פוסטים מתויגים עם ניאו פסיכדליה

  • 16 ביוני 2017

    Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש"

    אנחנו נמצאים בתקופה של התחדשות פסיכדלית, מה שאפשר לראות בקאמבק החקר המדעי של חומרים פסיכדליים (היה לא מזמן כנס גדול בנושא בארץ). גם המוזיקה הפסיכדלית חזרה לבעבע בתודעה, והצמד Moon Duo מפורטלנד נמצאים עמוק בזרם. מדובר בפרויקט שהוקם ב-2009 על ידי Erik "Ripley" Johnson מהרכב האסיד-רוק Wooden Shjips ו-Sanae Yamada. הם הוציאו מאז שמונה אלבומים שנעים בין קראוטרוק קצבי של מכונות לג'אמים פתוחים של גיטרות. בחודשים האחרונים יצא להם "Occult Architecture", אלבום בשני חלקים כשהראשון מייצג את היין (צד המוצל של הגבעה, הנשי, האפל, הלילה וכדור הארץ) והחלק השני את היאנג (הצד המואר של הגבעה, הזכרי, השמש, האור והשמים). הצמד ביקר בארץ ב-2010 והשבוע (יום רביעי 21.6) הם יחזרו לבארבי. לכבוד המופע, תפסתי את ריפלי ג'ונסון לראיון במייל וביררתי איתו כיצד הם צברו כל כך הרבה חומר, איך היתה נראית אדריכלות מגית ומה הוא למד מחוויות פסיכדליות.

    היי! איפה אתה נמצא כרגע ומה עשית בדיוק לפני הראיון?

    אני בבית בפורטלנד, מתכונן לטיסה לברלין. הייתי בדיוק במבשלה ואכלתי שם ארוחת ערב. היה משחק הוקי בטלוויזיה. סניי בברלין.

    בדיוק שחררתם את החלק השני של "Occult Architecture". איך אספתם כל כך הרבה חומר שרציתם לשחרר? היה איזשהו ניצוץ יצירתי שהבעיר את האש?

    בדרך כלל נותר לנו חומר מסשן הקלטות לאלבום. לרוב יש כמה שירים שלא נכנסים פנימה ויוצאים בסוף על 7" או בתור קטעי בונוס. הפעם פשוט היה לנו הרבה יותר, והשירים סוג של התחלקו באופן טבעי בין וייב אפל לבהיר, אז החלטנו לחלק אותם לשני אלבומים.

    עמוד הבנדקמפ שלכם מספר ששני החלקים הם כמו יין ויאנג. האם אתם בעניין של פילוסופיה סינית, למשל, דאויזם? האם אתם חיים אותה ביום יום?

    אנחנו יותר בעניין של בודהיזם אבל דאוזים לא שונה כל כך, לפחות בבסיס. יש לי עותק של ה-"דאו דה דג'ינג" מאז שהייתי צעיר וזה מדריך ממש שימושי לחיים. אנחנו יותר בעניין של מדיטציה מאשר איזשוהי סוג של דוגמה.

    אם אדריכלות מגית היתה קיימת בבניינים, כאלה שמייצגים את התבניות הנסתרות שיש בהכל, איך לדעתך הם היו נראים?

    ובכן, זה קיים בחלק מהבניינים אבל זה לא בהכרח ברור מאליו. יש ארכיטקטים שמושפעים מתורת הנסתר, הבונים החופשיים, סימבוליזם גנוסטי וכו'. יש אספקטים סודיים בחלק מהדברים, שהגיוניים מבחינה היסטורית. כנראה שלהימנע מרדיפה היה בעדיפות גבוהה. אנחנו יותר מתעניינים באספקט של המסתורין מאשר הסודיות.

    האם אתם חווים חוויות פסיכדליות באופן קבוע? תוכל לשתף תובנות שלמדת במהלך חוויות כאלה?

    ובכן, אני חושב שאפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש. זה דבר מאוד אישי ותלוי בעיקר עד כמה אתה פתוח לטבע ולמציאות שלך. אם את נותן למישהו אחר מנה של LSD או פסילוסיבין, הם יחשבו שהתבניות בכף היד שלהם מרתקות עד אינסוף, או הצליל של הרוח דרך העצים. הדברים הללו מרתקים, פשוט יותר קשה לראות אותם ברגע שהילדות מסתיימת. לילדים יש חוויות פסיכדליות כל היום. נראה לי שזו תובנה: תהיה יותר כמו ילד.

    הופעתם בארץ ב-2010 בתל אביב וירושלים. מה אתה הכי זוכר מהביקור פה וההופעות ההן?

    אני זוכר שזה היה ממש כיף והאנשים היו ממש אדיבים. אני זוכר שצפתי בים המלח, ביליתי בחנות תקליטים מדהימה בירושלים ושאכלתי את החומוס הטוב בחיי.

    סגור לתגובות על Moon Duo בראיון: "אפשר לחוות חוויה פסיכדלית פשוט כשהולכים בשמש" / כללי /

  • 22 ביוני 2016

    Tame Impala: מסע בסאונד וזמן

    לקראת ההופעה של טיים אימפלה ב-11 ליולי בלייב פארק בראשון לציון, סקרתי את התפתחות הסאונד של הלהקה מהאי.פי. הראשון הפסיכדלי ועד האלבום האחרון הפופי.

    לקווין פארקר - הסולן המפיק, ובואו נודה בזה, בערך הכל בטיים אימפלה - כנראה כבר נמאס מזמן מההשוואות לג'ון לנון. אי אפשר להגיד שהוא לא הביא את זה על עצמו - בחלק גדול מהשירים של הלהקה, הקול של פארקר אכן נשמע כמו חיקוי מדויק למדי של לנון. אבל "המחמאה" הזאת עושה עם פארקר מעט מאוד חסד. היא משטיחה אותו לאיכות הווקאלית בלבד, המרכיב אולי הכי פחות מרשים במגוון הכישרונות שיש לו להציע. אז כן, טיים אימפלה התחילה כפרויקט רטרו ששיחזר את הרוק הפסיכדלי של סוף שנות השישים והושפע רבות גם מהביטלס, אך מאז האי.פי. הראשון בשנת 2008, פארקר התרחק מהמגבלות הברורות של דבקות בהחייאת העבר, בהתחלה בהדרגה ובהמשך די בחדות.

    מההבנה הזאת, אפשר לצאת להשוואה מעניינת יותר של פארקר לגיבורי המוזיקה המודרנית, אמנים שז'אנר מעולם לא החזיק אותם כבני ערובה, אלא היה רק נקודת זינוק בשבילם. שמות כמו בוב דילן, דיוויד בואי ורדיוהד קופצים ראשונים לראש, מוזיקאים שבכל פעם שניסו לקטלג אותם בתוך מסגרת, הם יצאו ממנה בגסות, ועל הדרך עצבנו לא מעט מהמעריצים שלהם. ברור לי שבשלב הזה של הקריירה של פארקר, יש מידה מסוימת של הימור (אולי אפילו פרוע) בהשוואות הללו, כשלטיים אימפלה יש רק שלושה אלבומי סטודיו. עם זאת, המסע אליו אנחנו יוצאים בתוכם, במיוחד לאור האלבום האחרון "Currents", מזכיר את התהליך שהמוזיקאים האלו עברו: תחילה מחווה והתמקצעות בז'אנר קיים (לדילן פולק, לבואי גלם רוק, לרדיוהד רוק אלטרנטיבי), ומשם שילוב של אינספור השפעות וסגנונות שונים, לקונספט חדש שטרם שמענו. כדי לנסות להמחיש את הנקודה הזאת, אני אנסה לקחת אותנו בעקבות ההתפתחות של טיים אימפלה מהאי.פי הראשון ועד האלבום האחרון. מסע בסאונד וזמן, אם נהיה מעט יומרניים.

    בהקלטה הראשונה של הלהקה - אי.פי. הנושא את שמה (נקרא בפי רבים בטעות בשם "אנטרס מירה סאן" בגלל הכיתוב על הארטוורק הילדותי שלו) - נמצא את אחד מהשירים שכנראה הכי פחות מייצגים את הסאונד של טיים אימפלה מתקופת הרטרו-פסיכדליה. כאן, בניגוד לכל שיר אחר, קווין פארקר שר בקול כל כך נמוך ונעדר כל אפקטים עד שקשה להאמין שזה הקול שלו - למען האמת, אני אשכרה לא מאמין שזה הוא ששר, אך ניסיון התחקות אחרי קרדיט לזמר אחר העלה חרס. השיר נפתח בקצב מהיר אם כי מעט מרושל על היי הט, עליו מתלבש במהירות ריף רפפטיבי ומהיר בצליל קלפטוני מתקופת קרים, שכאילו יצא ישירות מ-"Sunshine of Your Love" ועבר ריטוש והרחבה. לפני שאנחנו מספיקים להתרגל לזריזות המקצב, הקצב מואט בפתאומיות. המעברים התכופים ממתקפות של גיטרות להרמוניות ווקליות, מקטעי מעבר לבית לפזמון, מטונים נמוכים לגבוהים, מוציאים אותנו משיווי משקל מדי כמה שניות, משאירים אותנו ערניים, כך שבפעם הראשונה ששומעים את השיר גם החדים בינינו יתקשו לגלות כמה העתקות בוטות מ-"Sunshine", למשל המעבר מהפזמון חזרה לבתים. זה פארקר בשלב ההעתקה, וגם אותו הוא עושה במיומנות טכנית מרהיבה.

    הלאה לאלבום הראשון באורך מלא: "Innerspeaker", אלבום שמביא לראשונה את רעיון ההתבודדות של פארקר מהסיווליזציה. השיר שמייצג את הקונספט הזה בצורה הטובה ביותר מבחינת הליריקה הוא "Solitude Is Bliss". שורות כמו "There's a party in my head and nobody is invited" עוזרות לדמיין את פארקר יושב לבדו באולפן הביתי, רץ מגיטרה לגיטרה, מייצר שכבה אחרי שכבה לקולז' עד שחזור מלא של הקולות שהוא שומע בחגיגה הפנימית, מזכיר לנו שבהתחלה הכל נועד בכלל בשבילו. אנחנו רק טרמפיסטים לחוויה. זה אחד השירים האהובים עלי באלבום, דווקא בגלל שפארקר לא מעמיס עלינו בשכבות של סאונד כמו שהוא יודע לעשות, ונותן למילים ולמלודיה לבלוט החוצה.

    ושוב למוטיב הבדידות באלבום השני "Lonerism". קטע הפתיחה "Be Above It" הוא הכרזה על אבולוציה: מקצב שנבנה על סימפולי קול מתנשף מנוגנים בלופ, כשברקע סינטיסייזרים קוצפים, נשטפים עלינו כמו גלים לחוף, ומתרחקים בחזרה בהדרגה. אבל בהעדר מבנה ברור, הקטע נשאר כלא יותר מטעימה. שיר שאפשר להרגיש בו את המעבר של פארקר מגיטרות לסינטיסייזרים בצורה מוחשית הוא-"Elephante". הדקה הראשונה לא מציגה לנו שום דבר חדש, בעיקר ריף גיטרה נמוך ומאסיבי ששומר על קצב איטי ברוב הזמן, ומועשר בכמויות היסטריות של פאז. ההתפתחות האמיתית מגיעה כשפארקר מכניס אותנו לג'אם ארוך במיוחד. רבדים הרמוניים של סינטיסייזרים נפתחים לנו במרחב שבין האוזניים, וכל פעם שאנחנו חושבים שזהו נגמר המקום ובכלל הנה הג'אם הולך להסתיים, פארקר חוזר מהפוגה עם צלילים כל כך רחבים שעוד שנייה הם נפגשים עם האינסוף.

    ההתפתחות האחרונה של פארקר ב-"Currents" היא המקור לצרות שלו עם קהל המעריצים הישן. שמעתי כבר לא מעט מהם אומרים: "זה רק התנסות חד פעמית", כאילו היו הורים שמרנים שמנסים לשכנע את עצמם שהבן שלהם עובר שלב בחיים. פארקר שוב מזמין אותנו לעולם הפנימי העשיר שלו, והפעם בקול חד וברור יותר בשירים כמו "Yes I'm Changing". זה מסר חד משמעי לעוקבים שהתרגלו לפסיכדליה ואולי יהיה להם קשה עם השפעות הדיסקו, ה-R&B, והיפ-הופ שמותכות לתוך כלי העבודה הקיימים שלו. הניסיון להדביק תווית של ז'אנר כזה או אחר לאלבום הוא בעיני בזבוז זמן. שירים כמו "The Less I Know the Better" מזכירים לנו שוב שפארקר הוא קודם כל מלחין ומעצב סאונד, שמשתמש במגוון הכלים הרחב שהוא מכיר כדי להפיח חיים בקולות שהוא שומע בראש, וזה לא ממש משנה מאיזה ז'אנר.

    סגור לתגובות על Tame Impala: מסע בסאונד וזמן / כללי /

  • 17 באפריל 2016

    ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka

    אורי בראונר כנרות, הלא הוא סולן להקת בום פם הידוע יותר בכיניו UBK, משיק את "Simoom", אלבום שני לאחד מהפרויקטים שלו Ouzo Bazooka. התוצאה היא תמהיל מדויק ומהוקצע של גרוב מדברי עם פסיכדליה מהסבנטיז: יש בו פיתוי, יש בו סכנה, יש בו קסם ויש בו מציאות. צלילי הגיטרה הראשונים של שיר הפתיחה "Look Around" כבר מושכים את המאזין מכל עיסוקו היומיומי אל עבר מציאות אלטרנטיבית, הזייתית, ומכינים את השטח לטיול רוחני קצר.

    על אף התחושה המוכרת, העולם שהמוזיקה בונה באלבום הוא פרי דמיונו של בראונר כנרות. המוזיקה הזו נולדה בארצות הברית של שנות ה-60 המאוחרות, בימים בהם נלחמו למען אהבה חופשית. בזמן שבאמריקה היפים שעירים שהתנגדו לזוועות מלחמת וייטנאם יצרו מוזיקה חסרת גבולות שהמסר שלה היה "חופש ואהבה", גיבורי התרבות שלנו היו בעצמם חיילים בלהקות צבאיות. לכן יש משהו מנחם באלבום הזה, הוא ממלא איזה חסך שורשי בנוף המקומי.

    12957672_10153712574914965_3494013801099080912_o

    אלבום מרשים. Ouzo Bazooka

    אל תטעו, האלבום הזה אינו מרשים רק במבט על הביצה הישראלית הקטנה, אלא מהווה תחרות נהדרת בשוק הבינלאומי השופע. הסיבה פשוטה: הסאונד באלבום משובח. ההפקה מאד מוקפדת, אך באותו הזמן מרגישה חיה ובועטת. בעוד שהאלבום הקודם של ההרכב נטה יותר לכיוון רוק גאראג'י ובלוזי, "Simoom" הוא אלבום ניאו-פסיכדליה שבטי ומתקתק.

    הכל מתחיל ביסודות. הבס-תופים נשמעים מאד פריכים ונושכים אותך בקרביים. דני עבר-הדני מרחפת מעליהם עם ליינים ממכרים בקלידים שקווין פארקר מ-Tame Impala היה מתגאה בהם. בראונר כנרות מפליא בנגינתו בגיטרה אשר לעתים מרגישה כמו ממרח מעל המוזיקה ולעתים מהווה את הכוח המתפרץ של השירים. אין הרבה גיבורי גיטרה ישראליים, ובראונר כנרות הוא אחד הבודדים. ניתן לשמוע את החתימה הייחודית שלו שמתאפיינת בסאונד עמוק ומחוספס, סאונד שנובע מהשימוש שלו בגיטרות בעלות נפח במרבית הפרויקטים שלו (בום פם, בלקן ביט בוקס וכו). חברי הלהקה עושים לו את החיים קלים ומאפשרים לו לפרוח בחלל שהם מייצרים. בראונר כנרות אף פעם לא התיימר להמציא את הגלגל, וגם באלבום הזה הקו המוזיקלי מאופק ותבניתי. אין כאן חדשנות, אך דווקא הבחירה להתמקד בצבע מוזיקלי ספציפי משתלמת לו ולחבריו.

    הטקסטים אמנם באנגלית, אך האלבום היה עובד מצוין גם בעברית ואפילו בג'יבריש. השירה במיקס מקבלת משקל מופחת לעומת האלבום הקודם של אוזו בזוקה, החלטה שמשרתת את האופי הפסיכדלי של האלבום. זהו לא אלבום של מילים, אלא אלבום של תחושות, ולכן לשפוט אותו בצורה מופרדת, שיר שיר, היא דרך שגויה בעיניי. זוהי יצירה מלוכדת. לא סתם האלבום נפתח בשני הסינגלים שלו, "Look Around" הרוחני ו-"Dog FIght" הרוקיסטי. שני השירים הללו הם הקליטים ביותר באלבום ונותנים קבלת פנים לצלול לתוך היקום המקביל של אוזו בזוקה.

    סגור לתגובות על ביקורת אלבום: "Simoom" של Ouzo Bazooka / כללי /

  • 9 ביולי 2015

    תעני אסתר בראיון: פינג פונג בנעלי בית

    תעני אסתר, הרכב הניאו-פסיכדליה הישראלי, משיקים את אלבומם השני בפסאז', הלילה, יום חמישי 9.7. תפסתי אותם לראיון במייל כדי לברר מה מסקנותיהם מכדור הארץ, איך זה לעבוד עם ברוך בן-יצחק מרוקפור, ומה הסוד שלהם למערכת יחסים יציבה.

    לפני הכל, איפה אתם נמצאים כרגע, ומה עשיתם לפני שפתחתם את המחשב?

    בעבודה, ולפני שפתחנו את המחשב עשינו את המינימום האפשרי.

    האלבום החדש נקרא "מסקנות מכדור הארץ". אם אכן אסטרואיד יתנגש בעולם וישמיד פה הכל, איזה מסקנות הייתם מסיקים מכדור הארץ?

    המסקנות הן:
    לא בריא לשחק פינגפונג בנעלי בית.
    ההווה הוא תהליך ההמרה של העבר לצורת עתיד.
    מתקיים גרף הפוך של קידמה על חשבון יושרה ואחווה בין בני האדם.
    מיצינו.

    עבדתם על האלבום החדש עם ברוך בן-יצחק. איך היה לעבוד איתו ומה למדתם ממנו?

    תהליך של התפתחות והתאהבות בעשייה עצמה תוך כדי תנועה. הכימיה המקצועית והאישית בינינו רק גברה עם הזמן. אין הרבה אנשים שיש להם את השילוב של ניסיון עצום מצד אחד, וראש פתוח, ניסיוני וצמא מצד שני. למדנו המון המון ואנחנו די בעצם יודעים הכל עכשיו, אבל לא נשתף כי אנחנו לא פראיירים.

    סה"כ העבודה על האלבום לקחה שלוש שנים. למה זה לקח כל כך הרבה זמן?

    "כי לוקח זמן להבין דברים. צריך זמן להבין דברים". בהתחלה כיוונו לאלבום בשלושה חלקים, כאשר כל חלק ארוז בנפרד עם סאונד ייחודי ושירים בעלי אופי אחר. בסוף יצא שהזמן בין חלק וחלק התארך עוד יותר ממה שציפינו וכך מצאנו עצמנו שוקעים בתוך הקונספט הראשוני ורק מעצימים אותו.

    האלבום מורכב משלושה חלקים כאשר כל חלק הוקלט בתקופה שונה, בחדר שונה ובטכניקות שונות. אתם יכולים לפרט לגבי כל חלק את התקופה, איפה הוא הוקלט, ובאיזה טכניקות, ומדוע?

    החלטנו להוציא את האלבום ב- 3 חלקים כי דיברנו על זה שלפעמים בזמן הארוך שמושקע ביצירת אלבום אחד שלם מאבדים ספונטניות ולא מצליחים ללכוד את הרוח המשתנה, ההשפעות שמתווספות והתהליכים שקורים בתוך להקה שהיא קודם כל יחידה חברתית, עוד לפני שהיא יחידה מוזיקלית. לא תיארנו שיצא שכל חלק יוקלט עם מתופף אחר (!), באולפן אחר ובצורה אחרת, אבל ככה יצא. הקלטנו אצל מוקי ב-"רפסודה", באנובה ובאולפן של רוקפור. חלקים מסויימים הוקלטו בלייב, ואחרים חייבו העלאות רבות (במיוחד בחלק השלישי). חלק מהשירים והכלים הוקלטו על סרט וחלק על מחשב. חלק מהתפקידים באולפן וחלק אצל שי בחדר על תוכנות פרימטיביות תוצרת פרדס חנה.

    למעשה, שחררתם כבר את השליש הראשון של האלבום ואת "שיר פשוט" ב-2013. למה החלטתם לכלול אותם מחדש ב-"מסקנות מכדור הארץ" מאשר לשחרר שירים חדשים?

    הבנו שמשהו באלבום שלם עובד יותר טוב ומחזק את השוני בין השירים כששומעים אותם יחד, אפילו אם הם שוחררו בעבר - הם עדיין חלק מכל התהליך.

    תעני אסתר קיימת כבר שבע שנים. רוב הלהקות בארץ, במיוחד בסצינת האינדי, לא מצליחות להחזיק כל כך הרבה זמן, מכל מיני סיבות. מה הסוד שלכם למערכת יחסים יציבה?

    זה פשוט מאוד. כל עוד יש מוסיקה שאנחנו מצליחים להתלהב ממנה יחד, אנחנו נמשיך ליצור יחד. הלב של הלהקה הזאת הוא ההשראה התמימה, ואנחנו עד היום מוצאים את עצמנו שואבים אותה מאותם מקומות וחולקים מכנה משותף חזק שמורכב מהתרגשות חסרת אגו. או בקיצור - דיוויד מגיש לשי ארוחת בוקר במיטה בזמן שהוא עושה מסאז' ברגליים לאמיר שמקשיב לאיך היה היום של יונתן. פשוט מאוד.

    מה השתנה בתעני אסתר של האלבום השני לעומת תעני אסתר של האלבום הראשון?

    הייתה טיפה יותר תמימות באלבום הראשון. המתופפים באלבום השני - אורי זליג (שהיה גם בראשון הקליט קצת מהשני וטס) אותו החליף ניר ווטשטיין היקר ואחריו הגיע אמיר-אוזן-קשבת-שטיינברג, שכולם אדירים ותרמו תרומה שלא תסולא בפז ללהקה ולאלבום. ההשראה שלנו הפכה להיות חזקה יותר, אחידה יותר, והביאה לידי ביטוי את השירים בצורה הרבה יותר קיצונית ומספקת.

    סגור לתגובות על תעני אסתר בראיון: פינג פונג בנעלי בית / כללי /

  • 31 בדצמבר 2011

    אלבומי השנה 2011 - שנים עברו

    Shining - Black Jazz - 2010

    שם האלבום כאילו נלקח בתור בדיחה מחולצת הסנוב המוזיקלי. אך החבר'ה המשוגעים האלה מנורווגיה החלו את הקרירה כהרכב ג'אז ובאמת מתכוונים לזה. אולי בליווי צחוק מרושע. ג'אז שחור זה מה שקורה כשמשלבים מקצבי ג'אז שבורים עם מטאל משוגע. כלומר, צרחות מלוכלכות ורעש מדויק מגיטרה-באס-קלידים-סקספון-תופים.

    האזנה לג'אז שחור מאוד לא קלה אבל מאוד מתגמלת. הוא שואב השראה מעולמות של מטאל ופרוג אבל נשמע חד כמו סכין שחותך את הקצוות המיותרות וזורק אותן לפח. מומלץ באהבה לחובבי מייק פאטון שרוצים להכנס יותר עמוק לנבכי בית המשוגעים. לא מומלץ לנשים בהריון ובעלי בעיות לב.

    היילייטים: The Madness And The Damage Done, Fisheye, Black Jazz Deathtrance

    Shit Browne

    Shit Browne - Every Single Penny Will Be Reinvested in the Party - 2010

    עם האהבה הגדולה שלי למדצ'אסטר, התחלתי לתהות מי מנגן מוזיקה כזאת היום. דפדוף באמ"ג הוביל אותי להרכב הצרפתי(!) עם השם הנורא Shit Browne ולאלבום הבכורה שלהם. מעניין כמה סנטים הושקעו במסיבה/מפלגה/מסיבה-מפלגה שלהם.

    כפי שהובטח על ידי תנך המוזיקה, שיט בראון מתים על מאדצ'סטר. הם הצליחו לקחת השפעות מההאפי מאנדייז דרך הסטון רוזז, השארלטנס, ואפילו הבאזקוקס ולדחוס את הכל לאלבום אחד עם מבטא צרפתי קל. הם לא נשמעים כמו חיקוי זול, אלא לוקחים את ההשפעות למקום הכיפי שלהם. אם אחד מהשמות הנ"ל גורמים לכם לתחושה נעימה בבטן, תנו להם פני או שניים, למען המסיבה/מפלגה/מסיבה-מפלגה.

    היילייטים: Electronics, Don't Ask, She's A Party

    clinic

    Clinic - Internal Wrangler - 2000

    מי זוכר את ההופעה האחרונה של רדיוהד בארץ, אי שם בשנת 2000 בסינרמה ז"ל? זוכרים שבאה איתם איזה להקת חימום קטנה מלאת הייפ בשם Clinic? חיבבתי אותם מאז ושמעתי את המוזיקה שלהם פה ושם, אבל לא באמת חרשתי עליהם כמו שחרשתי השנה על אלבום הבכורה שלהם Internal Wrangler.

    הוא נשמע מיוחד גם היום. משהו בשילוב הביזארי הזה בין אינדי לקאנטרי לסוג של פסיכדליה וקול הסולן השברירי גורם לו להשמע כמו סאונדטרק אלטרנטיבי ל-Kill Bill של טרנטינו. להרבה אנשים יש פינה חמה בלב לקליניק, תתכוננו לפנות תא בשלכם.

    היילייטים: The Return Of Evil Bill, The Second Line, Distortions

    Elastica

    Elastica - Elastica - 1995

    תמיד ידעתי על קיומם של Elastica, רק לא שמעתי אותם כמו שצריך. איזה כיף שעשיתי את זה השנה. אלבום הבכורה הזה חגג השנה sweet sixteen ועדיין נשמע כמו שיא הקול. אם להקה חדשה היתה מוציאה אלבום כזה, היא היתה קוטפת בקלות את התואר השחוק של "מושיעת הרוק".

    סולנית הלהקה ג'סטין פרישמן, האקסית של דיימון אלברן מ-blur, אקסית גם ללהקת סווייד, היתה בלב סערת הבריטפופ הרכילותי בזמנו. אל תתנו לזה להטעות אתכם. יש לה כישרון כתיבה מעולה וקול פשוט וחם שחודר בקלות את השריון. הלהקה שתומכת בה מושחזת ומספקת המונני פופ/רוק קטנים מלאים בתבונה ורגש.

    היילייטים: Line Up, Waking Up, Stutter

    Takeitfromtheman

    Brian Jonestown Massacre - Take It From The Man! - 1996

    צפייה בסרט הדוקומנטרי המעולה Dig! גרמה לי לדגום את האלבום המעולה הזה מההרכב הניאו פסיכדלי המחורע, Brian Jonestown Massacre. והפלא ופלא, גיליתי ששיר הנושא האדיר של הסדרה Boardwalk Empire נלקח הישר משם.

    תמצאו פה תמהיל של בלוז, פולק, ורוקנרול רטרוספקטיבי מודע לעצמו מהמדרון של האבנים המתגלגלות. מדהים שמדובר בהפקה עצמאית לגמרי של הלהקה, שהיא בעצם הגאון האידיוט Anton Newcombe. תראו את הסרט, תבינו על מה אני מדבר.

    היילייטים: Straight Up And Down, Cabin Fever, Take It From The Man

    Screamadelica

    Primal Scream - Screamadelica - 1991

    Primal Scream אומנם מסקוטלנד, אבל מפגיזים פה סאונד מאדצ'סטרי לגמרי של ימי האופטימיות מתחילת הניינטיז, רגע לפני שנהיינו פסימיים עם קורט קוביין. מגה קלאסיקה ניינטיזית שעלולה לזכות לעדנה מחודשת בכל רגע, אם היא לא זכתה לה עדיין (הלהקה מבצעת את כל האלבום בהופעה בזמנים אלו). לפחות על ההורורז האלבום הזה מאוד השפיע השנה.

    מתכון סקרימדלי: תזרקו לסיר גדול 2 כוסות דאנס, כוס תופים שטופי אסיד, 2 כפות זמרות סול, ורוקנרול לפי הטעם. להרתיח ולבשל 91 דקות על אש גבוהה. להגיש עם חיוך ממזרי בעיניים עצומות. עלול לגרום לתופעות לוואי של תזוזות בלתי רצוניות, אופטימיות קוסמית, ולבישת ביגוד בוהק בצבעי ניאון.

    היילייטים: Movin' On Up, Loaded, Damaged

    Kraftwerk_The_Man_Machine_album_cover

    Kraftwerk

    הוספתי השנה סינטיסייזר לארסנל הכלים המוזיקליים שלי, מה שפתח אותי סופית למוזיקה הטכנו-אלוהית של קראפטוורק. לא ציינתי אלבום מסויים שלהם כי האזנתי לכמה במקביל ובבת אחת ופשוט התמוגגתי.

    לא אציין את החשיבות וההשפעה של קראפטוורק על עולם המוזיקה. זה ברור מאליו ומצריך יותר מ-2 שורות. אני התחברתי לפשטות, לתמימות, ולאלגנטיות שלהם. אנטי-תיזה מוחלטת לרוב עולם האלקטרוניקה של היום שמלא ביותר מדי בלאגן הפקתי. תוחזר המלודיה למוזיקה האלקטרונית לאלתר.

    היילייטים: Trans Europe Express, Computer World, Man Machine

    האזנות נחמדות נוספות השנה

    The Joy Formidable - The Big Roar - 2011 - סוג של שוגייז מסוג של מיוז הוולשים
    And You Will Know Us By The Trail Of Dead - Tao Of The Dead - 2011 - רוק אלטרנטיבי קונספטואלי חביבואלי
    Chapel Club - Palace - 2011 - אנגלופיליה מקסימלית אך קצת גנרית
    Two Door Cinema Club - Tourist History - 2010 - הלהיט של שנה שעברה שהתחבב עלי השנה
    Hammock - Longest Year EP - 2010 - אמביינט פוסט רוקי מומלץ במיוחד לפני השינה
    The Sadies - Darker Circles - 2010 - קאובוים + אינדי = קאובוים אינדיאנים
    Silversun Pickups - Carnavas - 2006 - עשה לי נעים כל פעם ששיר שלו עלה בשאפל
    Elvis - ELV1S - 2002 - חלק מהסאונדטרק הנהיגה שלי בכבישי קליפורניה הקיץ
    The Dandy Warhols - The Dandy Warhols Come Down - 1997 - האזנה נוספת בעקבות הסרט Dig!
    Billy Bragg - Back To Basics - 1987 - המיטב ממשורר הפולק Pאנק האנגלי

    סגור לתגובות על אלבומי השנה 2011 - שנים עברו / כללי /