ירושלים של כמעט
"זוהי עיר משעממת / כן משעממת", שרו נושאי המגבעת בירושלים של סוף שנות ה-80 בשיר "נושאי המגבעת", תגובת נגד לעיר שמרנית מלאה בתיירים ודתיים. אולי האדמה עדיין מקולקלת, אבל העיר כבר לא משעממת.
השבוע מתקיימת החזית, חגיגה של סצינת האינדי הירושלמית עם הופעות של הרכבים מיתולוגיים ותוכניות רדיו על המוזיקה העצמאית של העיר. נסעתי לשם אתמול לראות הופעה של יאפים עם ג'יפים. נהניתי ואפילו זכרתי את רוב המילים ללהיט "הבת של הדיקן", אבל זה לסטטוס בפייסבוק. הנסיונות שלי למצוא משהו אמיתי לכתוב על האירוע כשלו.
ואז נזכרתי בשיחה שהיתה לי עם גיאחה. אמרתי לו אחרי ההופעה שהלהקה היתה מאוד מוזיקלית שזה כמעט היה ג'אז. הוא ענה לי שהיאפים תמיד היו הרכב של כמעט, לא לגמרי שם.
פתאום האלמנט הזה נראה לי נורא נוכח במוזיקה הירושלמית. בוערת בה אש, אבל היא לא לגמרי שם. במיוחד בליריקה. אוהד פישוף (נושאי המגבעת, הפה והטלפיים, בני המה), ישי קיצ'לס (יאפים עם ג'יפים, פוריטנים צעירים), ואסף עדן (אשכרה מתים, רייסקינדר) - מה לעזאזל הם רוצים להגיד?
לפעמים אני רואה בליריקה שלהם מסר, כמו בציטוט שפותח את הפוסט, אבל בשורה הבאה הוא יכול להתבטל או להשמע כמו שפה פנימית לא מובנת. אפילו מבחינה מוזיקלית קשה לי להגיד באיזה ז'אנרים הם פועלים. ובכל זאת אני נהנה לשמוע אותם ומרותק מהפעילות שלהם.
אולי העניין הזה של לא לגמרי שם הוא לסרב למסגרות. המוזיקה בירושלים תמיד הוגדרה בשונות שלה, להיות בני המה מאשר בני האדם. לא להכנע לתבניות ולאתגר את הנטייה האוטומטית לקטלג.
אוהבי מוזיקה המליצו לי אתמול לבוא להופעת האיחוד של דיואלט ביום רביעי. שאלתי אותם איך הלהקה נשמעת, וראיתי שהם התקשו לתת תשובה מידית. עכשיו אני מבין למה.
