סיקרתי הופעה של מארינה מקסימיליאן בלומין עבור עכבר העיר:
מה עם הרגש? מארינה בהחלט התרגשה. זו כנראה הייתה הופעת הסולו הכי גדולה בקריירה שלה, בהתחשב בצחקוקים וההצהרות שלה בין לבין ("אנחנו מנגנים ביחד כבר 11 שנים, אף פעם לא חזינו בדבר כזה"). ולמרות זאת העדינות, המלנכוליה, ושלל הצבעים האחרים שתמצאו באלבום הבכורה שלה, "Step Into My World", נמחקו בין נענועי האגן.
נהניתי מהלילה הראשון של השואוקייס בצוללת הצהובה.
מארינה מקסימיליאן פתחה את הערב, אך עם שואו מאולץ משהו. החלק הכי מהנה של ההופעה היה כשכמה בחורות בקהל חיקו בצחוק את סגנון הריקוד שלה. כמובן שתשומת הלב שהיא קיבלה מהעיתונאים והצלמים אחרי המופע היתה חסרת פרופורציה.
לעומתה, Isaiah הביאו לבמה הרבה צבעים ומוי כיף. הסולן שלהם, תומר ישעיהו (בתמונת הפוסט הבינונית שצילמתי), בטוח הרשים את הנציגים עם לוק בין ג'ים מוריסון לרינגו סטאר ופרצופי גמירה על סולו בוזוקי.
גם ועדת חריגים שפשפו, רק עם קורט אופל. הם נראו כמו הרכב ששוגר לפה מסיאטל בתחילת הניינטיז. כמעט שכחתי שהם שרים בכלל בעברית.
סיסטם עאלי סגרו את הערב עם נוכחות חזקה. לצערי, העובדה שהרכב שדוגל באחדות בין המינים והגזעים פועל בסצינת השוליים אומרת הכל על המצב המדיני.
בין לבין, התמנגלתי עם הנציגים שבאו מרחבי העולם כדי לשמוע קצת מוזיקה ישראלית: הודיתי לצ'ארלס צ'ו שהשתתף באייטם שכתבתי; קיבלתי המלצות לרוק נסיוני סיני מלי צ'י, מנהל מועדון אלטרנטיבי פופולארי בבייג'ינג בשם Mao House; ודיברתי עם מאטיאש - הבעלים של מועדון ההופעות Kino Šiška בלובליאנה - על Swans, האלבום החדש של Einstürzende Neubauten, והקשיים להביא הופעות לסלובניה.
