאפה הרצליה ב-15.2.
סגור לתגובות על פוסט אורח: ספי אפרתי על The House of Love / כללי / עידו שחם
מרי אוצ'ר תמיד היתה דמות אניגמטית בסצנת האינדי הישראלית. שמעתי עליה בזכות הלהקה עם השם הגאוני Mary And The Baby Cheeses שעשו מוזיקה אקלקטית ועקמומית ברוח שנות האלפיים. אך מרי עברה לברלין ב-2007, יצאה לקריירת סולו, והספיקה להוציא ארבעה אלבומים (החמישי בדרך) ולהופיע ברחבי תבל. ביום שבת ה-3.12 היא תחזור לתל אביב עם הופעה חינמית באוגנדה, ולכבוד המאורע הזמנו אותה לספר על העולם דרך המשקפיים שלה.
תל אביב היתה בית מגיל ארבע ועד עשרים. ראיתי את הניינטיז ומחצית מהנוטיז חולפים דרך חלונות הראווה של דיזנגוף סנטר, והיום יותר מאי פעם אני מרגישה כמו תיירת בעודי קופצת לביקור. תמיד ידעתי שלא אוכל להישאר. אך לא ידעתי כמה פשוט זה יהיה, במבט חטוף לאחור. עזבתי בהיעדר אמצעים מוחלט ועם ידיעה מעבר לכל ספק שזה הדבר הנכון לעשות. במהלך השנים האחרונות הופעתי בארבע יבשות, אבל לא חזרתי להופיע בישראל. ודומה שהצביון המוזיקלי השתנה לחלוטין: לוקיישנים חדשים, חנויות תקליטים טריות, אני סקרנית לראות מי הקהל, מה הם עושים במשך היום, איך הם משלמים שכר דירה? וכן, להימנע מויכוחים פוליטיים. פרט ללטיפת האגו המסיבית שנגינה בפני קהל תספק, ההיבט הסוצילאי המצוי בשפע, הכרוך בנסיעות ממקום למקום, הוא שעשה את אורך החיים הזה לחלוטין מדבק. כשאני לא מופיעה/נוסעת ממקום למקום אני מטפסת על הקירות בציפייה לנסיעה הבאה. שום דבר לא ישתווה לביקור ראשון בארץ חדשה. ולמרות שטכנית זו לא בדיוק ארץ, לפני כמה ימים קראתי על אנטרקטיקה, או הקוטב הדרומי, כמות ראויה למדי של פינגווינים וראויה פחות של בני אדם, בכל אופן, ממשלת ארצות הברית מציעה תכנית מימון לאמנים שתקפיץ אתכם מאמריקה הצפונית לקוטב. דיל די משתלם. הרי סיכום מופרך של קפיצות פזיזות ממקום למקום: סין
במהלך סיבוב הופעות בדרום-מזרח אסיה קפצתי לגיחה של 48 שעות בשאנגחאי. שבועות מספר מראש התבקשתי לשלוח את רשימת השירים והליריקס למשרד התרבות (נדמה לי שכך היה מכונה). הפרומוטר (האמריקאי) הבטיח שאין סיבה לדאוג, הם לא מקפידים על ליריקס "בעייתים" באנגלית. ובכל זאת, כמה מהשורות מתוך "דה סאונד אוף וור" לא נתנו לי מנוחה, חרדה מפני שאילו איזכורים אנטי-לאומניים ואנטי-מיליטריסטיים עלולים להצטייר בנוסף כאנטי-סיניים. אך לא שמעתי מהם ולו ציוץ. ההופעה התקיימה כמתוכנן וללא בעיות, למרות שנאלצתי לקפוץ למונית משדה התעופה לסאונדצ'ק חפוז. המופע הפותח היה צמד מונגולי מסורתי, עם שירת גרון ונגינה במורין חור (הדומה לכינור, לו כינור היה מרובע). במועדון לילה מערבי הקונטקסט נראה היה קלוש לחלוטין, מה שהוסיף לערב אפיל מסוים של מסתורין.
הידעתם? שמונגולית נכתבת באלפבית קירילי?
שאנגחאי: ארנקים מקוריים בשוק
ארה"ב
ארצות הברית תזדקק יתכן לפרק שלם, לא רק משום שהיא ענקית, אלא משום שביליתי בה כמה וכמה חודשים של נסיעות ארוכות מדי יום. אני בטוחה שראיתי יותר אמריקה מאמריקאי ממוצא. ומעולם לא נתקלתי באנדרגאראונד יותר אידיאליסטי ומסור. בכל עיירה קטנה לפחות קבוצת צעירים נרגשים אחת מארגנת הופעות במוסכים, פיצריות, חנויות יד שניה, ספריות וכל חלל נגיש. הרגישות לאפליה על רקע גיל או ניידות בסצנות הדי.איי.ויי השונות אינה דומה לשום דבר אחר שאי פעם ראיתי. תחושת הקהילה, העזרה ההדדית, היא ההפך המוחלט מאירופה, בה אזרח ממוצע יעדיף לסמוך על הרשויות, בארה"ב ההטבות הסוציאליות כל כך מועטות, שמוטב להתייחס לשכן טוב מאוד.
בשלב מסוים תכננו לעבור לקליפורניה, אותה אני לא מחבבת במיוחד, אבל בעלי, אמן קאסטמייזינג היה מהופנט לחלוטין, וכל ביקור היה מסב תחושה נעימה של פמילייריות עם קהילת אספני האופנועים ומכוניות הוינטאג' (שלא לדבר על חברי כנופיות, שאפילו איתם היה מתיידד). בכל אופן, האמריקה הגדולה שהכרנו מהוליווד, היא אך זקיק קטן ממדינה ענקית שהעוני והעליבות שלה לא יודעת גבול. לא ראיתי עוני דומה בשום מדינה המכונה מדינת עולם ראשון. בתי פחונים, ערימות אשפה, המונים מחכים בצמתים בין עירוניים, מבקשים שטר כדי לקנות ביג מק, ולו תנסה להציע להם פרי או סנדביץ', הם ינחרו בבוז.
הידעתם?שנכון ל-2014, בשבע מדינות בארה”ב אתאיסט לא יכול לרוץ בבחירות המקומיות? בהן ארקנסו, מיסיסיפי, צפון ודרום קרוליינה, טנסי, טקסס ומרילנד (מרילנד!? יאפ!)!
ארה"ב: משחק "Jeopardy!" אלקטרוני
סינגפור
נכון להיום ביקרתי בסינגפור פעמיים, פעם אחת לגיחה לילית בין טיסות ופעם נוספת להופעה. בביקור הראשון מצאתי עיר ריקה לחלוטין, עם נמל עצום ושקט, חנויות סגורות וכמות זעומה של נפשות חיות למחצה ישובות בכיסאות פלסטיק לרגלי בנייני קומות מרובעים. בביקור השני, מלווה בפרומוטרית ממוצא סיני-אוסטרלי ובפרובקטור הסימפאטי קירין ג'יי קלינאן, אותו חיממתי בערב, העיר התגלתה כקפסולה עתידנית עם אוכלוסיה מעורבת של סינים, הודים, אינדו-מלאיים והרבה מאוד בנקאים לבנים דוברי אנגלית. קירין רכש תלבושת הודית מסורתית שלמה בליטל אינדיה, והמשכנו למקדש הינדי בו נערך טקס המלווה בתופים ושירת ילדות כבנות עשר. לא טעמתי דוריאן באף אחד מהביקורים, השמועה אומרת שהפרי המשונה מריח ככפות רגליים לא מאוד טריות.
הידעתם?שבסינגפור לעיסת מסטיק אסורה בהחלט משנת 2004? יריקת מסטיק מלווה בקנס של $700?
סינגפור: קניות עם אוצ'ר וקירין
רוסיה
גדלתי בוואקום בין תרבות אחת לאחרת, מוסקבה היתה מקום זר בשבילי לא פחות מלונדון, או ריגה לצורך העניין. העיר שהכרתי בביקורים חוזרים היתה שיעור מזורז בסוציולוגיה של אירופה המזרחית. מלאה בבוז כלפי עברה הקומוניסטי (ששש!) וקנאה מהולה באהדה כלפי המערב, המספק פראדה, גוצ'י ומקדונלדס לכל דורש. ולמרות כל הסדקים שראיתי, התקשורת הרוסית, הפרומוטרים והקהל מתייחסים אליי כאל אחת מהם, נציגת חוץ או כדומה. האם זו גאווה לאומית? תחושה משונה שלעולם לא אוכל להבין.
וכך בין פערים כלכליים עצומים, הייפר-קפיטליזם מטורף, פחד מפני הומוסקסואליות ופמיניזם, מצאתי תמיכה במקום מאוד מפתיע. עד 2010 לא הכרתי להקות רוסיות, פרט ללהקות קאלט מסוימות מהאייטיז וויסוצקי. בשנים האחרונות, בעזרת האינטרנט ופופולריות לייבלים קטנים שמפיצים בעיקר קלטות, הכרתי כמה הרכבים, שעם חלקם חלקנו במה בשנים האחרונות. עם אייז'ן וימן און דה טלפון אפילו הקלטנו שיר ביחד, באחד ממגדלי האימה הסוציאליסטים בפרברים..
הידעתם? ב-2013 פוטין תמך בחוק האוסר לספר לילדים על קיומם של גייז, יאפ.
מוסקבה: אוצ'ר עם ההרכב Asian Women on the Telephone
צרפת
אני מאוד אוהבת לשוטט ברחובות פריז הריקים באמצע הלילה. גם בבלוויל, גם אם מטונף ומסריח ויתכן מאוד שאיזשהו טיפוס ינסה את מזלו בהטרדה. חיפשתי את סיפורה של ליזי מרסייר דקלו בסמטאות, אבל אף אחד לא זוכר. מספר הפעמים שהוטסתי לנגן במסיבות גייז טרנדיות בשביל טיפוסים קוסמופוליטיים משעשעים, מכפה על גסות הרוח שלא קיימת בשום מקום אחר (פרט לפתיחת העונה בלוונברוי, משכן האמנות בציריך, אולי), אפילו כמעט על הפעם שכל הכסף שלי נגנב מהבק-סטייג', והפרומוטר אמר "מה חשבת - זאת פריז!" ואף אחד אפילו לא התנצל. וכל העובדים המרושעים של חנות הספרים הכי יקרה, כלומר, טובה, בעולם, שייקספיר אנד קומפני.
הידעתם? כל רכבת שצריכה להגיע לכל מקום שהוא בצרפת חייבת לעבור דרך פריז, או לפחות כך זה מרגיש. וייטנאם
לו אמא ואבא ראו את האנוי ב-2015, עיניהם היו חשכות. דגלים אדומים עליזים, כרזות פרופגנדה. וכמות מגונה לחלוטין של מבקרים אירופאים ואוסטרליים. הלוקיישן עצמו, שאירח באותה השנה אינספור הרכבים ודיג'ייז "מהמערב", אוסם טייפס פרום אפריקה למשל, מנוהל על ידי צמד בריטים. דומה שרוב הפרומוטרים במזרח אסיה הם אנשי תעשייה אנגלים שמאסו במזג האוויר האנגלי. הייתי מעט מאוכזבת לגלות כל כך הרבה פרצופים לבנים בקהל, בחורה גרמניה אחת אפילו הזכירה לי אחר כך בנירנברג את "ההופעה ההיא בהאנוי".
הידעתם? קפה עם ביצה מוקצפת הוא מעין ואריאציה מקומית לעוגה נוזלית מתוקה להחריד. אפשר לסמן וי.
וויטנאם: דונג שוואן מרקט המקורי בהאנוי
איסלנד
חברים יקרים, רייקוייק, בירת איסלנד מאכלסת כשליש מאוכלוסית תל אביב, ועם זאת, חנות תקליטים שלמה ובת שתי קומות מייצגת אך ורק מוזיקה מקומית. ביקרתי באיסלנד בקיץ, מה שאומר שהלילה היה בהיר והדיג'יי סט שהסתיים בארבע בבוקר הרגיש כאילו נגמר אך באמצע היום. ההופעה החיה התחילה ונגמרה בשעה סבירה לחלוטין.וכמעט כל בנאדם שפגשתי מנגן מוזיקה, מכיר אחד את השני ומנגן בפסטיבל איירווייז.דיג'יי פלוגוול אוג גיימסקיפ, שהכרתי עוד קודם לכך, איננה בדיוק דיג'יי, היא טיפוס צבעוני וקופצני עם מוזיקה משונה מאוד ומבדרת. שלמרבה הצער הליריקס שלה הם לחלוטין באיסלנדית.
הידעתם? כמעט ואין צמחים באיסלנד, האדמה וולקאנית.
איסלנד: אוצ'ר בהופעה ברייקיאוויק
גרמניה
ברלין שלמדתי להכיר בשנים הראשונות איננה, כפי שאני בטוחה שברלין שהכירו אלה שהגיעו אך חמש שנים לפניי כבר הייתה בר מינן. המקום הראשון שגרתי בו היה האוספרוג'רט שפונה שנתיים לאחר מכן בברוטליות משטרתית. גן עדן של חיי קהילה, הקהילה הספציפית הזאת היתה רחוקה מהאוטופיה שדמיינו, אבל אני עדיין גרה בקהילה ענקית ונהדרת, אחרי שנים ארוכות, ואפילו לא דמיינתי שמקומות כאלה יכולים להתקיים. התקשורת הגרמנית אוהבת ישראלים ובמשך כמה שנים כל ראיון שני שיזמו הכיל את השאלה "אז מה, היית צריכה ללכת לצבא וכל זה?". התחלתי להתעקש לא לכתוב איפה נולדתי ואיפה גדלתי בפרס ריליסים. זה התחיל להרגיש כאילו המקומות האלה הם הסיבה בגללה עיתונאי רוצה להפגש. שתי מדינות די שנויות במחלוקת. באופן כללי, ישראל מוגנת בשכבות של קומפלקס אשמה ואני רוצה להאמין שהאלבום הראשון שלי "שירי מלחמה" לא מצא חן כל כך בעיניי התקשורת עם העיסוק שלו ב-, ובכן, לאומניות, מיליטרזים וכל מה שגדלתי איתו בגלל הישראליות המרומזת והאובססיה הגרמנית איתה.
כשנה או שנתיים אחרי האלבום ההוא, הוזמנתי לסיבוב הופעות עםסיבילה ברג, אותה כולם מכירים בגרמניה - בעלת טור מגה-פופולרי בשפיגל וכל ספר שהיא כותבת יושב בטופ 10 במשך חודשים. היא גם מיודדת עםטיל לינדמן מראמשטיין ומסיבה כלשהי החליטה ללהק אותי בתור הדמות המיוסרת שבמרכז ספרה האחרון: "תודה רבה על החיים האלה" (בתרגום גס שלי), חוויה מאוד משונה, להיות חלק מפמלייה שלמה ובעצם להיות עצמי, אבל בקונטקסט הספציפי בו בעת לגלם דמות שהיא מישהו אחר. ולנגן את החומרים שלי, בתוך הקונטקסט של הדמות והסיפור שלה. הקלטתי בוטלג חביב של הקטע עם רביעיית המיתרים שהוצמדה אליי להופעות.
הידעתם? במרצאן, שכונת פעולים במזרח ברלין, קיים שוק וייטנאמי המכונה דונג שואן מרקט, הוא מכונה כך על שם השוק הישן במרכז האנוי, שלא דומה לשוק הברלינאי בשום צורה שהיא.
ברלין: אוצ'ר עם סיביליה ברג
סגור לתגובות על Mary Ocher בפוסט אורח: מדריך אוצ'ר לעולם / כללי / עידו שחם
