Car Seat Headrest: הרכב האינטימי של וויל
שנת 2010 הייתה קריטית לוויל טולדו. בשנה הזו וויל היה נער מתבגר בן 16. הוא גר בעיירה קטנטנה בשם ליזבורג שבווריג'יניה, ארה"ב, וכמו כל נער מתבגר התמודד עם שאלת מקומו במעגל החיים. כשאתה בן 16 הכל מרגיש גדול יותר, חשוב יותר, קשה יותר. אתה מרכז היקום של עצמך, והפרספקטיבה שלך על הסובבים אותך, על בני משפחתך, על חברים, על החיים ועל המוות, משתנה. את הדיאלוג שלו עם עצמו, ועם הסביבה, ניהל וויל באמצעות המוזיקה. כבר מגיל קטן ניגן על גיטרה וכתב שירים. וויל מגיע מעיירה קטנה בעלת דינמיקה מאד אינטימית. כמו בעיירות ספר רבות בארה"ב, לחלומות אין ממש מקום. המעגל המשפחתי צפוף וחונק, ולאלו שלא מתיישרים עם הקו הברור של לך תלמד-תביא פרנסה, צפויים קשיים רבים. וויל היה "עוף מוזר" בעיניי הסביבה.
מתישהו בין שנת 2009 ל-2010 התחולל משבר בביתו של וויל. הוא לא מדבר עליו בגלוי בראיונות לכלי התקשורת השונים, אך מבעד לשיריו לאורך השנים ניתן לזהות חלקי סיפורים. הבית כבר לא היה מקום רגוע עבורו, גם לא חדרו הפרטי. הוא מצא את עצמו מחפש אחר פינה שקטה ובילה שעות רבות ברחוב, בבריחה מהבית. כעבור זמן מה, מצא וויל את מבוקשו. כשלא היו רואים, היה חומד את מפתחות הרכב המשפחתי, נסגר בו שעות על גבי שעות ועוסק בנגינה וכתיבה. לאחר מכן הוא קנה ציוד בסיסי והקליט את שיריו במושב האחורי.
בשנת 2010 הקליט טולדו לא פחות מ-5 אלבומים באותו מושב אחורי, סשנים אשר סיפקו את ההשראה לשם של הפרויקט שלו: Car Seat Headrest. המושב האחורי היה מקום המפלט של וויל, המקום שבו הרגיש הכי חופשי ומשוחרר. את אלבומיו שיתף וויל ברשת החברתית בנאדקמפ, ולאט לאט צבר קהל מאזינים נאמן שמורכב ברובו מבני נוער מתוסכלים אחרים. סגנון המוזיקה שאפיין את ההוצאות הללו היה רוק לו-פיי עקב חוסר היכולת להקליט ברמה גבוה. אתיקת ה-DIY (עשה זאת בעצמך) אפיינה את כל עבודותיו של וויל, ועל כן צלילי השירים מחוספסים ולא מלוטשים. זמן מה לאחר מכן, עזב וויל את ביתו לסיאטל (איך לא?) ובמהלך לימודיו בקולג' הצטרפו אליו להרכב אנדרו כץ על התופים ואיתן איבס על הבס, מה שלמעשה הפך את הפרויקט הפרטי של וויל ללהקה של ממש, ויחד המשיכו והקליטו בצורה עצמאית עוד 6 אלבומים עד שנת 2015. עם כל אלבום שהם הקליטו ניתן לשמוע התפתחות בצליל של הלהקה, כאשר הם החלו לחקור כיוונים מוזיקליים רבים ביניהם שוגייז, דרים פופ, ופסיכדליה. בעוד שהמוזיקה שוויל יוצר לא מחדשת דבר ונשענת על הרכבים כמו דירהאנטר והסטרוקס עם נגיעות מלודיות ביץ' בויזיות, המקום בו הוא זורח הוא הטקסט. וויל הוא כותב מחונן, כזה שמפליא לתאר רגשות ואירועים בצורה חריפה ובוגרת. בהאזנה לאלבומיו, לא ניכר שהוא רק בן 22. כתיבתו מזכירה את זאת של קורט קוביין, שהצליח לסחוף אחריו דור שלם של בני נוער. וויל מתעסק במושג "בני נוער" לא מעט בשיריו, ואלבום האולפן הראשון של הלהקה, שהוקלט לאחר חתימת ההרכב על חוזה מקצועני עם הלייבל מטאדור, נקרא "Teens Of Style".
ברכב הזה הכל התחיל...
אחרי 11 אלבומים עצמאיים, כבר אי אפשר היה להתעלם מוויל וחבריו. כמות ההורדות של אלבומיו מאתר הבאנדקאמפ של הלהקה חצו את קו ה-25,000, ומטאדור הרימו את הכפפה והחתימו את הלהקה על חוזה ראשון. בסוף אוקטובר יצא אלבומם הראשון עם הלייבל החדש, שהוא אולי אלבום הבכורה המבושל ביותר אי פעם. "Teens of Style" למעשה מכיל אסופה של שירים מהרפרטואר העשיר של ההקלטות העצמאיות של הלהקה. לאחר הקלטת האלבום, הודיעו מטאדור שוויל וחבריו ישחררו אלבום נוסף ב-2016 עם חומרים חדשים לגמרי, מה שמעיד על האמונה הגדולה בלהקה.
האלבום מקיים את סגנון הרוק הלו-פיי שמזוהה עם החומרים המוקדמים של הלהקה - חלק מהשירים בו נכתבו עוד בשנת 2010 באותו מושב אחורי. על אף פערי הזמן הברורים בין כתיבת השירים, האלבום מגובש בצורה יוצאת מן הכלל ומהווה מסע מוזיקלי מרתק. בגלל השוני באופן ההפקה של אלבומי לו-פיי, לא מדובר בהאזנה מיידית וקלה אך הצלילים המחוספסים וקולו מלא הדיסטורשן של וויל, מנתקים אותנו מכל מה ששמענו קודם, ומאפשרים לנו לצלול אל תוך השירים.
האלבום נפתח עם קטע הרוק הפסיכדלי, "Sunburned Shirts" ועם "The Drum"', שיר שבו מספר וויל על הפער שבין הרצון להגשים את חלומותיו ובין הקשיים היומיומיים שמלווים אותו, כשהוא משווה את ההיגיון שלו לתוף שמכה בראשו מלא החלומות. האלבום ממשיך למעשה אל עבר עמוד השדרה שלו, לרצף של שלושה שירים מרכזיים. הרצף נפתח עם "Something Soon"' שיר שנכתב ב-2011 ובו וויל מספר בצורה כנה ויוצאת דופן על הקשיים שליוו את חייו בבית שלו, אותם קשיים שדחפו אותו לחפש מקום מפלט. הוא שר בצורה גלויה ובוגרת:
"נושך את בגדיי בכדי לא לצרוח / לוקח כדורים כדי לא חלום
אני רוצה לשבור משהו חשוב / אני רוצה לבעוט לאבא שלי בשוקיים"
לאחר מכן מגיעה הרצועה "No Passion", שיר על דיכאון ועל בדידות. וויל כותב: "בחלומותיי המיניים הפרועים ביותר, אני חולם שאני צופה בפורנו, אבל יש כלכך הרבה אור שמש על המסך של הלפטופ שלי, שאני לא מצליח לראות שום דבר באופן ברור". ובכן, אין ספק שהברנש בילה זמן רב מדי בחדר חשוך. את הרצף מסיים " Times To Die", השיר הארוך ביותר באלבום (שש דקות וחמישים שניות) וכנראה המוצלח ביותר. השיר מתחיל בהתעסקות של וויל עם ההשוואה המתמדת בין הסביבה, לחייו שלו, והחתירה שלו נגד הזרם:
"כל חבריי מתחתנים / כל חבריי בסדר עם אלוהים
כל חבריי עושים כסף / אבל אמנות מקבלת מה שהיא רוצה, אמנות מקבלת מה שמגיע לה"
השיר מדבר גם על החתימה הטרייה של הלהקה במטאדור ובלחצים והחששות שמלווים את וויל בעקבות זאת. אין ספק שהאמירה החמוצה-מתוקה של השיר, שבפזמונו שר וויל "שלכולנו כבר היה זמן טוב יותר למות", מעידה על ההתרגשות הגדולה שלו מהנקודה הנוכחית בה חייו נמצאים. סוף כל סוף החתימו אותו על חוזה הקלטות, סוף כל סוף הוא עושה את מה שהוא כלכך אוהב - לא זמן אידאלי למות נכון? האלבום ממשיך לספק טקסטים לפנתאון שיר אחר שיר, כאשר ברגע אחד מספר וויל בציניות על כך שאם ימות ימותו איתו כל הקבצים הסודיים ששמורים במחשב שלו, וברגע אחר של גילוי לב מספר על איך התאהב במייקל סטייפ, סולן להקת REM, כשהיה ילד, כי הרגיש שהמילים של סטייפ ממש נכתבו עליו.
בשנת 2015 יצאו לאור כמה אלבומים משובחים מבחינה טקסטואלית, ביניהם אלה של Father John Misty והאחרון של Sufjan Stevens. אין ספק ש-Car Seat Headrest הוא אחד המצטיינים שבהם. הפרויקט כולו מזכיר לי במידה רבה את סרטו של ריצ'ארד לינקטייר "התבגרות", סרט שצולם במשך 12 שנים ועוקב אחר סיפור התבגרותו של ילד. יש אלמנטים רבים המשותפים לשני הפרויקטים הללו, ואין ספק כי שניהם יוצאים מהמדיום האמנותי הברור שלהם, מוזיקה וקולנוע, וחוקרים טריטוריות מרתקות נוספות. דרך שירי האלבום אנחנו עדים להתבגרותו והתפתחותו של טולדו, מהמושב האחורי הקפוא, ועד לכתבות צבע במגזינים הנחשבים בעולם המוזיקה, כמו הרולינג סטון והניו יורקר.
לאחר ששמעתי את האלבום ויחד עם הסיפור המרתק המלווה אותו, צצו במוחי מספר שאלות, כאלה שחיברו אותי חזרה לשירות הצבאי שלי, לעמדת השמירה. נזכרתי איך בזמן שלי שם, בתוך השקט, דווקא במקום הכי מרוחק ולא הגיוני, הדברים תמיד הסתדרו לי בקלות: כל בעיה באה על פתרונה, כל שיר כתב את עצמו, וכל רעיון קיבל חיים. היה נדמה לי שכל החיים שלי מסודרים, וביום שאשתחרר אדע בדיוק מה לעשות, אבל לא כך היו הדברים. דווקא בתוך כל החופש הזה מצאתי את עצמי לא פעם מבולבל. מחסומים הם תמיד נקודת מוצא מצויינת ליצירתיות, וזו לא קלישאה. כשיש כל כך הרבה חופש בחירה, הרבה יותר קשה לקחת החלטה ולעשות את הדבר הנכון. אני שואל את עצמי כיצד יתמודדו וויל וחבריו עם חופש יצירה כה מוחלט, כאשר הם כבר חתומים על חוזה לאלבום נוסף, כזה שמאפשר להם להקליט איך שבא להם.
כשוויל היה בורח לרכב המשפחתי הוא היה ממוקד, הוא הבין את המגבלות שלו ומצא דרכים מעוררות השראה להתמודד איתן. כל אלו גרמו למעריציו ללכת שבי אחרי השירים שלו כי הם היו אמת טהורה. עכשיו כשהגלגל התהפך, הוא ימצא עצמו בדירה חדשה, באולפן משוכלל ומרווח, ועם הרבה ציפיות. האם ימשיך עם סגנון הלו-פיי הכה מזוהה עמו? אולי, אבל אין ספק שזה כבר לא יהיה אותנטי כבעבר. הדלק שליווה את שיריו היה התעסקות בעולם הנעורים, אך האם גם אלבומו הבא יעסוק בכך? מטאדור כבר הכריזו שאלבומה הבא של הלהקה יקרא "Teens Of Denial" למרות שוויל כמעט בן 23.