פוסטים מתויגים עם מחשבות

  • 3 באוגוסט 2013

    הייפסטרים

    השער של מוסף "גלריה" הוקדש בסופש ללהקת Laila, צמד בנות 18 מרעישות. הופתעתי. איך להקת שוליים שבחיים לא שמעתי עליה הגיעה לככב במוסף התרבות הכי נחשק בארץ?

    לא הופתעתי בגלל שלא הכרתי אותן - אי אפשר להכיר כל להקה בסצינה של 1,000. הופתעתי כי לא הבנתי - למה דווקא הן, למה דווקא עכשיו?

    אני לא זוכר שראיתי את התקשורת מרססת אי פעם את המילה "הייפ" באותיות ענק על הרכב מקומי חדש. אולי זה קרה בגל הרוק של תחילת הניינטיז. לעומת האיפוק הישראלי, באנגליה ה-NME מכתיר מלך רוקנרול חדש כל שבוע ומייחס לו כוחות משיחיים של גאולה ושלום גלקטי. גלשתי ליוטיוב לבדוק אם לילה בורכו בסגולות האלה.

    מה ששמעתי היה לא רע. שירה כואבת מהבטן התחתונה, צליל מחוספס ומרושל, ושתי ילדות שמעשנות רוקנרול. אבל לא מצאתי בהן משהו מיוחד. הן מיד הזכירו לי את הסאונד של להקות פית/קית - מורחת לאקות, משוקצות, ערופי שפתיים, אלי לס. לעומת לילה, לא נראה לי שהם יזכו אי פעם לשער באיזשהו עיתון, שלא לדבר על כתבת צד.

    פתחתי דיון בפייסבוק. חלק מהגולשים ממש התלהבו ותמכו בכתבה. "מה זה משנה אם אלה גרמי שמיים, קומבינות או איכות?", אמרה Maria Gold, "הן סבבה וקטנות ולא מוכרות, ועכשיו יותר אנשים יכירו ואולי משהו יצא מזה, ואולי לא, ואולי יכתבו על עוד להקות לא מוכרות". גולשים אחרים טענו שלילה קיבלו את השער כי הן באמת הדבר החם כרגע וגם בגלל גילן הצעיר. יובל אראל הרחיק ואמר "אם אתה שואל כנראה שהפכת למיינסטרים".

    אבל לא כולם אהבו את הסיפור. גולשת שביקשה להשאר אנונימית הגיבה כי "אולי יש להן ייחוס משפחתי כלשהו, זה באמת מפתיע שישר כתבת שער בגלריה, יש להקות טובות שבשטח המון זמן ולא קיבלו מעולם כתבות שער". הגולש מאשין מיוזיק התרגז "...בגלל שזו כתבת שער שכל תכליתה 'גם אני מכיר אותן' על להקה שלפי הכתבה פועלת פחות משנה". שירה ז. כרמל חשבה שהגיל והמין קדמו אותן לשער: "מקריאת המאמר עולה שהכותב מתאר את החוויה היחודית של ההופעה שלהן (מנק' מבטו) בגלל היותן נשים צעירות שעושות מוזיקה לא שגרתית".

    אין לי שום דבר נגד לילה. עוד אדגום אותן בהופעה, במיוחד עם הסקרנות שיש לי כרגע, וסחטיין על כתבת השער. מלא הרכבים היו שמחים להתחלף איתן. אבל אני מפחד שהכתבה הדליקה פנס כיס בתוך יער, שהקהל בהופעות של לילה יכפיל את עצמו ל-40 בעוד ששאר הלהקות ימשיכו להופיע מול הסאונדמן. הכתבה דווקא מזכירה קולגות כמו רם אוריון ורוצי בובה, אבל כלהקות שהניעו תגובת נגד מאשר אחיות לנשק.

    יש הרכבים יותר ותיקים, מוצלחים, ומצליחים, יחסית כמובן. לדעתי מגיעה להם חשיפה כזו הרבה יותר מאשר ללילה. לא נראה לי שהחשיפה של לילה תעזור להם בהתחשב בפוקוס של הכתבה וקוצר הסבלנות של הקוראים, אלא אם כן נראה מדי חודש להקות אינדי על שערי גלריה בסופש.

    7 תגובות / כללי /

  • 7 ביולי 2013

    אין קצה

    קוואמי שר שהוא "מאבד את הקצה לילדים במייספייס, בסולסיק, בבלוגים". אבל אין יותר קצה לאבד. גם הילדים בבלוגים לא יכולים להיות היום בעניינים. זה כמו לשבת על החוף ולנסות להעביר את כל החול דרך מסננת בזמן שהגלים ממשיכים להביא עוד. אם כל דקה מעלים ליוטיוב 100 שעות וידאו, כמה מוזיקה עולה לסאונדקלאוד באותו הזמן?

    פעם היה קל. חברות התקליטים הגדולות הכתיבו את הטעם המוזיקלי דרך MTV, קומץ תחנות רדיו ומגזינים, וכמובן דרך המצעדים. אם עקבת אחריהם נשארת בלופ. ברור שלהקות מסכנות נפלו בין הסדקים בחזרה לדייג'ובס. אבל לפחות לנו, מכורי המוזיקה הכבדים, היו חיים פשוטים.

    חשבנו לפני 10 שנים שתעשיית המוזיקה תקרוס. טעינו. השחקנים הגדולים נשארו ומצאו דרכים אחרות להרוויח. אממה, האינטרנט השטיח את המגרש. גם מדונה וגם מנומנה מוכרים מוזיקה באייטיוניס ומעלים קליפים ליוטיוב. גם אתם יכולים. יש אינסוף בלוגים ותחנות רדיו אינטרנטיות לכל ז'אנר. אפילו מוזיקה מזמנים נשכחים ומדינות רחוקות זמינה אונליין. המצעדים כבר לא רלוונטיים.

    רגע, אני מתלונן על שפע של מוזיקה? על היכולת של להקת אינדי לתת אצבע משולשת למיסטר ביג, לעשות ולהפיץ מוזיקה בלי להתפשר!? ממש לא. מה שאני כן אומר זה שלא משנה כמה זמן ואנרגיה אשקיע, הסיכוי שאשמע דווקא על הלהקה ההיא קלוש.

    יש את האירועים הגדולים. הפיקסיז הוציאו שיר חדש? טירוף סביב דאפט פאנק? קנייה ווסט מגלומן? שמעתי על זה. אבל משם והלאה הכל מקרי. אולי קראתי איזה כתבה בגלריה, שמעתי איזה שיר בקצה, בדקתי איזה המלצה בלאסט אף אם. אבל כמה מוזיקה פספסתי בזמן שביליתי 40 דקות בהאזנה לחדש של Queens of the Stone age? האם אשמע אותה אי פעם?

    (צילום על ידי loop_oh)

    4 תגובות / כללי /

  • 23 באוגוסט 2012

    השנה העברית שלי

    שנה עברה שנה חלפה. בקול הקמפוס חוגגים עם מצעד אלבומי האינדי העברי של השנה. חגיגה ראויה, הרי עושים פה הרבה מוזיקה ולא מתיחסים אליה בסיכומי השנה האזרחית. מעבר על אלבומי המצעד גרם לי להרהר על השנה שלי במוזיקה העברית.

    במבט אובייקטיבי היו לא מעט ריליסים טובים השנה - Brain Candies, Monty Fiori, Tiny Fingers, רם אוריון, ועוד. במבט סובייקטיבי, האלבומים היחידים ששמעתי יותר מפעם אחת ברשימה הם אלבום הבכורה של אנטיביוטיקה והשני של אשכרה מתים. וגם אותם לא שמעתי הרבה.

    שמעתי מעט מאוד מוזיקה מקומית השנה והלכתי רק לקומץ של הופעות. אולי זה חלק מהתבגרות הסצנה כפי שאבחנה שלי אלעזר, שילוב בין עייפות הגיל, חוסר כימיקלים במוח, ומערכות יחסים רציניות. הסיבה לא משנה. השורה התחתונה היא שאני לא בעניינים.

    מצטער אינדי, זו לא את, זה אני. לא נעים לא להיות בעניין ולא להיות בעניינים בהתחשב בשם הבומבסטי "המאזין" שמחשיבים כבלוגר חשוב ומציפים בבקשות לכתוב על הקליפ החדש. לתקופה זה היה נכון. לעומת זאת בשנה האחרונה רשימות ההופעות התמלאו בשמות חדשים ולא היה אכפת לי.

    קשה לי להתרגש ממוזיקה חדשה באופן כללי. אין לי מושג מה המכנה המשותף במוזיקה החדשה שכן שמעתי בשנה האחרונה. אני רק יודע שלא מצאתי את זה במוזיקה הישראלית. הסצנה כבר לא מרגשת אותי. זה גורם לי לתהות על המשך קיום הבלוג, אם לא עדיף כבר לסגור את הבאסטה ולתת למישהו צעיר ונלהב את המושכות.

    השבוע לשם שינוי מאוד התרגשתי ממוזיקה. אני לא מדבר על איזה להקה מנצ'סטרית חדשה. אני מדבר על Pussy Riot שנשפטו לשנתיים בכלא על הופעה של שלושים שניות. השיר Punk Prayer נשמע די מחורבן למען האמת, אבל ג'יזס, מתי הפעם האחרונה שהשתמשו במוזיקה לומר משהו שחורג מעבר לגבולות המותר?

    זה ממש מעצבן ומצער ששלחו אותן לכלא. מצד שני הן נהפכו לסמל והזכירו לנו שפעם מוזיקה היתה הסאונדטרק למהפכה. אולי זה יבעיר את מדבר חוסר המשמעות המוזיקלית בארץ ובכלל. אולי המוזיקה תחזור להפוך את הבטן ולפוצץ את הראש כמו שהיא עשתה פעם ותחדול להיות רינגטון. ואולי לא.

    2 תגובות / כללי /

  • 25 במרץ 2012

    תחזית מזג האינדי הישראלי

    אחרי שבחנו את מה קורה לסצינת האינדי היום, אנחנו פה כדי לשאול את השאלות הבאות. מה תחזית מזג האינדי הישראלי? לאן הסצנה הולכת? איפה נראה אותה ב-14 שנה הבאות, לפני שתגיע לגיל 27 הבעייתי?

    אזהרת משתמש - למרות שקראו לי על שם נביא מהתנך, אני לא מתיימר לדעת את העתיד. מדובר בהשערות ושעשוע אינטלקטואלי בלבד. הרבה מהתחזיות תלויות בכלל בתהליכים עולמיים שקטונטי מלהבין. המציאות, כרגיל, בלתי צפויה ומפתיעה כל פעם מחדש.

    הסצינה תשאר. אנשים עדיין ירצו לעשות מוזיקה, להקים להקות, ולמרוד במערכת. אנשים אחרים ירצו פיסה מזה. זה גדול מהם, לא קשור לתמורה כספית, קורה כבר המון זמן, ואין שום סיבה שזה ישתנה. רק הפרצופים והתוכן יתחלפו. אלא אם כן איזשהו עתיד אורווליאני יתקיים שבו יאכילו אותנו בסמים מבוקרים ומוזיקה בידורית שהונדסה באופן מדעי להשאיר אותנו רדומים בנוחיות.

    אושיות אינדי ותיקות יהפכו לנכסי צאן ברזל. אריק איינשטיין ושלום חנוך נחשבו פעם לפושטקים מרדניים. פורטיס וסחרוף נחשבו לאלטרנטיבה קיצונית. אביב גפן נחשב לנער שרוט. כל אלה נכנסו לקאנון, השפיעו על המוזיקה הישראלית, וקיבלו הכרה וכבוד על הפעולה שלהם לאורך השנים. כך אמן כמו רם אוריון או נעם רותם או יהוא ירון ימצאו עצמם לפתע בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית.

    יוקם האינדי של האינדי. קבוצה מרדנית של מוזיקאים שתחשוב שהסצינה ממוסחרת/רדומה/משעממת מדי תקים תת סצינה משלה שתבעט לסצינה בתחת. הם יחזרו לערכים של הסצינה המוקדמת - ראשוניות, נסיוניות, פוריות, וקהילתיות. האינדי של האינדי לא ישאוף לשווק את עצמו ולהגיע לקהלי ענק. האמנים יופיעו במקומות שלא יכולים מלהכיל יותר מ-20 איש להופעה ולא יהיה להם אכפת אם תעשו להם לייק בפייסבוק או לא.

    יהיו הרבה יותר פריצות מהאינדי למיינסטרים. למעשה המיינסטרים כפי שאנו מכירים אותו עלול להתמוטט עם התגברות הדמוקרטיזציה האינטרנטית. מוסדות ארכאיים כמו גלגלצ שמאכילים אותנו בכוח יחלשו ויוחלפו על ידי טכנולוגיה שתבין את הטעם שלנו יותר טוב מאיתנו. רשתות חברתיות, אינטיליגנציה מלאכותית, וגישה לכל המוזיקה שנעשתה אי פעם מכל מקום יאפשרו תחנות רדיו אישיות מושלמות. שיר של להקת שוליים שיקבל מספיק לייקים ויתאים למספיק אנשים יכנס למיינסטרים הארצי ואולי אפילו לעולמי בזמן אפס. 15 דקות תהילה והלאה לדבר הבא.

    ישראל תהיה על מפת האינדי העולמית. מוחמד בא אל ההר - קיצו חזרו מטור אירופאי, הקולקטיב יצאו לטור באמריקה, ולורנה בי עברו לנסות את מזלם בלונדון. ההר בא למוחמד - יותר תיירים צעירים פוקדים את ישראל מדי קיץ ובלוגרי מוזיקה בינלאומיים הופתעו לגמרי מהסצינה ומחוסר בגמלים ברחובות. ב-14 השנים הבאות הופעות בחו"ל יהפכו להיות סטנדרט לכל הרכב אינדי ישראלי שמכבד את עצמו. עם שפע היצוא תהיה יותר מודעות, תל אביב תהיה הברלין הבאה, וקומץ מההרכבים יזכו להייפ גלובאילי ואולי אפילו הצלחה בינלאומית.

    הלהקות יתמקצעו מעל ומעבר. טכנולוגיה לעשיית מוזיקה תהיה עוד יותר פשוטה והמונית. לאור אפשרות של שיטפון בשיתוף, לא תהיה לקהל סבלנות להקלטות רעועות ושואו בינוני מאמנים רציניים. להקות שלא ילמדו לשפר את האקט שלהם לרמה בינלאומית ומהר לא ישרדו במירוץ ויטבעו. תרבות ה-ADHD רק תגדל, העולם יהיה עוד יותר שטוח, וטכנולוגיות מופלאות יאפשרו לנו נוכחות מרוחקת בהופעות בעולם או במציאות מדומה מושלמת. להקות שירצו להיות שם יצטרכו לעשות לעצמן upgrade.

    סך הכל, תעשיית המוזיקה העולמית עדיין נמצאת ברעידת אדמה. לא ברור מה יצא כשהיא תסתיים, ואם היא תסתיים בכלל. בגזרה המקומית, המוזיקה בארץ נמצאת במצב ביניים. יש סצינת אינדי ממוסדת, מיינסטרים משמים, ובועת הייפ מפוצצת של הפופ המזרח תיכוני. מחכה לנו עולם מוזיקלי חדש ומופלא.

    5 תגובות / כללי /

  • 17 במרץ 2012

    סצינת האינדי לאן?

    פוסט של שלי אלעזר על העלמות הברנז'ה מהופעות האינדי החל לסובב לי את המעגלים. חזרה לפוסט של נדב לזר על חיתוך ואיחוד סצנת האינדי למען עתיד טוב יותר סיבבה אותם עוד יותר, במיוחד בהעדרו מהמקלדת. האם קורה משהו לסצינת האינדי?

    אם נחשוב על זה, סצינת האינדי חוגגת 13 שנה על גלגולה הנוכחי. אפשר להחשיב את פתיחת הלייבל העצמאי Earsay בשנת 1999 יחד עם לייבלים נוספים כמו Fast Music ז"ל ו-Fact ז"ל ליריית הפתיחה. מועדונים כמו הפטיפון והג'ה פן נתנו במה, והתגברות קול הקמפוס והגעתו של קוואמי לקצה בגלגלצ נתנו זמן אוויר. אז סצינת האינדי בת 13. יש לזה כמה השלכות.

    הסצינה הגיעה לגיל ההתבגרות. היתה לסצינה ילדות יפה. קומץ מוזיקאים שהקליטו אלבומי בכורה low-fi נסיוניים (למשל אלבום ב-24 שעות בלבד בפאסט מיוזיק), פלוס כת מעריצים מצומצמת של יודעי דבר שהלכו אחריהם. כתבו עליהם רק בשרת העיוור ז"ל ויותר מאוחר בכמה בלוגים ואף אמן לא שבר למיינסטרים. הזמנים הללו עברו. נגמרו שנות הקסם.

    התחרות גדלה. להערכתי פועלים כיום בסצינה בין 50-100 הרכבים (אולי לאון פלדמן יאושש או יפריך?) פועלים כיום מעל ל-100 הרכבים בסצינת האינדי. הסצינה הקטנה והמלוכדת של פעם נהיתה הרבה יותר מבוזרת. יותר אמנים באינדי מתחרים היום על חדרי חזרות וספוטים במועדוני ההופעות, שלא לדבר על תשומת לב הקהל. זו תחרות קשה, ובהתחשב שבכל המדינה יש פחות אנשים מאשר בלונדון בלבד, שלא לדבר על חוסר הכבוד בארץ לתרבות אלטרנטיבית, אין מקום לכולם.

    המוזיקה התרחבה. תחילת הדרך היתה קיצונית מבחינה מוזיקלית, בין הארדקור Pאנק לאלקטרוניקה נסיונית עם מעט מאוד אמנים באמצע הספקטרום. ההרגשה שלי היא שהספקטרום התהפך, שהיום יש הרבה יותר אמני אינדי במרכז הספקטרום עם מוזיקה שגם אמא שלי תוכל לשמוע מבלי לברוח. איכות ההקלטה באינדי מעולם לא היתה טובה וידידותית יותר לאוזן תודות להוזלת הסטודיו הביתי, שיפור בידע המקצועי, ורף גבוה יותר של איכות.

    דור האינדי הראשון התבגר, אם נתחבר לפוסט של שלי, גם המוזיקאים וגם הקהל. חלקם פרשו מהסצינה עקב חיי משפחה, שינויים בקריירה, מיאוס, וסתם ככה כי אנשים משתנים במהלך השנים. זה אומר שיש דור חדש וצעיר של קהל ולהקות שמריצים את הסצינה. אנשים חדשים עם ערכים חדשים וקצב חיים חדש ושונה מהדור הקודם שלנו (יאפ, בן 32 בקרוב). לראיה - באינדינגב האחרון ביקרו אלפי אנשים שלא היו הפרצופים הקבועים בלבונטין ובאוגנדה.

    האינדי כבר לא מחתרתי. יש לכולם גישה למוזיקה ולא רק לקהילה של יודע דבר. חלק מהקרדיט מגיע לתשתית השיווקית של מייספייס, פייסבוק, ובאנדקאמפ. החלק האחר מגיע תודות לפופולריזציה של בלוגי המוזיקה ולהתרחבות הכיסוי התקשורתי לעיתונות ולפורטלים מיינסטרימים ואפילו לגיא פינס. לצערי לרוב האמנים לא מושמעים ברדיו המסחרי, אבל חלקם כמו אסף אבידן, באלקן ביט בוקס, ודניאלה ספקטור פרצו את המחסום. פאקיט, שולחים השנה את איזבו לאירווזיון.

    השאלה הגדולה היא מה עכשיו? איך יראו 14 השנים הבאות של סצינת האינדי? (קשה להגיד האם היא תהפוך לחלק ממועדון ה-27). למרות שאני מפקפק ביכולת של עתידנים לחזות את העתיד (ראה חולצת "מדענים ארורים"), זה ספורט משעשע ותרגיל כיפי בדמיון. בהעדר מישהו אחר שיעשה את זה, בואו לקרוא בעוד שבוע את תחזית מזג האינדי הישראלי.

    8 תגובות / כללי /
פוסטים חדשים ←