פוסטים מתויגים עם סנוב מוזיקה

  • 21 במאי 2018

    סנוב מוזיקה: הקופים צריכים תקופת צינון בקוטב

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של הארקטיק מאנקיז. העדפתי לתת לו לחלוף על פני כמו רכבת שאני לא אמור לעלות עליה. אבל קול הכרוז בצורת כל עולם האינדי עלאק, חדר את האוזניות האטומות שלי, ולא הפסיק לחפור, עד שהייתי חייב לבדוק על מה כל הרעש.

    נתחיל מהסוף - מעולם לא נשפכו כל כך הרבה מילים מיותרות על אלבום כל כך בינוני. ל-"Tranquility Base Hotel + Casino" לא מגיע להיות שנוי במחלוקת. למעשה, אני משוכנע, שאם שם של כל להקה אחרת היה מתנוסס עליו לא היו עושים ממנו כזה עניין. סביר להניח שהוא היה נשכח בתוך ים הריליסים המדהימים שיוצאים ממש עכשיו. הייתי מוכן להיסחף לחגיגת ההייפ המוגזם אם הוא היה באמת גרוע, אולי לרמת הקאלט, כמו הסרט "The Room". רק ש-"TBH+C" יותר מזכיר את "פמליה" הסרט - חבורה של דושבגס מאל איי שעפים על ההצלחה של עצמם.

    אני כן יכול להבין את הצורך לתת לו צ'אנס אמיתי. גם לי יש קשר רגשי למאנקיז. גם אני זוכר להם חסד נעורים בעיקר בזכות שלושת האלבומים הראשונים, וכמובן "Last Shadow Puppets" הראשון והפסקול ל-" Submarine" של אלכס טרנר. אבל ראבק, 5-6 האזנות עד שהאלבום מתחיל להיפתח? כן בועז כהן, אני מדבר אליך. כמה זמן פנוי יש לכם? תשאלו את עצמכם בכנות, מתי אי פעם הקדשתם כזה מאמץ לאהוב אלבום שלא הזיז אצלכם כלום בבטן בשמיעה הראשונה?

    אחרי כל הרעש, חייבים להתייחס לכמה טענות מגוחכות של מעריצי מאנקיז שאהבו את האלבום באופן כמעט פבלובי. קודם כל, לא - הבעיה היא לא שהמאנקיז השתנו, או שכבר "אין גיטרות". זאת ממש לא הפעם הראשונה שטרנר משנה כיוון או סאונד באופן חד (שוב: LSP ו-Submarine), וקשה מאוד להגדיר את המאנקיז עצמם עד היום כלהקה חדגונית. מה שמשך אותי אליהם מההתחלה, ואני בטוח שאני לא היחיד, זה היכולת של טרנר להכניס אותנו יחד איתו עמוק לתוך סיטואציה במילים בודדות (בערך כל האלבום הראשון) או לזקק רגש עוצמתי בדימויים ייחודיים, חדים, בוטים, כנים, שיושבים על עולם תוכן עשיר (חלקים נכבדים מכל אלבום עד "AM" לא כולל). זה ממש לא משנה אם היופי הזה יושב על פוסט פאנק, רוק סטונרי אפל, או בלדות מאוהבות. במילים אחרות: כשהשירים טובים, זה ממש לא משנה על איזה ז'אנר הם יושבים, גם אם זו מוזיקת לאונג', השם ירחם.

    רק ש-"TBH+C" לא קרוב לדגדג מלמטה את אותן איכויות נשכחות. אלבום קונספט על להקה בירח? אתם רציניים? זאת "ההרפתקה האמיצה" אליה טרנר גרר את הקופים שלו? וכן, זה די ברור שטרנר גרר את השאר. גם מעצם זה שהוא תמיד היה בפרונט והכותב העיקרי, וגם למשל, מהשעמום הניכר על פני הלהקה בהופעה אצל ג'ימי פלון, במיוחד מתופך הלהקה מאט הלדרס שנראה כמו סוס פרא שנותנים לו להסתובב במעגלים סביב עצמו.

    עם כל הבעיות, יש באלבום עדיין כמה רגעים יפים: בתחום ההפקה - הגוונים השונים של הקלידים שמתמזגים יפה אחד עם השני ועם הבס של ניק או'מאלי לאורך האלבום, ובמיוחד המעבר הקצר בדקה 1:10 של "4 Out Of 5"; האווירה האינטימית בשיר הנושא והקלידים הקודרים בפזמון; שינויי המקצב וההומור של "She Looks Like Fun". יכול להיות שבתוך היומרה הכביכול מודעת לעצמה מסתתרים עוד כמה כאלה, כמו שטוענים המעריצים. רק שאני לא שרדתי את ההאזנה השלישית. מי יודע, אולי אחזור אליו שוב בעתיד. בינתיים אני בספק.

    נשבע לכם שלא רציתי לכתוב על האלבום החדש של המאנקיז. פשוט כי לא רציתי להיות חלק מהבאז. כשלהקה זוכה לערמות של הייפ על אלבום בינוני כמו שוקולד השחר, איך אי פעם תהיה להם מוטיביציה לכתוב אלבום ששווה להאזין לו? מה שטרנר וחבורת הקופים שלו צריכים זה תקופת צינון בקוטב, כתף קרה מהמעריצים ושאר העולם, עד שהם יחזרו להיות רעבים לתשומת לב, כמו שהם היו בתחילת הדרך. זה תלוי בנו. אל תשתפו את השירים, אל תקנו את הויניל (למרות שהעטיפה שלו היא כנראה אחד הדברים הטובים באלבום), אל תטוסו לחו"ל לראות אותם. אני נודר נדר של שתיקה - לא מדבר יותר על הקופים משפילד עד שהם יוציאו אלבום ראוי לשמם. מ-עכ-שיו.

    תגובה אחת / כללי /

  • 26 בדצמבר 2017

    סנוב מוזיקה: שחררו מלורד

    הפרוצדורה מוכרת היטב: אומן מודיע על הופעה בארץ, אומן מודיע על ביטול ההופעה בארץ. היינו שם עם הפיקסיז, עם ת'רסטון מור, עם טיון יארדס - ועכשיו עם לורד. אנשים מתרגזים כאילו שזו הפעם הראשונה שזה קורה שאומן מבטל הופעה בארץ בגלל ה-BDS, כאילו שרק עכשיו נשבר ונמאס ולעולם לא נשמע את האנטישמית הזו יותר. ובכן, הגיע הזמן לשחרר.

    אחד מהטיעונים שעולים כנגד אומנים כמו לורד, היא איך היא יכולה להופיע ב-X (רוסיה, אמריקה, סין, ליכטנשטיין - יו ניים איט) אם היא מבטלת את הופעתה בארץ. זה למעשה טיעון מוסרי די כושל. זה כאילו שתשאלו טבעוני איך זה יכול להיות שהוא משתמש באייפון שיוצר בבתי יזע בסין. אבל בעולם האמיתי מוסר זה לא עניין של הכל או כלום. בעולם האמיתי כל אחד מאיתנו בוחר את המלחמות שלו, ומאוד קשה עד כדי בלתי אפשר לחיות בעולם מבלי לעבור על כלל מוסרי כזה או אחר. אני לא מנסה להצדיק את זה, אני פשוט אומר שככה זה, ואם אתם לא מסכימים איתי אז לכו למראה הקרובה ותסתכלו בה טוב טוב. אז אם לורד, למען העניין, מזדהה עם מאבק הפלסטינים בכיבוש אך לא עם קהילת הלהט"בקים ברוסיה, זה אולי נשמע לא טוב, אבל זה המצב שלה - מה שגם הלהט"בקים ברוסיה לא הרימו תנועת חרם תרבותי על רוסיה והפלסטינים כן, וקשה לי להאמין שלורד תעשה את זה בשבילם או תתחיל לצאת עכשיו נגד כל עוול שנעשה בכל מקום בעולם כי אז פשוט לא ישאר לה איפה להופיע.

    טיעון אחר הוא איך לורד יכלה לקבוע את ההופעה הזו מלכתחילה. כאילו, מה, היא לא יודעת שיש פה כיבוש? יכול להיות שאני טועה, אבל הניחוש שלי הוא שהיא פשוט לא מתעסקת בזה. יש לה מנהלים, יש לה בוקינג, קובעים לה הופעות והיא מהנהנת כי אומן סה"כ רוצה להופיע מול כמה שיותר מעריצים ולקבל כמה שיותר כסף. אממה, ברגע שאומן כזה מפרסם שהוא בא לארץ, רק אז בעצם יוצרים איתו קשר לגבי זה ומסבירים לו מה המצב פה ויוצרים לחץ רשתי-חברתי-תקשורתי כדי שהוא יבטל. ואז כנראה לורד נהייתה מודעת, שלא לדבר על זה שהמנהלים שלה בטח רוצים אותה נקייה מפוליטיקה, וזה משנה את כל התמונה. המקרה של רדיוהד אגב הוא אחר לגמרי בהתחשב בזה שהם כבר הופיעו כמה פעמים בארץ וג'וני גרינווד נשוי לישראלית וגר בצפון. אבל רוב האומנים בעולם לא מתעסקים במדינה שלנו, וזו ראייה מאוד ישראלוצנטרית תקועה בתחת של עצמנו לחשוב שהם כן. אנחנו סך הכל שוק מוזיקלי פצפון של 7 מיליון איש שתקוע בפינה של העולם שפחות נגישה לטור בס. בסין 7 מיליון איש זו אולי אוכלוסיה של עיר אחת ממוצעת, ואפשר לנסוע בקלות להופיע בעיר השכנה.

    אבל כל הטיעונים הכביכול מוסריים האלה שאנו מטיחים בכל המבטלים למיניהם באים להסתיר את הדבר האמיתי שאנחנו רוצים להגיד: נפגענו. כן, כן, קיבלנו מכה לאגו הקטן השברירי שלנו ולעולם לא נסלח לך על זה - עד שתבוא להופיע פה, כפי שקרה למשל עם הפיקסיז. וזה מראה עד כמה אנחנו בעצם אוהבים את לורד, שזה לא הרבה. אם באמת היינו אוהבים את לורד היינו מכבדים את הדעות שלה ומבינים את הסיטואציה שלה, בין אם אנחנו מסכימים עם ה-BDS או לא. אבל להתחיל לעשות לה שיימינג בפייסבוק ולכתוב כתבות עד כמה היא מפגרת או לא מוסרית זה מאוד ילדותי ולמעשה אתם משחקים לידי תנועת החרם כשאתם עושים זאת. אולי הגיע הזמן שנתבגר, שנכבד את הדעות של האומנים שאנחנו אוהבים, שנבין באיזה סיטואציה הם נמצאים ונתרכז באומנים שכן מגיעים לארץ, ומגיעים די הרבה.

    תגובה אחת / כללי /

  • 11 בדצמבר 2017

    סנוב מוזיקה: מלכות עידן הדוש

    "בוא ואומר לך מה הציבור אוהב", מספר טוני ווילסון למפיק השידורים שלו בסרט "אנשי המסיבות", "הוצאות להורג פומביות". אולי הגיליוטינה כבר יצאה מכלל שימוש, אבל הציבור עדיין רוצה הוצאות להורג - של אופי. המועמד החדש על דוכן הנאשמים הוא ג'וש הומי, עד לאתמול אחד מהג'ינג'ים האהובים בעולם ומנהיג להקת קווינס אוב דה סטון אייג'. אבל במוצאי שבת הומי בעט במצלמה של צלמת בשם צ'לסי לורן במהלך הופעה בלוס אנג'לס. הומי גם חתך את עצמו, קרא לקהל "מפגרים" וירד על להקת מיוז שהופיעה באותו אירוע.

    הכותרות הדהדו והסטטוסים התנפנפו: הומי זה הדוש החדש. בבת אחת אנשים ביטלו לגמרי את הבן אדם שהם העריצו בגלל מעשה אחד ויחיד שכאילו הוכיח לנו מי זה ג'וש הומי "האמיתי". זה מזכיר לי קצת פתגם שתלוי במשרד של אבא שלי: "מרבית שונאיו של האדם הם אלו שנעזרו על ידו מיליון פעם ובפעם האחת והיחידה נבצר ממנו לעזור להם בטובה אחת ויחידה". זה לא משנה מה הומי עשה בעבר, לא אכפת לנו עד כמה אהבנו את האלבום "Songs for the Deaf" או שהומי הפריד קטטה במהלך הופעה - מהיום והלאה הומי הוא דוש.

    אני לא מצדיק את המעשים של הומי, הוא בעצמו התנצל על כך כבר כמה פעמים. מה שמרגיז אותי זה הקלות שבה אנחנו מבטלים בן אדם שלם בגלל מעשה אחד - וכך גם את האומנות שלו. יש למשל אנשים שלא מוכנים לשמוע יותר את ת'רסטון מור או סוניק יות' בגלל שמור תומך ב-BDS. לזמן מה היה חרם על הפיקסיז בגלל שהם ביטלו את ההופעה שלהם בארץ, חרם שהוסר כשהם בכל זאת הגיעו להופיע פה והצביע אולי על גודל האגו של הקהל הישראלי.

    אבל התמונה האנושית הרבה יותר מורכבת מזה. אף אחד מאיתנו לא טהור. כולנו, בלי יוצאים מן הכלל - חוץ מאולי אמא תרזה ואני בספק גם לגבי זה - עשינו מעשים שפגעו במישהו, בין אם בכוונה או לא, בין אם התחרטנו על כך או לא. לדעתי אגב זו הסיבה למה אנחנו ממהרים לערוך משפטי שדה וירטואליים, כדי להסיט את תשומת הלב למישהו אחר ולהמשיך לחשוב על עצמינו בתור אנשים טובים מאשר כאלה שגם עושים מעשים דושיים לפעמים. אם הומי היה עקבי במעשיו, סבבה, היה פייר לקרוא לו דוש, אבל לשפוט אותו בתור דוש לנצח נצחים לפי המעשה האחד הזה, שהוא למעשה כבר התנצל עליו, זה חוסר מודעות במקרה הטוב, ובאופן אירוני, דושיות במקרה הרע.

    מעבר לזה, בואו נדבר לרגע על רוקנרול. רוקנרול לא אמור להיות משהו נקי ופוליטיקלי קורקט ומוסרי, הוא אמור להיות מלוכלך וכאוטי ולגרום לכם לפקפק במוסר, להציב חלל בטוח שמטיל בספק את הנורמות החברתיות. הדוגמה הקיצונית לכך היא אולי ג'י ג'י אלין שהיה מתפשט ומחרבן על הבמה וזורק את החרא שלו על הקהל. הוא היה דמות מאוד פרובוקטיבית ולקח את הדברים לקצה, והיי, אנשים הלכו להופעות שלו בדיוק בגלל זה. אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. בהופעה של ניק קייב בהיכל מנורה לפני כמה שבועות, קייב התעצבן על מישהו שתקע לו סמארטפון בפרצוף והעיף כאפה ליד של הבחור ההוא. איפה קריאות הגינוי נגד קייב? אין? מעניין. אני בטוח שאותו גבר התעצבן עליו לאללה, אבל אני ואחרים שמחנו על ההתנגדות של קייב לשימוש המוגזם בסמארטפונים בהופעות. רגע, אני דוש? מי פה הדוש לכל הרוחות!?

    אז לפני שאתם ממהרים לערוף את הראש של האומן הבא, תעצרו רגע לנשום ותחשבו על זה. האם זה באמת שווה לבטל אומן או אדם שלם בגלל מעשה אחד שלא אהבנו? למה יש לנו צורך כל כך עז לעשות את זה? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות של הגיבורים שלנו? האם אנחנו יכולים לקבל את האנושיות שלנו? כנראה שלא.

    4 תגובות / כללי /

  • 3 באוקטובר 2017

    סנוב מוזיקה: מוות לפולחן המוות

    טום פטי מת. כצפוי, המוות שלו עורר גל של סטטוסים נרגשים, כאילו שכל אחד יכול להיות הדובר הרשמי של האומן. ואני שואל: איפה הייתם קודם? מעולם לא ראיתי אף אחד מדביק שיר של טום פטי על הוול, לא שמעתי אף אחד אומר שהמוזיקאי שהוא עף עליו עכשיו הוא טום פטי, ולא ראיתי שום התלהבות מהאלבומים החדשים שלו למשל זה שיצא ב-2014.

    לכאורה זה סתם סטטוסים בפייסבוק ושטויות של חרא מחייך בלבן וירטואלי, אבל זה מעצבן אותי. טקס הפטירה של סלב, וספציפית מוזיקאי, נהיה אקט ממלכתי מלאכותי משעמם וצפוי מראש, כמו טקסים רובוטיים של ימי הזיכרון. יצאה הודעה על פטירה? קבלו סטטוסים משתפכים באוטומט! אנשים מסוימים מרגישים משום מה את הצורך לנכס לעצמם מוות במרחב הפומבי, והרבה פעמים הם נופלים אגב בפח של פייק-ניוז על אומנים שלא נפטרו בכלל.

    מה שעוד יותר מצער זה שבין כל הסטטוסים האלה יש אנשים שאשכרה באמת אהבו את האומן ובאמת שמעו אותו וכותבים מהלב, והם טובעים בים הדיסאינפורמציה. אני בטוח גם שיש דרכים הרבה יותר אותנטיות ופרטיות להתמודד עם מוות של אומן או בכלל אדם אהוב מאשר סטטוס פומבי. ואם כבר, מה עם קצת כנות? להגיד כן, לא הייתי מעריץ גדול של טום פטי, אבל המוות שלו עכשיו עורר אותי למוזיקה שלו. את זה אני יכול לכבד יותר. אבל כאלה לא ראיתי - תמיד נהפכים למעריצים גדולים בדיעבד כי אי השיוויון הפסיכולוגי הטיפשי עוד מחזיק: אומן מת > אומן חי.

    אז מה לגבי אומנים שעדיין בחיים? אה, אלה. אותם אנחנו לוקחים כמובן מאליו. למעשה, גם את מי שמת זוכרים לאיזה רגע ואז עוברים למוות האופנתי הבא. אני ממש לא בעניין של זה. זה לא שאין לי כבוד למשל לטום פטי בתור בן אדם או מוזיקאי, אלא אין לי כבוד לחגיגת המוות השקרית שבסופו של דבר כנראה קשורה לפחד מהמוות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו. ובכן, כולנו הולכים למות, זה בערך הדבר הוודאי היחיד, ואולי הגיע הזמן שנתקדם הלאה ונחגוג את החיים - אם אנחנו מוכנים לזה.

    תגובה אחת / כללי /

  • 29 ביולי 2017

    סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי

    כששמעתי את האלבום "Souvlaki" של Slowdive הכל הסתדר לי. הבנתי מאיפה להקות כמו Radiohead, Mogwai ו-Oceansize גנבו את הסאונד השמימי של הגיטרות שלהם, הצליל שמלאכים עושים כשהם שרים כפי שהוא משתקף דרך שכבות של גיטרות חשמליות שפורטות תווים במהירות עם המון ריוורב ודיליי. מהסינגל הפותח "Allison" ועד לקטע הבונוס "Country Rain", עפתי יותר ויותר גבוה ולא רציתי לחזור.

    סלואודייב אולי לא היו מהפכניים כמו My Bloody Valentine, וירטואוזים כמו Ride, ניהיליסטים כמו Jesus & Mary Chain, או ווירדים כמו Cocteau Twins, אבל ההרכב הזה מרדינג באנגליה הוא בקלות הרכב השוגייז האהוב עלי. אולי זה דווקא בגלל שהם לקחו צעד אחד אחורה והתיישבו להירגע לרגע. המוזיקה שלהם מכוונת יותר לכיוון האמביינט, לסוטול פסיכדלי של סאטיבה חזקה, לצלילים פשוטים שמהדהדים במרחב בלי לנסות לגרום לאוזניים שלך לדמם - ועם בסיס חזק של כתיבת שירים פולקית. הם חיזקו את אלמנט הרגישות בז'אנר דרך הדואטים הרכים של צמד הסולנים האקסים ניל הלסטד ורייצ'ל גוסוול (הם נפרדו בדיוק לפני הקלטת "Souvlaki"), אבל במקום ליצור מצע של נויז אכזרי, הגיטרות של הלסטד, גוסוול וכריסטיאן סאוויל הן כמו שמיכה של חמלה שמכינה אותך לחלומות מתוקים. תקשיבו למשל לקטע הנושא "Souvlaki Space Station". הוא מתחיל בריף גיטרה על דיליי בזמן שהגיטרה השנייה יוצרת חוסר הרמוני ופרקשן מעובד של המתופף סיימון סקוט מתגנב פנימה. ואז זה מתפרץ בבת אחת, כמו נוף רחב שמתגלה פתאום מעבר לפניה, עם מי יודע כמה גיטרות וליין הבס הדאבי של ניק צ'פלין והשירה הגבוהה והמטושטשת של גוסוול, קצת כמו זמרת האופרה החייזרית מתוך הסרט "האלמנט החמישי".

    כנראה כמו רוב האוכלוסייה גיליתי את סלואודייב ממש מאוחר, מתישהו בעשור הקודם. "Souvlaki" נחשב בזמנו לכישלון, אלבום שיצא ב-1993 וקיבל קטילות מכל המבקרים המפגרים שחגגו את הבריטפופ וקברו את השוגייז שש רגל מתחת לאדמה. למעשה אני לא בטוח איך הגעתי ל-"Souvlaki". אולי זה קרה כי גיליתי את "Allison" דרך יוטיוב או אולי כי חיפשתי משהו חדש לשמוע דרך האתר Allmusic Guide. זו היתה התאהבות מידית ששינתה אותי לא רק בתור מאזין, אלא גם בתור נגן. התחלתי מירוץ חימוש של פדאלים לגיטרה כולל, כמובן, שני פדאלי דיליי: אחד אנלוגי עם מנגנון פידבק שאפשר לעשות איתו נויז טהור, ואחד דיגיטלי עם לופר ודיליי יותר מדויק ונרחב. רציתי להגיע לצלילים הקסומים מקטעים כמו מ-"When the Sun Hits", עם גיטרות שמנגנות במהירות האור עד שהן נשמעות כמו סינתיסייזרים, או הגיטרה האוורירית שעפה עם הרוח כמו ב-"Catch The Breeze" מאלבום הבכורה של ההרכב. יותר מאוחר גיליתי גם את האלבום השלישי "Pygmallion" מ-1995 שירד לצליל הרבה יותר מינימליסטי, הקדמה לכל הפוסט-רוק שעמד להפציע באמצע הניינטיז. סלואודייב היו שם קודם עם קטעים אבסטרקטיים כמו "Blue Skied An' Clear" ו-"Rutti" שלוקח את הזמן להתפתח לאיטו במשך עשר דקות.

    סלואודייב הוציאו השנה את "Slowdive", אלבום הקאמבק אחרי שקט של 20 שנה - חברי ההרכב עבדו בזמן הזה על פרויקטים אחרים, למשל Mojave 3 של הלסטד וגוסוול שהופיע אגב בארץ לפני כמה שנים. הרבה אנשים התאכזבו מהאלבום החדש, כי בניגוד לאלבומים קודמים אין פה קפיצת מדרגה קוונטית והגדרה מחדש מה להקת בס-תופים-גיטרה יכולה לעשות. במקום זה, סלואודייב ליקטו את כל הצלילים מהיצירות הקודמות שלהם לתוך אלבום אחד. אפשר לשמוע את האותות מהחלל החיצון בקטע הפותח "Slomo", את המינימליזם בסינגל "Sugar for the Pill" ודרייב אינטרגלקטי ב-"Star Roving". בעיקר, אפשר לשמוע שהם כותבי שירים מנוסים שדואגים שמתחת למעטפת הסאונד יהיה גם מלא תוכן ורגש. בזמן שהרכבי השוגייז החדשים מתפיידים בתוך קלישאות ריוורב, סלואודייב ממשיכים להדהד חזק, והאלבום שהם שחררו הוא בכלל אחד מהאלבומים החזקים של השנה, הרחק מעבר לז'אנר. סימנתי כבר הרבה וי-ים על להקות שאני חייב לראות לפני שאמות. כשסלואודייב יגיעו לבארבי ב-7.9 אסמן עוד אחד, ואני מקווה לספוג מהם את כל הקסם.

    סגור לתגובות על סנוב מוזיקה: Slowdive היא להקת השוגייז האהובה עלי / כללי /
→ פוסטים קודמים