לפני כמה שבועות הלכתי לערב מטאל במועדון הגגארין. להקת הסטונר השבדית Saturnalia Temple הייתה המופע הראשי וההרכבים המקומיים היו לגמרי עוצמתיים, כל אחד בצורה אחרת. את הערב פתח הרכב דום-מטאל בשם vAv שאוהב את זה מאוד לאט, מאוד אפל ומאוד כבד, מה שהביא אותי לתנודות במקום בסלואו מושן בזמן שעשיתי את דרכי לאבדון.
1. מי חברי הלהקה?
אדר, אופיר, דיוויד.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
אדר ואופיר מכירים כבר שנים. אדר חזר עם הרעיון ללהקה אחרי שהות ארוכה בניו יורק, ההרכב עבר כמה גיטריסטים עד שדיוויד הגיע והסכים להישאר.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
מסע מפרך של ריפים בדרך לגיהינום.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
אנחנו אוהבים את הסיפרה שש.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
להצליח לסיים עוד שיר חדש.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
עובדים בעבודות.
7. ממה אתם מושפעים?
עכבישס, החתול של אדר.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
לא יודעים, שאלה קשה.
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
New Radicals - Maybe You've Been Brainwashed Too
10. איזה אמן הייתם רוצים לחמם ולמה?
Sunn o))) כי יהיה סאונד פינוק.
11. מה עוד תרצו להוסיף, בלי קלישאות או קידום עצמי?
את הפוסט הבא מומלץ שלא לקרוא בין שתיים לארבע: איתי שומרי מסכם את 2015 במטאל וזאת היתה חתיכת שנה מהגיהנום.
אתחיל מהסוף: 2015 היתה שנה נהדרת למטאל. זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שבחצי העשור האחרון הוא חווה פריחה מחודשת על שלל רבדיו וסגנונותיו השונים. נראה שהמטאל הגיע השנה לשיאים חדשים בניגוד לגסיסתו של הרוק, רחמינא ליצלן.
מה שכל כך קסום בז'אנר הזה, היא העובדה שהוא אף פעם לא נח על זרי הדפנה וממשיך לדחוף את עצמו לגבולות חדשים. פריחת היצירתיות המחודשת בחצי העשור האחרון רוממה מן המתים סגנונות שכוחים כמו הדום והסטונר מטאל, נתנה דרור לסגנונות חדשים כמו הבלאקגייז, ונדמה שההתרחשות המוזיקלית במעמקי השאול רחבה מתמיד. בין הלהקות מתרחשת מעין תחרות נסתרת שמטרתה לקחת את המוזיקה אל עבר הקיצון, ככל שניתן, להיות הלהקה האפלה ביותר, הכבדה ביותר, המרגשת ביותר, היצירתית ביותר, הטובה ביותר.
נקודת ציון נוספת שניתן לזקוף לזכות המטאל ב-2015, היא החותמת הרשמית שנתנה השנה החולפת לשינוי המגדרי בז'אנר. חלק נרחב מן היצירות הטובות ביותר השנה אוישו על ידי קולות נשיים עוצמתיים. המטאל, שעברו ה-"הו-כה-גברי" ידוע לכל, חווה בשנים האחרונות מהפכה של ממש. נדמה שאחת הדרכים של המטאל להתאים עצמו בצורה כל כך טובה למציאות העכשווית טמונה בנכונות שלו לוותר על מאפיינים קדומים ולזנוח בין היתר את היותו ז'אנר מצ'ואיסטי. עובדה זו לא רק מתבטאת בהצטרפות רחבה של נשים אל המשחק, אלא גם על ידי היתר שימוש בתובנות רגשיות בתוך המוזיקה עם הסתכלות פנימית בליריקה של השירים על חשבון מבט חיצוני ומבקר אל עבר העולם שבחוץ. אנחנו בעיצומה של מהפכה, שבה הפסיק המטאל להיות נחלתם של יחידי סגולה ומצא את דרכו אל לב הקונצנזוס המוזיקלי עם נציגות בסיכומי השנה של המגזינים והבלוגים הנחשבים ביותר בעולם המוזיקה כגון Pitchfork, SPIN ו-Stereogum.
בונוס: קין והבל 90210 - וידאודרום
לא הרגיש לי נכון לדרג את קין והבל ברשימה הנ"ל. הכוח שלהם טמון בחתרנות בתוך הסצנה הישראלית ולשפוט אותם כלפי חוץ זה לעשות להם עוול. אלבומם האחרון שיצא בתחילת השנה שעברה הוא קאלט מיידי, מסע קצר וצולב של שגעון חושים. אלבום מטאל לפרצוף שבעוד שנים ייזכר כאבן דרך. ריספקט!
Myrkur - M
פרוייקט הבלאק מטאל של מירקור, מאייש את המקום הפותח ברשימה שלנו, וגם את תואר האלבום השנוי במחלוקת של השנה. זהו אלבום פולק סקנדינבי עם אלמנטים של בלאק מטאל ושוגייז. מירקור היא Amalie Bruun, מוזיקאית ודוגמנית דנית, שבאמתחתה מספר פרוייקטים מוזיקליים שונים, הרחוקים כולם שנות אור מהאג'נדה המאפיינת את עולמו הקודר של הבלאק מטאל. הלייבל האמריקאי Relapse Records הוביל מהלך יחסי ציבור רחב בכדי לקדם את מירקור ולמתג אותה כנערת בלאק מטאל סקנדינבית אותנטית - מה שהיא לא. נדמה שמעריצי המטאל ההדוקים בוחרים אחת לשנה אלבום להיטפל אליו ולהקריב אותו קורבן לאלוהי המטאל שלהם, יהיו אשר יהיו. השנה נפל הפור על אלבומה של מירקור. ההתעקשות המיותרת לייצר באז ומסתורין סביב מירקור, בטענה שהיא בחורה אלמונית מיערות סקנדינביה, היתה טעות פטאלית בעולם הדיגיטלי של זמננו. זהותה של מירקור כאמילי ברון נחשפה מהר מאד, וקליפים שלה בפרסומות אופנה ואפילו הופעה כניצבת בקליפ של Lonely Island צצו ברשת ופגעו קשות באמינות שלה כ-"מטאליסטית אמיתית". נדמה שהאלבום הלך לאיבוד בתוך המלחמה על האותנטיות של מירקור, שהפכה למושא לעג בקרב הפנאטים של המטאל. לעומת זאת, באתרי המוזיקה המובילים שיבחו את אלבומה של מירקור, עובדה שבהחלט תרמה להקצנת קיטוב הדעות לגביה. בשורה התחתונה,. מדובר בהאזנה חביבה, והוא ראוי למקומו ברשימה כי לא כל יום אלבום בלאק מטאל מככב בכותרות של עולם המוזיקה.
VII - Sturm Und Drang - Lamb Of God
אם יש להקה שלא חשבתי שתופיע ברשימה הזו, זו לאמב אוף גאד. נדמה שבשנים האחרונות להקת הגרוב מטאל האמריקאית איבדה כיוון והתעקשה לחקור מחוזות כבדים ות'ראשיים יותר. באלבומה האחרון מ-2012, "Resolution", היא זנחה כמעט את כל המאפיינים הגרוביים שלה שהפכו אותה לענקית מטאל והתוצאה היתה משעממת לחלוטין. לאמב אוף גאד חזתה איך להקות קטנטנות מלייבלים עצמאים עוקפות אותה בסיבוב בשעה שהיא עסוקה בחיפוש עצמי. נדמה שללאמב אוף גאד נמאס לרדוף אחרי החלום להיות להקה רועשת וחתרנית. הם הרי מגה הרכב במונחי מטאל, תקציבי ענק מלווים את הפקותיהם, והם המופע המרכזי בכל פסטיבל רוק שהם מגיעים אליו. נדמה שאלבומם האחרון והשביעי במספר הוא אלבומם הפשוט ביותר מזה עשור, ובהחלט אחד הטובים בקריירה הענפה של הלהקה. הלהקה חזרה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב - גרוב חזק ולא מתפשר. בשילוב של המון איפוק, הן בהפקה והן בנגינה, חברי ההרכב ייצרו את כמה מהקטעים היותר טובים שלהם. סולן הלהקה,Randy Blythe, אף מתנסה בשירה נקייה לראשונה בחלק מהקטעים באלבום, וזה נשמע נהדר. הם כבר לא מנסים להיות הכי מעניינים וחדשניים. הם הבינו שהם לא יכולים להתחרות בתשוקה של להקה צעירה ואנונימית, אז הם פשוט לקחו את זה באיזי, וזה עובד יופי. בגזרת הטקסטים, בליית, מספק כמה מהשירים האפלים ביותר שידעה הלהקה. הפעם כשהוא שר: "ידיי צבועות באדום, העתיד שלי צבוע בשחור, אני לא מצליח לזהות את עצמי, אני הופך למישהו אחר" אנחנו אשכרה מאמינים לו - ב-2012 מעריץ של הלהקה קפץ על הבמה ובליית דחף אותו אל מותו. נראה שהייאוש נעשה יותר נוח.
Royal Thunder - Crooked Doors
רויאל ת'נדר הם לא להקת מטאל - הסאונד שלהם מזכיר יותר רוק מאוד מלודי משנות ה-90 ששואב השראה מסטונר רוק. למרות זאת, הם מתגאים בכל האלמנטים המהותיים של הז'אנר: עוצמה, רגש ונוכחות. השירים שלהם לא מתפשרים ומספקים אנרגיה מצוינת. הסולנית/בסיסטית מלני פרסונז מנהיגה את הלהקה, והיא פרונטמנית בחסד. באלבומם השני, "Crooked Doors", מסתתר "Time Machine" שהוא אחד משירי השנה שלי עם למעלה משבע דקות של רוק עוצמתי ומדבק, ליריקה אפלה ולהקה אחת בדרך למעלה.
Liturgy - The Ark Work
ליטורג'י, להקת הבלאק מטאל מברוקלין, עשתה לעצמה שם ככזאת שמצפצפת על החוקים הלא כתובים של המטאל, ובאלבומם האחרון הם הלכו עם המאפיין הזה הכי רחוק שאפשר. אלבומם החדש נשמע לפרקים מסוימים כאילו הם מנגנים על גיטרות ותופים דרך גיים-בוי שבור. אחד מהמאפיינים הייחודיים באלבום הזה, בשונה מרוב אלבומי הבלאק מטאל, הוא הקולות הנקיים שנשמעים לפעמים קצת כמו רובוט רדוף שדים. כן כן, אותן צרחות אשר מזוהות עם הז'אנר לא קיימות כאן. חלק מהמלודיות מרהיבות ביופיין, אך מעיב עליהן מעטה הפקתי שמרגיש זול באופן מכוון, אבל הרעיון מאחורי הגישה ההפקתית הזו מתיישב היטב עם רוח הבלאק מטאל שדוגלת בלקחת משהו יפה ולהרוס אותו. האלבום מרגיש כאילו לקחו מטאל והעבירו אותו במאיץ חלקיקים איפה שהוא התפרק ליסודותיו והורכב מחדש בצורה לא מושלמת. זהו באג במערכת של עולם המטאל - או שהתעלמת ממנו לחלוטין, או שנתת לו להשתלט עליך.
Leviathan - Scar Sighted
פרויקט הסולו של Jeff "Wrest" Withead רץ כבר מאז 1998. הקריירה של וורסט ידעה עליות ומורדות, אך הוא תמיד נשאר דמות מפתח בעולם הבלאק מטאל האמריקאי. אלבומו האחרון, "Scar Sighted", הוא אחד מהאלבומים הכבדים והזדוניים ביותר שיצאו ב-2015. כל כך הרבה רגשות מתערבבים בגוף כשהמוזיקה של לוויתן מנסרת את הרמקולים עם שירים ארוכים ועמוסים בטוויסטים. נראה שוורסט אגר המון רעיונות במהלך השנים מאז אלבומו הקודם מ-2011 והוא מפגיז אותם מתחילתו ועד סופו של "Scar Sighted" ללא רחמים. ההפקה מצוינת ועשירה, ומדי פעם מלודיה מתוקה מוצאת את דרכה בתוך כל הכאוס הזה. זהו סרט האימה הכי טוב שתראו השנה.
Cattle Decapitation - The Anthropocene Extinction
להקת הדת'גריינד הוותיקה קאטל דיקפיטיישן חוגגת אוטוטו 20 שנה של פעילות ונראה שהאש עדיין בוערת בהם חזק. דת'גריינד הוא סגנון כבד ביותר עם קולות מצווחים, תופים מרסקים והמון שינויים תוך כדי תנועה. קאטל דיקפיטיישן מצליחים לכתוב שירים קליטים ומהנים בתוך כל הבלאגן המאורגן הזה. סולן הלהקה,Travis Ryan, מציג את אחד הקולות הכי טובים בתעשייה. הגראולינג שלו יכול להביך את השטן, והוא נשמע לוהט גם כשהוא שר נקי מדי פעם.
False - Untitled
אלבום ראשון לשישיית הבלאק מטאל ממיניאפוליס, שמושכת תשומת לב מאז הוצאת איפי הבכורה שלה ב-2012. פולס הם דוגמה מצויינת להשפעה הנשית במטאל של 2015. את ההרכב מובילה סולנית בשם רייצ'ל ששם משפחתה לא ידוע וכך גם פרטים נוספים עליה או על חברי הלהקה. הסיבה לכך היא החלטה להקתית להמעיט בראיונות ובחשיפת פרטים, כיאה לתרבות הבלאק מטאל. זהו אלבום בלאק צעיר ומלא באנרגיה, שעל אף האגרסיביות הבלתי מתפשרת שלו מעניק גישה מעניינת מאוד למלודיה.
Tau Cross - Tau Cross
לרוב אני סולד מסופרגרופים. זה תמיד מרגיש לי כאילו הם חבורה של מוזיקאים מזדקנים ששולחת פקס לחברת תקליטים ומחפשת למשוך תשומת לב תקשורתית על ידי איחוד עם כמה מוזיקאים אחרים, וככה לעשות עוד כמה ג'ובות על הדרך בקריירה הדועכת שלהם. אבל מדי פעם מגיח הרכב ששווה להאזין לו. כששארית הרכבי Misery, Vovoid ו-Ambiex הקימו את טאו קרוס זאת היתה החלטה של תשוקה לעשות משהו אמיתי אחד אחרון. התוצאה היא הרכב מטאל Pאנק אפל, אם תרצו הגרסה השטנית יותר של Killing Joke - שגם להם היה אחלה קאמבק השנה.
Mgla - Exercises in Futility
אם חושבים על זה, פולין היא המקום המושלם להפיק בו אלבום מטאל. ההיסטוריה האפלה, הקור המקפיא בחורף, וכמובן, העצבים הפולנים מספקים מצע מעניין למטאל (תשאלו את אמא שלי). מגלה היא חוד החנית של המטאל הפולני. הלהקה מקרקוב פועלת משנת 2000 וקבעה עם אלבומה השלישי רף חדש עבור תרבות המטאל המקומית. כבר משם האלבום "Exercises in Futility" ניתן להבין שמגלה מתעלים מעל לרמה הממוצעת של הטקסטים העצובים בבלאק. הסולן/גיטריסט,Mikołaj "M." Żentara, הוא כותב מחונן, והטקסטים שלו אירוניים ועוקצניים - המשפט הראשון באלבום, "האמת הגדולה היא שאין אחת כזו", מבהיר היטב לאן פנינו מועדות. הטקסטים יושבים על עבודת נגינה מדויקת ומלאת רבדים. עבודת התופים המרשימה של Maciej הידוע בכינויו Darkside בולטת במיוחד - היכולת שלו למלא את החלל שמשאירות הגיטרות בצורה מגוונת היא שיעור למתופפי מטאל.
Sivyj Yar - Burial Shrouds
מפולין עוברים לשכנתה - אמא רוסיה. בדומה לסקנדינביה, גם מזג האוויר הרוסי הקר הוא בית גידול למוזיקת מטאל דיכאונית, ואם יש דבר יותר מדכא מלנגן בלאק מטאל באמצע החורף ברוסיה, זה לנגן אותו לבד. מאחורי Sivyj Yar עומד בחור בשם Vladimir וזהו אלבומו השלישי. סגנון השירה שלו מאוד אופייני לבלאק מטאל דכאוני עם יללות יגון כאובות ומטרידות. היופי האמיתי מאחורי האלבום הזה טמון בגישה המוזיקלית הפופ-ית במקצת - השירים מאוד ישירים והמבנה שלהם ברור ואחיד. נגיעות הפולק הרוסי באלבום הן מקסימות ויש גם שפע של רוק אלטרנטיבי. תמיד מסקרן לגלות אצל מולטי-אינסטרומנטליסטים מה היה כלי הנגינה הראשון שהם למדו. אנחש שאצל ולדימיר זו היתה גיטרת הבס. ליינים מגניבים של בס מלווים את האלבום כולו. דוגמא טובה לכך אפשר למצוא בשיר הסוגר, "The Snow Shall Fall a Long While", שהוא המנון דכאוני שמכריז: "Winter Is Coming".
Vattnet Viskar - Settler
בניגוד לפתגם הידוע, באלבום הזה חייבים להסתכל על הקנקן כדי להבין את מה שיש בתוכו. עטיפת האלבום "Settler" היא הטובה והעצובה ביותר שיצאה השנה. זו מחווה לבחורה בשם Christa McAuliffe, מורה אמריקאית שנבחרה ב-1984 על ידי סוכנות החלל נאס"א להיות חוד החנית של פרויקט מיוחד בשם "מורים בחלל". מקאליף היתה אמורה להיות האזרח הראשון שיטוס לחלל איפה שהיא היתה אמורה להעביר שיעורים לתלמידים ברחבי העולם ממעבורת מחוץ לאטמוספירה. תמונת האלבום מהווה מחווה לתמונה של מקאליף שצולמה במתקן אימוני החלל של נאס"א כאשר היא מרחפת בחדר עם אפס כוח כבידה. זה אחד מהאימונים הקשים ביותר, מכיוון שנוכחות הגוף בחוסר משקל גורמת לבחילות רבות - אסטרונאוטים מכנים את החדר הזה כ-"חדר ההקאות". למרות הקושי הרב, מקאוליף נראית בתמונה מאושרת, מחייכת באין מפריע. לצערנו הפרויקט המיוחד של מקאוליף היה חלק מטיסת מעבורת הצ'לנג'ר שיצאה לדרך ב-28 לינואר 1986 והתפוצצה באוויר 72 שניות לאחר ההמראה. מקאליף נספתה יחד עם ששת אנשי הצוות. Chris Alfieri, גיטריסט ווטנט וויסקר, הוא בן עירה של כריסטה, ואסון הצ'לנג'ר הוא אחד מהזיכרונות הראשונים מילדותו. האסון שהשאיר צלקת אצל אלפרי הניע אותו לכתוב אלבום בלאק עתידני קצר ולעניין שעוסק בתקווה ובאובדנה.
Bosse De Nage - All Fours
איך ליריקה של אלבום בלאק מטאל יכולה להזניק להקה לטופ 10 אם גם ככה רוב הזמן קשה להבין מה הם אומרים? ובכן, התשובה פשוטה מאד: המילים צריכות להיות ממש ממש טובות. סולן הלהקה Bryan Manning הוא משורר מוכשר שעוסק בצורה סוריאליסטית באהבה, מוות, סקס ופוסט מודרניזם, ובורא דמויות שמקבלות חיים באמצעות המוזיקה הסוערת של הלהקה. מארי היא דמות שכזו. היא מייצגת תמונה כאובה של ילדות קשה, למשל בשיר הפותח "At Night": "כשמארי היתה קטנה היא החליטה לחיות את חייה כסוס. היא נהנתה הגונות מן הצער שלה, אך בסופו של דבר ההשפלות מהאוכף איבדו את הקסם שלהם". מאנינג מחביא את הטקסט הפואטי שלו מאחורי חומות רעש אשר באמצעותן הוא דורש מאיתנו התמדה בכדי לראות את התמונה המלאה. ביצירה המרכזית בשיר, "A Subtle Change", הוא מספק תובנה מעניינת על היצירה השברירית שלו: "שינוי עדין באור או רעש פתאומי, אולי מילה או ביטוי שמצית את השכל, החלטה שהתקבלה על פי גחמה או לאחר שיקול זהיר, האירוע הקל שבקלים, כל אחד מאלה יכול להיות הזרז להתחלתו של מירוץ חסר רחמים במורד הכביש, עם המסקנה האפלה ביותר". זהו אלבום בלאק אישי ויוצא דופן.
Chelsea Wolfe - The Abyss
צ'לסי וולף תמיד היתה ילדה מיוחדת. כשהיא היתה קטנה, אביה, גיטריסט מוזיקת קאנטרי, היה מנגן ושר לה הרמוניות טיפוסיות משירי עם. כשגדלה מעט, צ'לסי ניסתה לנגן את אותו פולק קאנטרי שאביה אהב כל כך. אבל לא משנה כמה היא ניסתה, נגינתה תמיד נשמעה לה עקומה, צורמת ועצובה. בגיל 9 היא היתה חומקת לאולפן ההקלטות הביתי של אביה וכותבת שירים. היא כינתה את הסגנון שלה רית'ם אנד בלוז גותי. וולף היא דוגמה קלאסית למישהי שנשאבה לצד האפל של הכוח. היא זמרת פולק, אבל הכי רחוקה מבוב דילן שאפשר. הפולק שלה הוא פולחן שחור וקודר ויש בו אלמנטים של דום ואינדסטריאל צורם שיושבים על הרמוניות מלטפות ועצובות. באלבומה החדש וולף מעמיקה אל תוך תהומות ליבה ונראה שאחרי ארבעה אלבומי אולפן וולף מצאה סוף כל סוף את הדבר שהיא עושה הכי טוב - מטאל.
Elder - Lore
60 הדקות שלוקחות להאזין לאלבומם החדש של אלדר הן השקעה בטוחה. החבורה הזו מבוסטון מציגה את הג'אם סשן הכי משובח ששמעתי השנה - מסע פרוגרסיב-דום עמוס בצלילים ומלודיות מדבקות. יש ב-"Lore" שישה קטעים באורך ממוצע של 10 דקות, ואף דקה לא משעממת. זו כנראה השמיעה הכי מיידית שיצאה ב2015, אבל כזו שכל האזנה לה תביא עימה גילוי חדש.
Tribulation - Children Of The Night
ברוכים הבאים לחלום השחור של טריביוליישן: קלידים מכושפים, צ'לו אפל, גיטרות מייללות, טונות של איפור ואווירה של מסע צלב. הוא שואב את הצד המכוער שלו מלהקות דת' מטאל שוודיות של תחילת שנות ה90 כמו Entombed ו-Dismember, צד שמתבטא בקולו המחוספס של סולן הלהקה Johannes Andersson. את הצד המרומם והמלודי הם שואבים מלהקות הבי מטאל קלאסיות כמו Judas Priest ו-Black Sabbath. כך או כך, נראה שטריבוליישן לא ממש חיים בעידן הנוכחי. המוזיקה שלהם מזכירה סרטי מתח ישנים שנפתחים בסצנה מסקרנת וגולשים באיטיות אל עבר נקודת השיא. זה אלבום שדורש סבלנות, אלבום שמצייר תמונה גדולה ולא מעניק סיפוק מיידי, ממש כפי שאנדרסון שר בשיר הפותח: "אנו עומדים בפני מעבר, משהו מוזר ועמוק, ואנחנו צריכים לשחרר. בואו ניפול דרך השערים באדמה".
Windhand - Grief’s Infernal Flower
ווינדהאנד היא חלק אינטגרלי במהפכת הדום שמשתוללת בענף המטאל, אבל הגבולות שלהם לא נגמרים שם. הלהקה נשמעת כמו גרסאת המטאל של My Bloody Valentine ומרחפת באלבומה השלישי בין שוגייז, לגראנג' ופולק אקוסטי כשהכול עטוף בכבדות בלתי מתפשרת. ג'ק אנדינו, שעבד בעבר עם נירוונה וסאונדגארדן, הפיק את האלבום והשפעתו על הסאונד ניכרת מהרגע הראשון. אי שם, בלב ליבו של האלבום בתוך כל הרעש הדחוס של גיטרות הדום מגיע רגע אחד צלול ומטריד ביותר: "אני אוהבת גבר, שאהבתו היא אלימות. שתמיד בא, שתמיד הולך. שאף פעם לא מביא לי פרחים, שיפרחו תחת צילי הלוהט". את השורות האלה שרה סולנית הלהקה Dorthia Cottrell בשיר המכושף "Sparrow". לא קל לדבר על אלימות, בטח לא על כזו שבאה מאיש אהוב, אבל דורותיה מצליחה לזעוק זעקה שקטה וחודרת בקולה הרדוף. השיר הזה הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של המטאל המצ'ואיסטי.
Horrendous - Anareta
לא מעט הרכבים מוזיקליים בנו קריירה על החייאת סאונד מן העבר: הסטרוקס והבלאק קיז על החייאת הגאראג' רוק, בעולם ההיפ הופ הסאונד חוזר לשורשים הג'אזיסטיים שלו, כפי שניתן לשמוע באלבומים האחרונים של Kendrick Lamar וD'Angelo. במטאל זה כבר הפך לטבע שני ללהקות רבות. הכוח של הורנדס, טריו הדת' מטאל מפילדלפיה, הוא ביכולת שלהם לקחת סאונד קלאסי ומיושן ולהפוך אותו לעכשווי וכובש. הם לא סתם מנגנים דת' קלאסי אלא מפרקים אותו לחתיכות ומרכיבים אותו מחדש. נדמה שהורנדוס עומדים לעשות מהפכה בדת' מטאל כמו ש-deafheaven עשו בבלאק מטאל. הדת' שהם מנגנים מצליח להיות אכזרי ומלודי בו זמנית, טכני בצורה יוצאת דופן אך שמצליח לרגש. אחת היצירות המרכזיות באלבום, "Acolytes", היא דוגמה נהדרת לאופן שבו הורנדוס ניגשים לדת' מטאל שלהם. הקטע נשמע קלאסי לגמרי במשך חמשת הדקות הראשונות שלו, מזגזג בין ריפים קשוחים של גריינד ות'ראש ומציג עבודת דינמיקה מרשימה שמזכירה אלבומים קדומים של Slayer. לאחר מכן הוא קורס לתוך לופ מרהיב של תופים וגיטרות, שכמו קולות תרועה של קרב, רק הולך ומתעצם עד לשיאו. אני בספק אם האלבום הזה ימצא את דרכו למאזינים מחוץ לסצנת המטאל, אך מדובר ביצירה ששמה את הורנדוס בחזית הז'אנר.
Panopticon - Autumn Eternal
המולטי-אינסטרומנטליסט האמריקאי, Austin Lunn, חוזר בפעם השביעית עם הפרויקט פאנופטיקון. כנראה יותר מכל ז'אנר אחר, הבלאק מטאל הוא מוזיקה של חוקרים, של מותחי גבולות, ולון עושה ככל העולה על רוחו בתבנית הבלאק מטאליסטית הזו. לון ממשיך לחקור את עולמו הנורדי של הבלאק מטאל, אך הוא עושה זאת בדרך שהיא כולה שלו. מגוון האלמנטים המוזיקליים שהוא משתמש בהם הוא אדיר - החל ממוזיקה קלאסית ועד פוסט-רוק. הגישה שלו לשירת מטאל גם מגוונת ונעה מרצועה לרצועה בין שירת הארדקור אמריקאית, דרך גראולינג נורדי נמוך, ועד לשירה נקייה ונעימה. בשונה מאלבומיו הקודמים, ההפקה באלבום מלוטשת והשילוב הדינמי בין נגינה אקוסטית למקצבים מתפוצצים מייצרת אינטנסיביות בלתי רגילה. אחד הקטעים המרכזיים באלבום," Sleep To The Sound Of The Waves Crashing", מציג זאת היטב עם מוזיקה כבדה שמתרסקת והופכת לצלילי גלים לצד כינורות, דינמיקת רעש-שקט במיטבה. זה אחד מאלבומי הבלאק הטובים ביותר שיצאו בעשור האחרון.
Ghost - Meliora
גוסט הם כנראה לא הלהקה השטניסטית הראשונה שהתמסחרה. זה לא שיש דבר רע בלהתמסחר - אם אתה מייצר מוזיקה טובה ומשלמים לך בשביל זה הרבה כסף, מה רע?. בכלל השטן הרי הוא מלך המסחור, והוא נחוש להפיץ את תורתו מן השאול על פני האדמה. הבעיה היא שאף פעם לא ידעתי איך לאכול את הקטע הזה אצל גוסט. לא ידעתי אם הוא רציני או הצגה. הלהקה השוודית התפרסמה ב-2010 בעיקר בזכות הופעתה החיצונית עם מסיכות שנושאות צלבים הפוכים, והשנה היא הוציא את אלבומה השלישי "Meliora". נדמה שלגוסט נמאס להיות רק גימיק. בחוגי המטאל אף פעם לא התייחסו אליהם מספיק ברצינות, אז הם פרצו את הגבול בין עולמו האפל של המטאל ובין קהל המיינסטרים ושדרגו את כל האלמנטים הכי טובים שלהם: הופעה חיה מהודקת, מלודיות מדבקות, טקסטים שטניים, הפקה עשירה ושירי פופ מצוינים. אווירת המסתורין שאופפת את חברי הלהקה, בשילוב עם התיאטרליות הכובשת, קסמו לקהל האמריקאי, ואלבומם נכנס למקום ה-8 במצעד הבילבורד 200 עם מכירות של למעלה מ-29 אלף אלבומים בשבוע הראשון. הם זכו גם לאהדה מצד מוזיקאים רבים כמו דייב גרוהל, שצייץ עליהם בחשבון הטוויטר שלו. האלבום מספק 41 דקות מהנות במיוחד של מוזיקת פופ שנעה בשדות ההבי מטאל והרוק הגותי. הסינגל המרכזי, "Cirice", הוא מעין שיר אהבה לשטן ומועמד לגראמי בקטגורית המטאל. נראה שגוסט הם המרענן הרשמי של 2015.
Deafheaven - New Bermuda
למי שעדיין לא הבין אנו חיים בעידן Deafheaven. בין אם מעריצי המטאל ההדוקים מסכימים עם זה או לא, ב-2013 נפל דבר כשאלבומם "Sunbather" שינה את פני הז'אנר לנצח. על החוויה שעברתי עם אלבומם החדש "New Bermuda" סיפרתי בטור מיוחד מחודש נובמבר.
את החלק הראשון בקונספט של האלבום ניתן לייחס לעטיפה שלו: שחורה ואפלה עם השתקפות של מעין דמות סהרורית במשיכות גסות של צבעים בהירים. עבודת האומנות היפייפיה הזאת היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה יותר אפלה. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר, כמעט ת'ראשיים. הליריקה של George Clarke, סולן הלהקה, נותנת חותם לשינוי החיצוני של עטיפת האלבומים כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עברה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' ות'ראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית של רוק חללי. האלבום ממשיך להתפתל לאורך חמשת יצירותיו, והלהקה מציגה מגוון מרתק של השפעות.
מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים. ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. "New Bermuda" הוא אלבום קודר וכבד יותר מקודמו. הוא אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי שמעניק את התחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו. דפהבן היא להקה בשיא פריחתה. היא הלהקה הראשונה מזה שנים שפועלת בתקופת השפעתה. כלומר, היא רואה כיצד אחיותיה מנסות להידמות לה ומסגלות אלמנטים שהיא עצמה שכללה, בשעה שהיא חוקרת את הפסגה המוזיקלית הבאה. "New Bermuda" הוא אלבום שיגרום לאלפי מוזיקאים ברחבי העולם לחשוב אחרת, אפילו אם במעט, בפעם הבאה שהם ירימו את הגיטרה שלהם, וזה מפגן של עוצמה.
כמה הרכבים בארץ משלבים בין בלאק מטאל לשוגייז וגאראג' רוק? בדיוק כמו אלוהים יש רק אחד, והם קרויים על שמו: Saint God. ראיתי את הצמד בהופעה בצימר (גילוי נאות: הם הופיעו אחרי הלהקה שלי Viene Tormenta) והרגשתי תשדורת של עוצמה מחוספסת, תחושה של הדבר האמיתי. תכירו אותם לפני שהם יהיו deafheaven הישראלים וההיפסטרים יעופו עליהם.
1. מי חברי הלהקה?
שורה-תופים, שירה. תים - גיטרה.
2. מאיפה אתם ואיך נפגשתם?
שורה: אנחנו מאיזור התעשייה ואם זכור לי נכון, נפגשנו בשנת אלף תשע מאות שישים ושבע בג׳ונגלים של וייטנאם, כשתים היה חייל אמריקאי ואני הייתי ינשוף.
3. איך אתם מתארים את המוזיקה שלכם?
מוסך במדבר ביום גשום.
4. כיצד בחרתם בשם ההרכב?
חשבנו מה השם הכי "בלאק מטאל" שמתאר את האדם.
5. מה אתם שואפים לעשות מבחינה מוזיקלית?
להקליט אלבום אצל איטלקי אמיתי, כמו סטיב אלביני.
6. מה אתם עושים חוץ מלנגן?
שומרים על סדר יום מאוזן.
7. ממה אתם מושפעים?
מושפעים מקפה. קפה זה משקה שחור שאנשים שותים בשעות הכי טהורות של היום.
8. איזה אלבום הייתם לוקחים לנסיעה בכיוון אחד למאדים?
תים: Augustus Pablo - King Tubby Meets Rockers Uptown
שורה: אני הייתי בורח משם עם הרכבת הראשונה
9. איזה אלבום הייתם מוחקים מדפי ההיסטוריה האנושית?
ה-boxset הראשון של רמברנט.
10. איזה אומן הייתם רוצים לחמם ולמה?
Grimes.
11. מה עוד הייתם רוצים להוסיף, בלי קלישאות וקידום עצמי?
מקום ילדותי הוא הכי יפה בעולם שם שלגים לבנים באיטיות מלטפים את הים אור עשש מתעניין מאתגר חלומות ושפתיים נושפות הבל-פה לעיניים קרות שם הדם לא זורם כמו אגם, בן אדם ועצים, כדבריו לוחשים שיר ערש לכולם
סגור לתגובות על אינטרו 5: Saint God השם הכי בלאק מטאל / כללי / עידו שחם
לילה אחרי שאביב גפן התבכיין על דור הרוקסן בפריים טיים של ערוץ 2, קין והבל 90210 צעקו מעל בימת הבארבי: "צביקה הדר ויואב צפיר / מי האדם ומי החזיר". מי צריך בכלל את ילדי הירח?
התופים הוצבו במרכז הבמה, ולא בכדי: הקצב הוא מרכז הכובד של ההרכב. ואיזה קצב. איתמר לוי, מתופף הלהקה, אולי לבש מכנסיים של ליצן, אבל הוא מאוד רציני לגבי התיפוף שלו - מפגן כוח שעומד בגאווה מול כל מתופפי המטאל ביקום. יש בהרכב רק גיטרה חשמלית אחת, זו של יונתן השילוני, והוא הוציא ממנה סאונד אימתני וצלילים דיסוננטיים. דווקא הבס של שאול לוריא, שנראה כמו פרדי מרקורי בגרסת הסרסור הרומני, נבלע לצערי אי שם במיקס.
קין והבל 90210 הם כמו סדרת הטלוויזיה הטובה אי פעם: אוז. אוז - בהפקת HBO - הראתה את כל הצדדים של הקיום האנושי דרך חייהם של האסירים והסוהרים בבית הכלא. אוז שילבה בין אלימות לפילוסופיה, גזענות ואחווה, ושטן ואלוהים בעלילה מתפתלת כמו שביל הנחש. כך גם המוזיקה של קין והבל 90210: מורכבת ופשוטה, שטותית ורצינית, מטורפת ובעצם הכי שפויה בעולם, מלאה בהפתעות ותפניות משונות.
ביום שבת 24.1 קין והבל 90210 ישיקו את אלבומם השני "וידאודרום". אירחתי בשבוע שעבר את המתופף האדיר-מתוק של הלהקה, איתמר לוי, ונשמע שזו היצירה הכי שאפתנית וגרנדיוזית שנעשתה אי פעם בישראל. אני רואה את ההרכב בהופעות כבר שש שנים, ואני מצפה שהם יחריבו את הבארבי ולהשאיר מאחוריהם פטריית עשן ענקית וקרינה רדיואקטיבית שתדביק, לאט לאט, את כל המזרח התיכון במטאל הגאוני שלהם.
כדי להתכונן לדיסטופיה, ראיינתי במייל את הלהקה וגיליתי איזה אייקוני תרבות משפיעים עליהם, למה לקח להם כל כך הרבה זמן וכסף להקליט את "וידאודרום", ולאיזה הפתעה רטובה (אולי) תזכו בדוכן ההדסטארט.
מדוע קראתם לאלבום החדש על שם הסרט "Videodrome"? באיזה אופן הסרט השפיע עליכם?
"הוידאודרום והפילמוגרפיה של קרוננברג השפיעה רבות על כתיבת האלבום. אמנם ראינו את הסרט בתור בני נוער, וכתבנו את האלבום לפני כארבע שנים אך הקונספט האמנותי אליו חתרנו והאמירה החתרנית של הסרט נשכה ועד היום קודחת במוחינו. קרוננברג ביקש לחשוף בסרטו את העוולות אליהן הקדמה יכולה להוביל אותנו בין אם זה אקסטרים סקס ואלימות או התמכרות לריגושים וירטואלים. דרך סיפור קטן על אדם שנחשף ע"י טכנאי בחברת המולטימדיה שהוא עובד לסרט "סנאף", ועד היווצרות גידול נוראי במוחו שאליו הוא חייב להכניס סרטי וידאו כדי להשלים לעצמו את ההתמכרות לאותו סרט. אני חושב שזאת הסיבה העיקרית למה הסרט הקדים את זמנו- אנחנו חיים בעידן שבו בני האדם חשופים למידע וריגושים לטווח ארוך כבר אינם מחזיקים שלעצמם. תשוקה התחלפה באהבה, בני 11 מקיימים יחסי מין, אמא שלי גולשת בצ'אט רולט ואנשים הורגים אחד את השני בשידור חי. האמת הרבה יותר משוגעת מהדמיון, והקדמה מתפתחת בקצב של פי מאתיים קמ"ש יותר ממה שהתקדמה בעבר. אם בעבר היה הפרש של מאה שנים בין המצאותיו של ז'ול ורן ועד להתפתחות הצוללות – בימינו יקח חודש. העידן לא ברור, האינטרנט הוא האלוהים החדש, הויראליות - הוירוס הוא איכשהו הדבר הכי לוהט והמשוגר בפי כל. "הוידאודרום" הוא היוטיוב, הפורנו, הקולנוע, הטלוויזיה, הפלאפון והחבר הכי טוב שלך".
חוץ מהסרט "Videodrome", איזה עוד סרטים/ספרים/סדרות/תקליטים/מחזות זמר/מופעי מחול השפיעו על האלבום?
"אנחנו מושפעים מכל מה שאנחנו אוהבים. כל ז'אנר במוסיקה, כל סרט שלא הפסקנו לדבר עליו, כל ספר שהדהים אותנו ואפילו מפיצה טובה. אנחנו חילונים מאוד אך עם זאת אנשים מאוד רוחניים. מסינדי לאופר עד קינג קרימזון, מפרודיג'י עד מלווינס, מלאונרד ברנשטיין עד טריי פארקר ומאט סטון. אנחנו מושפעים, חיים ונושמים תרבות והאמנות שלנו בגדול היא לצוטט אותה במחווה מיוחדת. באלבום צוטטנו מ"תל אביב הקטנה" של חיים חפר, מיי שרונה של הקנאק, איזכורים לדודו טופז לצד גלעד שליט, גנבנו פסנתר מday in life של הביטלס, וכמובן סימפולים מהוידאודרום עצמו. מה שאנחנו אוהבים ומאמינים בו – עליו נכתוב".
מה שונה באלבום החדש לעומת "מסע הכזבים של קין והבל 90210" שיצא לפני ארבע שנים?
"הזמן, הכתיבה, התקציב, המימדים, התסכול, הכל. הכל. אורי זר אביב הגדיר לנו את נכון – נדמה שכמו מסע הכזבים שהיה סרט מגניב אך ילדותי נדמה שבוידאודרום, כמו בסרט, אנו חותרים לאמירה הרבה יותר בוגרת ונוקבת. הייתי רוצה להאמין שזה נכון :) הגענו לסאונד יותר מגובש בעיקר, לתדרים יותר כייפים, לשירה יותר ברורה. אבל הקו הוא אותו קו – קרקס".
תוכלו להסביר לנו מה קורה על העטיפה המרהיבה של "וידאודרום"?
"הקומפוזיציה היא כזו – הבל מצד ימין בטרנספוזיציה מאדם למת כשרוחו חגה מחוץ לגופו לכיוון עליון. קין במרכז עם אקדח וירטואלי הנשלף מחזהו ומכוון למרכז הפריים. בידו הימנית הוא אוחז ראש כרות של אדם הנעדיף לא לגלות את שמו כרגע. בצד שמאל רואים את איתמר החזיר לוי כג'דיי עם שרשרת חי מחזיק זוג מקלות. בצד שמאל למטה מופיעה דבי הארי על מרקע טלוויזיה ישן.מהאדמה בוקעים כבלים מכל הסוגים למלא כיוונים ועוברים דרך גפיהם של חברי הלהקה. מאחוריהם חייזרים ומפלצות. העטיפה היא הומאז' לעטיפות הקלאסיות של סרטי אימה שהיו יוצאים על וידאו, בימים הטובים שעוד היית מחזיק את התרבות שלך ביד ומתבונן בה".
גייסתם 25,000 ש"ח בהדסטארט לפני שנתיים, אבל הקלטת האלבום לקחה הרבה יותר זמן וכסף מהמצופה. איך זה קרה?
"קרו הרבה דברים:
"א. אנחנו חיים בישראל. אתה לא יכול לעשות פה מוסיקה מבלי להתפרנס מעוד 8 עבודות. איתמר מוסיקאי ומנהל עסק חדש, אני עורך וידאו ויונתן אנימטור. שלושתינו מקקים שקמים כל בוקר על רגל שמאל לעבודה, בדיוק כמוכם.
"ב. 25,000 זה טוב ויפה ונדיב מצד הקהל המדהים שלנו, אך האלבום הזה עלה למעלה מ-80,000 שקל.ההקלטות לקחו שנה, המיקסים לקחו שנתיים, שמנו את הדופק, את הלב, את המוח הנשמה וכל החסכונות שלנו על כל פיפס, כל סנר, כל בס וכל תפקיד גיטרה ב38 דקות שהן האלבום הזה. שלא להזכיר את השירה. עולות בי המון חרטות על התהליך, על הדרך ועל הזמן האבוד – אך אני גאה מאוד ביצירה עצמה ורוצה להאמין שאת החומרים החדשים שלנו נכנס להקליט במהרה אך אני זוכר שקראתי לפני איזה 11 שנים ראיון עם רן שם טוב על האלבום השני של איזבו ושאלו אותו למה לקח להם כל כך הרבה זמן להוציא אותו והוא גם הסביר את כאבם של צירי הלידה של אותו אלבום, לעומת זאת הוא טען שם שאת האלבום הבא הם יעשו הרבה יותר מהר אז אני לא רוצה להגיד כלום מעבר".
תומכים בהדסטארט שילמו 1,000 ש"ח והובטחה להם ארוחת ערב עם הלהקה. האם כבר סעדתם איתם? אם כן, מה קרה בארוחות האלה? אם לא, מה אתם מתכננים לכבוד הארוחות האלה?
"בינתיים לא קיימנו אף ארוחה מאלה שהבטחנו אך במייל שיצא בשבועיים הקרובים לחמשת האנשים זכו בארוחה תנתן כתובת של מקום טעים מאוד בו הוא יזכה לבלות איתנו אחלה של ערב בעולם. מעבר לכך הנה הודעה לכל זוכי ההדסטארט – בהשקה עצמה יהיה דוכן מרצ' רק לתורמי ההדסטארט. האלבום, החולצות ושאר המרצ' ינתנו שם באופן ישיר לתורמ/ת ומכתב תודה אישי (ואולי נשיקה בפה)".
לקראת וידאוקליפ חדש, חיפשתם "שני גברים חסונים/רחבי מימדים וזוג נשים עם ראש פתוח במיוחד (מטורללות יענו)". מדוע?
"תראו ותבינו מדוע במהלך חודש פבואר, לקראת הסינגל השני שלנו 'צביקה הדר'".
מה לדעתכם אנשים יחשבו על קין והבל 90210 בעוד 20 שנה?
"אני לא יודע אבל אני ממש מקווה שתבוא להקה של ילדים ותצחק עלינו על זה שאנחנו זקנים. לטוב או לרע - זה מה שמגיע לי".
סגור לתגובות על ראיון עם קין והבל 90210: קרקס בוגר יותר / כללי / עידו שחם
