פוסטים מתויגים עם מחשבות

  • 3 בינואר 2015

    רובוטים יום יומיים: סיכום סיכומי המוזיקה של 2014

    שנת 2014 המשיכה את המגמה המוזיקלית של השנים האחרונות: יותר אמנים עושים יותר מוזיקה מאי פעם בכל ז'אנר תת-ז'אנר ותת-תת-ז'אנר אפשרי. אמצעי ההקלטה הזולים וההפצה הזמינה נותנים לכל פועל היי-טק לממש את החלום להיות רוקסטאר, ולו ל-15 דקות.

    אין צליל חדש. אין להקה אחת או סגנון אחד שסחף את עולם האינדי השנה. אם ב-2013 יצאו חופן של אלבומי קונצנזוס ענקיים של Arcade Fire, Queens of the Stone Age, ו-Primal Scream, השנה לא הרגשתי שיצאו יצירות בסדר גודל הזה. מדברים כבר מזמן על גסיסת האלבום כפורמט בעידן שאפשר לשמוע כל שיר בריפיט ביוטיוב ולדלג בשאפל בתוך ספריית מוזיקה אינסופית. החזון הזה הולך ומתממש. כשהכנתי את הספיישלים לתוכנית שלי ברדיו הבינתחומי, מצאתי לפחות 120 שירים שחיבבתי השנה, אך רק כ-52 אלבומים, כשרובם לא החזיקו אצלי יותר מכמה האזנות בגלל אוברדוז של פילרים.

    ואז הגיעו המצעדים. שלושה מהם: המצעד השנתי של הקצה, המצעד של קול הקמפוס, והמצעד של העונג שבת - טקס הבחירות של סצינת השוליים, של אנשים שהטעם שלהם במוזיקה הולך רחוק מעבר לאיגי אזיילה ואיגי פופ. מדובר כולה בכמה אלפים שהשתתפו במצעדים האלה עם כפילויות (אותו אדם יכל לדרג בכל אחד מהם). ובכל זאת, התוצאות של המצעדים האלה היו...משונות.

    איך, לכל הרוחות, Damon Albarn - סולן blur ומנהיג ה-Gorrillaz - הגיע למקום הראשון בכל שלושת המצעדים עם "Everyday Robots"? אף אחד מהחברים שלי לא שמע אותו או אפילו דיבר עליו השנה. נתתי לו כמה האזנות וחשבתי שהוא חמוד, אבל לא מעבר לזה. ניסיתי לשמוע אותו שוב, היום, לבדוק אם פספסתי משהו. לא נראה לי. אפילו אתר metacritic, שמשקלל ציונים של ביקורות מאתרים שונים, נתן לו 76 מתוך 100 בהתבסס על 37 ביקורות בעוד ש-51 משתמשים נתנו לו 82. אלבום סבבה, אבל לא אלבום השנה (שלפי מטהקריטיק הוא בכלל "Bloodstone & Diamonds" של Machine Head עם ציון של 96 לפי 5 ביקורות).

    אז מה קרה פה? יש לי שתי תיאוריות.

    בואו נזכר שהדירוגים הנ"ל לא משקללים ציון או מיקום. כלומר, אם דירגתי 10 אלבומים, כל אחד מהם מקבל קול שווה. גם אם אהבתי את האלבום של Cheatahs פי עשר יותר משאהבתי את זה של Eagulls, מבחינת המצעדים הם קיבלו ממני בדיוק קול אחד. אז כנראה שהמון אנשים חשבו ש-"Everyday Robots" הוא אלבום חמוד ונעים, כזה שקל לחבב וקשה לשנוא, כך שגם אם הם שמו אותו בתחתית הרשימה, הוא צבר המון קולות והגיע לטופ. אני בספק אם זה מה שהיה קורה אם כל אלבום בדירוג האישי היה מקבל משקל אחר.

    ואולי יש פה תופעה אחרת. אשאל אתכם שאלה: האם "Everyday Robots" הוא בכלל אלבום אינדי? מצד אחד כן: יש לו סאונד קטן, אינסטרומנטציה לא שגרתית, ואפילו נושאים חברתיים. מצד שני לא: אין באלבום הזה שום דבר חיזרי, כמו שקוואמי אוהב להגיד, הוא לא מפריע לאף אחד. אפשר לנגן את כל אחד מהשירים שלו באמצע היום בגלגלצ מבלי שאף חייל יחליף את התדר. אז אולי אנחנו רואים פה עוד התרחבות קטנה של השוליים אל המיינסטרים והמיינסטרים אל השוליים. דהיינו, "Everyday Robots" הוא אלבום האינדי הסחי של השנה.

    דיימון אלבארן כבש בגאווה את כל שלושת המצעדים. אבל מה עם האלבומים האחרים? איפה הם עומדים בין המצעדים? פתחתי Google Spreadsheet, הזנתי את הנתונים משלושת המצעדים, וחישבתי את הדירוג הממוצע - המטהקריטיק של השוליים הישראלים ל-2014. בדירוג של קול הקמפוס היו 20 אלבומים, בעונג 30, ובקצה 60, ורק 16 אלבומים הופיעו בשלושתם. לצורך החישוב, נתתי דירוג 100 במקרה שאלבום לא הופיע באחד מהמצעדים כדי לתת לאלבומי הקונצנזוס לצוף ולאלבומי המחלוקת לשקוע.

    והזוכים, לפי דירוג ממוצע, הם:

    1. Damon Albarn – Everyday Robots (1)
    2. Beck – Morning Phase (3)
    3. Alt-J – This Is All Yours (4)
    4. The War on Drugs – Lost in the Dream (6)
    5. Mac DeMarco – Salad Days (10)
    6. Chet Faker – Built on Glass (12)
    7. The Black Keys – Turn Blue (13)
    8. FKA Twigs – LP1 (13)
    9. Interpol – El Pintor (13)
    10. Run the Jewels - Run the Jewels 2 (14)

    אם כל הדירוגים הכתירו את דיימון כמלך ישראל, מה לגבי שאר האמנים? עד כמה היתה מחלוקת לגביהם? הו! חישבתי את השונות כדי לגלות. כלומר, ככל שהשונות יותר נמוכה, ככל שהדירוגים של אלבום מסויים היו יותר קרובים; וככל שהיא יותר גבוהה, ככל שהיתה אי הסכמה והאלבום קיבל דירוגים שונים בין מצעד למצעד.

    הסתבר שיש קונצנזוס חזק לאלבומים של דיימון אלברן ובק עם שונות של 0 ו-1 בהתאמה, וגם למק דמרקו ו-War On Drugs עם שונות של 2 ו-3. לעומתם, גברת FKA Twigs יצאה מאוד שנויה במחלוקת עם שונות של 193 וגם אינטרפול עם שונות של 32.

    מה למדתי מכל הסיפור הזה? כרגיל, שהדירוגים האלה מייצגים טעם מאוד רגעי. האם נזכור את "Everyday Robots" בעוד 10 שנים או אפילו בשנה הבאה? אני בספק. ואם אתם לא מאמינים לי, בואו תגידו לי, בלי לגגל, מה היה אלבום השנה של שנת 2011 באיזשהו דירוג? ומה עם 2012? לא זוכרים?

    כרגיל את האלבומים החשובים באמת שיצאו השנה נגלה רק בחלוף הזמן. ואולי לא. אלבום כמו "Plowing Into the Field of Love" של Iceage, אלבום במשקל כבד שמצריך המון האזנות וסבלנות, יכול לטבוע בקלות בשצף הגועש של נהר המוזיקה. אני ממש לא אוהב את הרעיון הזה, אבל זו, כנראה, המציאות.

    סה"כ הדירוגים האלה לא באמת משנים בשבילי מעבר לשעשוע ולסקרנות. מעולם לא הייתי בשום קונצנזוס - לא במיינסטרים ולא בשוליים. אני אוהב לשמוע את מה שאני אוהב לשמוע, וזה העיקר, שהמוזיקה מדברת אלי, גם אם היא לא מדברת לאף אחד אחר. אלבום השנה שלי של להקת Cheatahs לא נכלל באף אחד מהסיכומים הגדולים. וברור למה. הוא רועש, הוא עמוס ברגש, ואין לו סינגלים ברורים - מוזיקה שמפריעה לרובוטים היום יומיים לגלול את הפיד האינסופי.

    * תודה לעמי שלו - לא זה מהמונוטוניקס - על הייעוץ הסטטיסטי

    10 תגובות / כללי /

  • 7 במאי 2014

    החנון של השכבה: מחשבות על דיסקים

    חטפתי קראש פתאומי על Sonic Youth, ומשום מה בער בי החשק לקנות עוד דיסקים שלהם. כן, דיסקים! הדיסק ממש דחוי כרגע. עם השיק של התקליט והקאמבק של הקסטה, הדיסק הוא החנון של השכבה. אבל אין סיכוי שאמכור אפילו דיסק אחד מתוך ה-500 שעומדים אצלי על המדפים. בתור מי שגדל על דיסקים, כל ג'ולקייס מכיל מעבר למתכת ופלסטיק וחוברת עם אמנות ומילים, כל ג'ולקייס מכיל זכרונות. למשל "Smash" של The Offspring ששמעתי בלופים בספסל האחורי של האוטובוס בדרך לבית הספר, מתעלם משאר הילדים. או "Mellon Collie and the Infinite Sadness" של The Smashing Pumpkins ששמעתי בעמדת האזנה בחנות מההתחלה ועד הסוף ביום שהוא יצא בעוד שאנשים עמדו בתור וזעפו עלי. או "The Bends" של Radiohead שקניתי עותק שני שלו כי הראשון נשחק מרוב שימוש ועותק שלישי כי יצאה מהדורה עם בי-סיידים מעולים. אני זוכר את הבוז לתקליטים שנזרקו בקופסאות לרחוב ואת הזלזול בקסטות שהלכו לפח. עוד יגיע תורם של הדיסקים לחזור להסתובב. עוד נראה ילדים שומעים דיסק אחד כל היום בסוני דיסקמן עם אוזניות הקשת הכסופות-דקות כי נמאס מהאינסוף של הסטרימינג, הצליל העמום של הקסטות, והמחיר המוגזם של התקליטים. בינתיים אני שומע את "Rather Ripped". בדיסק.

    סגור לתגובות על החנון של השכבה: מחשבות על דיסקים / כללי /

  • 22 בינואר 2014

    אין עוד גיבורי גיטרה יותר

    השבוע שמעתי את "High Hopes", השיר החדש של Bruce Springsteen. הוא נפתח עם תופים שבטיים בסגנון "Sympathy for the Devil" ואז נכנסת גיטרה חשמלית. אחרי חריקה אחת ניחשתי מי מנסר אותה, ידעתי אחרי השנייה, ועף לי השכל אחרי השלישית - Tom Morello, גיטריסט Rage Against The Machine, מנגן עם ברוס פאקינג ספרינגסטין.

    טום מורלו הוא ממשיך הדרך של ג'ימי הנדריקס. הוא לקח את הבלוז-רוק, תיבל אותו בהארדקור Pאנק, והגביר את נסיונות הסאונד של ג'ימי ל-12. אלבום הבכורה של רייג' מ-1992 נשא בגאווה את ההערה "לא השתמשו בסימפולים, קלידים או סינתיסייזרים בעשיית האלבום הזה" כי צלילי הסקראצ'ינג והרעשים הצבעוניים שממלאים אותו לא הגיעו משום פטיפון או סמפלר. הם הגיעו מהגיטרה של טום מורלו. לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו לפני כן, ולמרות שהרבה גיטריסטים ניסו לחקות אותו, לא שמעתי אף גיטריסט שנשמע כמוהו אחרי כן.

    הזיהוי המידי של טום מורלו התחיל להניע לי את הגלגלים. איזה גיטריסטים מתחילת המאה הייתי מזהה לו היו מתארחים אצל אמן אחר? איזה גיבורי גיטרה נולדו מאז שנת 2000 ומה הם תרמו להתפתחות הגיטרה?

    החזרה לרוקנרול של תחילת הנוטיז הוציאה את הגיטרה מהקבר, אך הולידה מעט מאוד גיטריסטים עם פריטה שאפשר לזהות באוזניים עצומות, חוץ, אולי, מג'ק ווייט. אי אפשר להתחמק מהריפים העצומים ("Seven Nation Army") והסולואים החצופים ("Ball and Biscuit") שהוא משגר מגיטרת הפייברגלאס האדומה שלו. יש לג'ק חתימת סאונד ברורה שנסמכת על רטרו אמריקאי והפרסונה הססגונית שלו. אבל הוא לא חידש כלום, אלא אם כן לא שמעתם על הדבר הזה שנקרא "הבלוז" או על ג'ימי פייג' מלהקת אינדי אנונימית בשם לד זפלין.

    מגמת הגיטרה של 14 השנים האחרונות סלדה מאתוס הרוק, אימצה את אתוס הפוסט Pאנק, וקראה לגיטריסטים להיות אנטי-גיבורים ולא להתבלט בשום אופן. אם בשנות ה-90 הגיטרה היתה במרכז הבמה של נירוונה, מטאליקה, ורובים ושושנים, בשנות האלפיים החזירו את הגיטריסט ללוות את הסולן בצד הבמה, ואם הוא ילד טוב אז להפציר עם איזה ריף חביב ספוג ריוורב. הסולו לא באופנה. ג'וש הומי, גיטריסט Queens of the Stone Age, הוא מהבודדים שמעיזים ללכת נגד הזרם וייצר כמה מהסולואים הכי קליטים מאז תחילת המילניום ("No One Knows"). רוב הגיטריסטים התנתקו מחבל התבור של רוק הסבנטיז והתחברו לאייטיז של ג'וני מארר מה-Smiths, זן מאסטר שבולט מבלי להתבלט ועושה בדיוק את העבודה שצריך ללא עשייה.

    צליל הגיטרות עבר מביצים שעירות של אדם אחד לגנג בנג של להקה. אינטרפול הם דוגמה מעולה. שתי הגיטרות של Paul Banks ו-Daniel Kessler מתפתלות כל כך צמוד שאי אפשר להפריד ביניהן. כל ניסיון יהרוס את הסאונד של הלהקה. גם אצל להקות רוק אחרות שפרצו לתודעה כמו Foals, Arctic Monkeys, ו-Kings of Leon מוטבים השניים מן האחד. אפילו ה-Strokes שנהנים לצאת לסולואים אירוניים נשענים על 2 גיטריסטים במשקל שווה שמשלימים אחד את השני. אצל Arcade Fire, אחת מלהקות האינדי האהובות בזמנינו, זה אפילו עוד יותר קיצוני - מה שנחשב זה המאמץ הקבוצתי של מיליון האיש בלהקה והגיטרה נדחקת לשולי המיקס. לפחות ללהקות האלה יש איזשהי חתימת סאונד. לרוב הלהקות יש סאונד גיטרה גנרי שבקרוב יצא מאפליקציה במגע כפתור. לא משנה אם זה אינדי פופ, שוגייז, או גאראג' רוקנרול, הגיטריסטים בימינו מקנפרמים את עצמם כמה שיותר לחוקי הז'אנר ועושים הכל כדי לא להתבלט.

    גיבורי גיטרה הם בכל מקרה נדירים ונשמע שהרוק שבע ממהפכות ונותר עם קול מחאה חלוש בכיכר במוצש. איך עוד אפשר לנגן על הכלי הזה שקרעו לו את המיתרים מכל כיוון אפשרי במשך יותר מ-65 שנה? מה שבטוח אצל הסבא השובב הזה זה כשחשבנו ששמענו את כל הסיפורים שלו פתאום מתגלה עוד פרט מרעיש.

    3 תגובות / כללי /

  • 19 בספטמבר 2013

    לאינדינגב או לא לאינדינגב?

    אינדינגב

    אני מתלבט אם ללכת לאינדינגב השנה. כרגע אני נוטה ל-"לא".

    איך זה יכול להיות? הרי הלכתי ב-4 השנים האחרונות והמלצתי לכל היקום לבוא. אפילו כתבתי 10 סיבות למה אסור לפספס, כן, לפספס, את אינדינגב. חזרתי לקרוא אותו ואני עומד מאחורי מה שרשמתי. בכל זאת, אין לי חשק לנסוע השנה.

    אינדינגב, זו לא את, זה אני. אני בטוח שכל הכרטיסים ימכרו והפסטיבל יהיה מלא ביפים ויפות, אווירה, ומוזיקה כמו כל שנה. האינדינגב הראשון שלי ב-2009 היה מוי כיף, אבל מאז היתה לי ירידה בגרף החוויתיות עד שבשנה שעברה היה לי רק "נחמד" ו-"סבבה". נחמד וסבבה לי להשאר גם בעיר.

    אני לא היחיד. הרבה מבני דורי (יליד 80) החליטו לא לנדוד דרומה בשנה שעברה. הקהל בפסטיבל נראה צעיר במיוחד לא רק כי הזקנים לא באו, אלא כי האירוע נפתח לגילאים צעירים יותר. ככה זה אמור להיות - פסטיבלי אירופה הם חגיגות סקס סמים ורוקנרול לבני הטיפשעשרה מאשר אירועי תרבות לבני ה-30 ומשהו.

    מוזיקלית אני לא מתחבר לליינאפ. מנווטים את ספינת המדבר לפאטה מורגנה של הפולק והגרוב מאשר לנחשים ולעקרבים. החלטה מעולה מבחינה שיווקית - רוב הקהל הישראלי מעדיף פנאן מאשר פוגו. אבל אני עם החלק השני. תנו לי משוגעים עם גיטרות ולא עוד הופעת אינדינגב של יהוא ירון, עם כל הכבוד לו.

    יהיו ההסברים שיהיו, זה לא תהליך רציונלי של השוואות וטבלאות. זו הרגשה פשוטה של רוצה/לא רוצה. אינדינגב מעולה למי שמעולם לא היה בפסטיבל מוזיקה, לא הולך להופעות בשגרה, או סתם מחפש סופש של שכרות עם החבר'ה. זה לא אני.

    אם בכל זאת תגיעו למדבר בעוד 3 שבועות סמנו את הלהקות הבאות במארקר צהוב: On And The Off's, Bela Tar, Please The Trees, The Bootsman, שעלת נפוצה, כלבי רוח, אביב מארק, פונץ'.

    16 תגובות / כללי /

  • 10 באוגוסט 2013

    מסיפורי פוגי אפשר ללמוד

    תל אביב התרוקנה ברביעי וחמישי בלילה, ולא בגלל איום של טילים או של הדודה והדוד בליל הסדר. תושבי העיר הלכו לראות את האיחוד של להקת האינדי הגדולה בארץ - להקת כוורת.

    לא תמיד שילמו 500 שקלים כדי לראות את כוורת בהופעה. בסדרת הדוקו המעולה, "סוף עונת התפוזים", דני סנדרסון סיפר על המוזיקה של הלהקה בתחילת הדרך: "זה לא היה קל לעיכול - כל אחד אמר שזה לא מסחרי במיוחד".

    אפריים שמיר הצטרף לדבריו: "כבר בהופעה הראשונה הנסיונית, כבר ראינו שזה מעורר חילוקי דיעות. זאת אומרת, חלק מהאנשים מתים על זה, וחלק מרגישים שמזלזלים בהם". סנדרסון הוסיף שאנשים יצאו באמצע ההופעה. הם בטח הצטערו על זה.

    "סיפורי פוגי" מכר עשרות אלפי עותקים באופן מפתיע ושם את הלהקה בלב הקונצנזוס. אבל היא לא נשארה שם להרבה זמן. אלבומי ההמשך וההופעות החדשות לא הצליחו מבחינה מסחרית. "אנחנו לא מבינים איך זה שהשירים זוכים להצלחה כה גדולה ברדיו ובמצעדים ובכל זאת לא בא קהל כמו לתוכנית הקודמת" - צוטט דני סנדרסון מעיתון שהוצג בסדרה (אשמח לדעת מה המקור).

    הסתבר שאימי, טל שחם, היתה עדה לבריחת קהל כשראתה את כוורת בחיפה ב-1975. "מי בכלל בא? נראה לך שמישהו בא?", היא סיפרה, "הכניסו אותנו בחינם". היו לדעתה אולי 50 איש בהופעה. היא וחברתה אפילו תפסו טרמפ עם הלהקה בחזרה לתל אביב. הלהקה הסיעה את כל הציוד בעצמה בוואן.

    כוורת כבר לא צריכה לסחוב ציוד. הנוסטלגיה עשתה את שלה והיא נהייתה ללהקה האהובה בארץ, "הביטלס הישראלים" כפי שאמרו השבוע. שמעתי שהיתה הופעה אדירה. כוורת שלחה את כל המשפחה הביתה עם חיוך מאוזן לאוזן ואת הדור הבא לאיחוד הבא. כמה מהם ילכו לראות את הלהקות שפעילות כרגע בארץ, את הלא מסחריות והלא קלות לעיכול?

    "זה קהל מכובד וזה קהל אוהב", כתב ניר גורלי בפוסט על הופעת כוורת בבריכת הסולטן, "אבל זה גם קהל שנתלה יותר מדי על הישגי העבר". הוא הזכיר הופעה של אביב גאדג' שהתקיימה באותו הערב והפציר "לכו לראות אותו ואמנים צעירים כמותו, ואל תחכו 40 שנה בשביל זה".

    "עצם העובדה שהלהקה היחידה שמצליחה להביא לפארק 50 אלף איש היא להקה שהתפרקה לפני כמעט ארבעים שנה היא עצובה ואף פאטתית", רשם אמיר אשר, שדרן רדיו ותיק, בסטטוס בפייסבוק. "זה שמאז הסבנטיז אין כאן הרכב שמתקרב לזה מלמד אותנו כמה מצב התרבות והתקשורת התרבותית כאן עצוב".

    אמיר צודק. אין מספיק תמיכה לסצינת השוליים כדי להוציא משם את כוורת הבאה. אין עזרה ממסדית למוזיקה "קלה", הרדיו המיינסטרימי לא מפרגן ללהקות חדשות, והקהל אוטם את אוזניו ונשאר עם אריק איינשטיין. יש שמאשימים את האמנים בטענה שהאיכות של המוזיקה החדשה ירודה. בולשיט.

    לפי סקר שערכתי בעזרת נתונים מהאפרכסת, יש יותר מ-1000 הרכבי שוליים בארץ. אם נתקמצן ונגיד שרק 1% מהם באמת מוכשרים ועושים מוזיקה שמתאימה לקהל הרחב, צריכים להיות 10 הרכבים שלא רק בלוגרי מוזיקה מכירים. מוכשרים יש - יהוא ירון, אבי עדאקי, הבילויים, רות דולורס וייס, ועוד רבים, אבל בשבילם להביא כמה מאות איש לבארבי זו הצלחה אדירה.

    אתמול התקיים מרתון הופעות באוזןבר, ערב התרמה להחזרת הגדה השמאלית לפעולה. 18 להקות השתתפו באירוע, הכניסה עלתה 50 ש"ח. ראיתי בתחילת הערב מוזיקאית לא מוכרת אך מאוד מיוחדת ושמה רננה נאמן הנדלר. הסתבר שכבר כתבו עליה בהארץ ובעוד מקומות. הייתי אולי בין 10 איש שהיו בקהל. בואו לראות אותה ואת האמנים שפעילים עכשיו. הם צריכים את התמיכה שלכם כדי להיות כוורת הבאה.

    7 תגובות / כללי /
→ פוסטים קודמים