קפצתי לאירועי החשיפה הבינלאומית בירושלים לבדוק מה חושבים אנשי תעשיית המוזיקה על התוצרת המקומית:
האם יש סיכוי לאמנים ישראלים להיכנס ללייב ניישן ולהופיע באמריקה?
"אני בהחלט חושבת שיש להם צ'אנס בדיוק כמו כל אמן ממדינה אחרת. יש פסטיבל בלוס אנג'לס שנקרא 'Culture Collide' וראיתי הרבה אמנים ישראלים בתוכניה, אז אני חושבת שאנשים מרחיבים את הראש לצלילים נוספים".
קרדיט צילום: Gaya's Photos
נפגשתי עם האחיות לוז החינניות לברר מה זה כל הג'אז הזה:
למי שלא מכיר - האחיות לוז משלבות בין סווינג, גוספל, דו וופ ובלוז בניחוח אמריקאי של תחילת עד אמצע המאה ה-20. הן מתמחות ב-close harmony singing: טכניקת שירה הרמונית - צלילים שהם במרחק קטן מאוקטבה, שהתפרסם בזכות הרכבים כמו ה-Andrews Sisters וה-Boswell Sisters. כרמל וזיו התאהבו בהן במהלך הלימודים באקדמיה למוזיקה בירושלים, מה שהוביל אותן למצב מאוד מפתיע. "כעבור כמעט שנה, מישהי פנתה אלינו יום אחד במייל והציגה את עצמה בתור הנכדה של אחת מהאחיות בוזוול", מספרת זיו, "היא מצאה אותנו ברשת כי היא ראתה שאנחנו מבצעות בין השאר שירים של הבוזוול סיסטרס. היא הזמינה אותנו לבוא לניו אורלינס לאיזשהו פסטיבל שהוא גם כנס שהוא מחווה לאחיות בוזוול, לרגל 100 שנה ללידה של הסבתא שלה!".
קרדיט צילום: תמוז רחמן
רקדתי פוגו אחד אחרון במועדון הקורו ודיברתי עם המייסדים שלו על מצב סצנת הפאנק הישראלי:
מירצקי: "זו בעצם עוד דוגמה לכל המטרות שהצבנו בהתחלה, שאחת מהן היתה לחבר את כל הנושא הזה של להקות וקהל וסצנה. כלומר באמת ליצור בית, כי עומר לא הצטרף לקולקטיב מההתחלה אלא הצטרף מתוך הקהל, מאנשים שבאו למקום והבינו שקורה פה משהו ושהם רוצים להיות חלק מזה. ואת זה חיפשנו באמת. כשהיינו באמצע צרה או כשהיינו צריכים עזרה ועשינו כמה מופעי התרמה, ראינו שהקהל פאקינג אכפת לו - אנשים שלא יכלו להגיע שלחו כסף עם חברים שלהם לשים תרומה. שוב, הרעיון היה ליצור מקום קהילתי. זה לא היה עסק, לכולנו יש עבודות. הקורו עבד כדי לכסות את עצמו וגם זה בקושי, הרבה כסף יצא מהכיסים שלנו".
קרדיט צילום: דודו רוזן
תיעדתי את הסגירה של מועדון האינדי של חיפה:
חמישי בלילה, רחוב הנאמנים בחיפה, הכניסה למועדון הסירופ מתרחשת לצלילי שירה רועמת "הכּוֹס, הכּוֹס של אמא שלך!". המקום היה מפוצץ. ההרכב החיפאי "מלך התרבות" היה בעיצומו של הלהיט הוויראלי, זה שהתפרסם בזכות האודישן של ואדים נמירובסקי באקס פקטור. נמירובסקי עמד על הבמה בחולצה קרועה חשוף חזה, בזמן ששותפו להרכב, שטן שרנסקי, לבש מדי צבא גנריים ועשה קול שני. "תראה, הסירופ נפתח ונסגר, זו לא הפתעה גדולה", אמר לי שרנסקי באניגמטיות כשנתקלתי בו מחוץ למועדון. שאלתי אותו אם יהיה לו איפה להופיע בחיפה. "בחיפה? זה יהיה פחות טוב. אבל כן, פה שתינו סירופים מהסוג שקשה למצוא במקומות אחרים". שרנסקי הרגיש אופטימי והוסיף כי "בקרוב יפתחו את הוויטמינצ'יק".
קרדיט צילום: יוס סטייבל
האם האינדינגב עדיין אינדי? מי האמנים שהופיעו הכי הרבה פעמים בפסטיבל? ומה יש למוזיקאים שלא התקבלו אליו להגיד על זה?
הכרזה על פסטיבל אינדינגב חדש מעוררת מטבע הדברים הרבה שמחה, אבל לא פעם מייצרת גם לא מעט ביקורת: ההיפסטרים אומרים שזה יותר מדי מיינסטרים, הסחים אומרים שזה יותר מדי אינדי ומוזיקאים טוענים שאפשר להתקבל לפסטיבל רק בקומבינה. יכול להיות שמשהו השתנה ברוח הפרטיזנית של האינדינגב - או שפשוט מדובר באנשי שוליים מתוסכלים? אתר האינדינגב טוען כי "הפסטיבל ממשיך, בשנתו התשיעית המתרגשת עלינו לטובה, לקדם יצירה אמנותית שונה, פריפריאלית, מקורית וחשופה, ובכך לרכז כוח בידי קהל מאמינים גדול, היוצר עולם עצמאי של חופש ומוזיקה משוחררת". האם הוא מקיים את המצווה, או שנכנסו לאג'נדה הזו אינטרסים זרים?
