סנוב מוזיקה: להקה טובה זה אירוע קוונטי נדיר
ויתרתי: סחיות אותנטית
הפוסט של בן טברסקי על להקות צעירות עצבן אתכם וטוב שכך. רובכם נתקעתם בחלק של הקללות והקטילות ולא המשכתם הלאה לחלק המעודד שבו טברסקי קורא ללהקות לחדש לו, להפתיע אותו ולתת לו השראה. זה בעצם גם מה שאני רוצה ומה שגם אתם רוצים ומה שכולנו רוצים: ניצוצות של הברקה. אבל הסיכוי שזה יקרה, לצערי, הוא קלוש. פאקינג קשה להיות בלהקה. כל הסיכויים נגדך - ואני אומר את זה בתור אחד שניסה את מזלו במספר הרכבים, לפעמים בתור חלק מהבעיה.
בואו נתחיל מזה שכולם עסוקים, כל הזמן. לאף אחד בעצם אין פנאי ללהקה. כאילו יש, אבל לרוב זה תחביב של אחרי שעות ההיי-טק שלא באמת מתכוונים לקחת לשלב הבא או להשקיע בו את אנרגיית החיים האמיתית שהולכת בארצנו לעבודה, ללימודים ולמשפחה. כמה אנשים באמת מוכנים למות למען האמנות שלהם? למעשה הם עלולים למות בגלל האמנות שלהם. להיות בלהקה גוזל מלא כסף וזמן: ציוד, נסיעות, חדרי חזרות, כתיבת חומר, הקלטה, הפצה, פגישות, שיווק, ניהול ואפילו שירות לקוחות. מעט הכסף שמרוויחים חוזר לרוב בחזרה לקופת הלהקה שהולכת ומתרוקנת. ההוצאות יכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים במה שקשור לציוד והקלטות ואפילו טורים בחו"ל (לרוב מפסידים כסף על טורים ראשונים בחו"ל, ראה אייטם שכתבתי לעכבר העיר, הטקסט נדפק בגלל תקלה במערכת).
אז חייבים את הדיי ג'וב כדי לממן את הנייט ג'וב, ובינתיים יוקר המחייה בארץ שואב לך את חשבון הבנק כמו הדגם המפלצתי ביותר של דייסון, ואתה הולך ונהיה מותש כשאתה מופיע מול אותם עשרים איש מיתולוגיים בלבונטין ולאף אחד לא אכפת מהסינגל החדש שלך חוץ מכמה לייקים מההורים בפייסבוק. כן, אפשר להיות יותר DIY, לעשות הקלטות בבית על כרטיס קול מצ'וקמק, לצרוב דיסקים ולבנות גיטרות מריהוט של איקאה שמישהו זרק לרחוב. יש להקות שזה מתאים להן מאוד מבחינה אסתטית, ויש כאלה שלא, שחייבות את ההפקה הגדולה עם הציוד היקר כדי לתת את המקום הראוי למוזיקה. נכון, לא חייבים לגור בתל אביב, אפשר לעבור לחולון או למושב מבודד בצפון איפה שאף אחד לא יתלונן למשטרה על רעש, בטח שלא חזירי הבר. אבל בשביל שלהקה תתפקד, היא צריכה לרוב תשתית. צריך שיהיו באזור עוד מוזיקאים, קהילה שאפשר להתייעץ איתה ולהלוות ממנה ציוד ולהופיע איתה ומקומות להופיע בהם ומקומות לקנות בהם ציוד ומקומות לעשות חזרות. כן, אפשר להקים חדר לבד ולתפוס איזה מרתף שמלא בחרא של ג'וקים ועכברים ולהזמין את כל הציוד שצריך אי פעם מאי ביי. יש אנשים שעושים את זה ומגניב. אבל זה דורש המון מאמץ, זמן וכסף, שרגע, בעצם חסרים.
בואו נניח שאתם אותם ילדים נובורישים שנולדו עם ג'אזמאסטר ביד ואבא שרוף על הסקס פיסטולס מאז שהוא ראה אותם במנצ'סטר ולכן הוא מוכן לממן לכם את כל ההוצאות. ונניח שאפילו שרדתם את משבר הגיוס לצה"ל כי יצאתם על קב"ן או שהייתם ג'ובניקים והמשכתם לנגן או שפשוט התאחדתם אחרי הצבא. אז מגיע החומר האנושי. למעשה להקה היא פוליאמוריה ולרוב לא כזאת מתפקדת. תחשבו על זה: בלהקה יש לכל אחד מחבריה מערכת יחסים אחד עם השני, ולכולם יש את מערכת היחסים עם היישות הפיקטיבית שנקראת להקה. לפי חישוב ידני, בטריו יהיו 6 מערכות יחסים שונות, ברביעיה 10 ובחמיישיה 15. הקאץ' הוא שבשביל שהלהקה תתפקד כל מערכות היחסים הללו צריכות לעבוד. כמו כל מערכת יחסים, זה בלתי נמנע שיהיו בפנים חיכוכים וריבים ומאבקי אגו ואינטריגות, העניין הוא שיש את התשתית האנושית והתקשורתית או פשוט המזל לפתור אותם ולהמשיך הלאה. אז אם הלהקה כבר לא התפרקה בגלל סדרי עדיפויות, חוסר בכסף, או חוסר בזמן או אנרגיה, אתם יכולים לסמוך על זה שהיא תתפרק בגלל האנשים.
יצא והיקום חייך אליכם חיוך רחב וסידר אתכם עם זן מאסטרים עשירים ופנאי נפשי ואנרגטי. סבבה. עכשיו הגענו למוזיקה. זה פאקינג קשה לעשות מוזיקה טובה. לא סתם מחקתי את המייל של הבלוג ויצרתי טופס צור קשר עם צ'קבוקס. עשיתי את זה כי נמאס לי מכמות המוזיקה הבינונית ששלחו לי. מילא דברים שלא התחברתי אליהם או שאני לא אוהב, זה סיפור אחר, אני מדבר אתכם אשכרה על בינוניות. מוזיקה שלא גרמה לי להרגיש כלום, אפילו לא סלידה - סינגר/סונגרייטרים שהשקיעו בהפקה ובצילומים וביח"צ רק כדי לקדם מוזיקה קלישאתית שלא מצליחה לרגש ולא מביאה שום דבר אותנטי. כמו טברסקי אני לא הולך לנקוב בשמות כדי לא להעליב אף אחד אישית. אבל בואו נאמר שאם תפתחו שירות להפצת סינגלים כמו לינקטון או פטיפון, 90% ממה שתשמעו שם יהיה בינוני ומשעמם. ממש קשה לעשות מוזיקה טובה. רגע, מה זה בעצם מוזיקה טובה? לקחתי קורס בקורסרה בשם "The Art of Music Production", והמרצה מברקלי, אחד מבתי הספר החזקים בעולם ללימודי מוזיקה, טען שבסופו של דבר מה שמוזיקאי צריך לעשות זה "to emote", כלומר לבטא רגש. כל כך פשוט וכל כך נכון. אחת מהסיבות המרכזיות שהתחלתי לשמוע מוזיקה ושאני שומע כל כך הרבה מוזיקה מאז שאני ילד קטן ועד היום זה בדיוק זה: המוזיקה מאפשרת לי להרגיש. הרבה פעמים אלה רגשות שהחברה לא נותנת לחשוף ביום יום, למשל עצב עמוק, אך כששומעים מוזיקה יש את המרחב הבטוח להרגיש את זה, וטוב שכך.
אז מוזיקאים שעושים את האמנות שלהם כמו שצריך מעבירים רגש. הרגש הזה יכול להיות אגב גם סלידה, גועל, גיחוך - אבל זה איזשהו רגש, ולרוב האמנים הבאמת טובים, ואולי בכלל יצירות אמנות גדולות, ממש מקטבות את הקהל לאוהבים/שונאים עם מעט מאוד מרווח של נחמדות באמצע. אם אומרים להרכב שלך שהוא נחמד, אתה בצרות. אתה לא אמור להיות נחמד. אותו הקורס מברקלי אגב, שהוא בחינם ואולי חובה שכל מוזיקאי בארץ יעשה אותו, ממשיך הלאה ומבקש שתבין מי אתה. הקורס לא מתעסק בשאלות כמו איך להביא קהל להופעות, מתי להפיץ פוסטים בפייסבוק, או האם לשים את המוזיקה שלך בספוטיפיי. הקורס לוקח את האמן למקום שהוא אמור לחקור ביסודיות בכל מקרה: אל תוך עצמו. באחד מהתרגילים למשל מתבקשים לרשום את כל ההשפעות המוזיקליות, לקחת את שתי הקיצוניות שבהן, ולהגדיר את עצמך בתור שילוב של השניים ומה אתה מוסיף לצלחת. למשל: ברוס ספרינגסטין הוא כמו בוב דילן ורוי אורביסון עם אישיות גדולה מהחיים. אחלה של תרגיל. אבל רוב המוזיקאים המקומיים עסוקים בלברוח מההשפעות שלהם, בלפחד מהשוואות ולהגיד שהאלטרנטיב רוק שלהם הוא משהו ממש מיוחד שבלתי ניתן להגדרה בעוד שהוא נשמע כמו שילוב של פינק פלויד ופרל ג'אם עם שירים על מערכות יחסים.
אז רגש זה לא בהכרח מספיק, כי אפשר לשחזר ערימות של קלישאות של דברים שנוגנו ונאמרו בעבר ונאמרו ממש טוב. שם נכנסת האותנטיות. לפי מה שלמדתי בשני קורסי כתיבה שונים ובכלל, התהליך היצירתי מורכב בגדול משני שלבים. השלב הראשון הוא שלב של יצירה גולמית, יצירה אינטואיטיבית, יצירה פרועה שלא מתעסקת בהאם זה טוב או רע קלישאתי או לא מרגש או לא, אלא רק ביצירה עצמה. זה יכול להיות מישהו שיושב בבית, משחק עם הגיטרה שלו, ומוצא פתאום רצף אקורדים שקוסם לו; זו יכולה להיות שורה שמישהי שומעת ברחוב שהיא כתבה לעצמה בסמארטפון; זו יכולה להיות הקלטה של השיפוץ מהבניין ליד - בשלב הזה הכל הולך. אז יוצרים מלא חומר גלם, ואז מגיעים לשלב הבא שנפרד באופן מוחלט מהשלב הראשון: העריכה. אם בשלב הראשון שיחקנו במוזיקה כמו ילדים קטנים והרשינו לעצמינו הכל, פה מגיע העורך חסר הרחמים ומעיף את כל מה שבינוני ומטה החוצה - וכן, אפשר לחזור משם בחזרה לשלב הראשון וחוזר חלילה. רצף האקורדים נשמע למחרת משעמם? בחוץ - לך לעבוד על עוד אקורדים! השורה מהרחוב עדיין נשמעת גאונית? בפנים - תכתבי עוד ליריקה! ההקלטות מהשיפוץ גרועות? בחוץ - תקליט מחדש! וכשיש יצירת אמנות, מוזיקה למען העניין, באמת גדולה, היא משלבת לרוב את הקסם הלא מודע של השלב הראשון לעריכה החכמה והמודעת של השלב השני. זה לא אומר אגב מקוריות, זה אומר אותנטיות: ביטוי פנימי עמוק אך בשום אופן לא קלישאתי.
הגענו לקו הסיום, המקום שבו לא רק שהלהקה איכשהו מתפקדת מבחינה פיננסית ואנושית, אלא שהיא גם מצליחה להעביר רגש, לדלג מעל הקלישאות ולשדר אותנטיות. לא הרבה מחזיקים מעמד עד לכאן, אבל אולי הגיע הזמן לעשות קצת ניימדרופינג כדי להתבונן בכמה דוגמאות מוצלחות.
זוכרים את ויתרתי? לצערי הם כבר התפרקו, אבל אין ספק שזו היתה להקה טובה. מה שעשה אותה כמובן הוא הסולן/בסיסט איתי זבולון שהוא בכלל שחקן וקומיקאי ואדם מרתק שאני צורך בשקיקה כל דבר שהוא עושה. כששמעתי אותם בפעם הראשונה הייתי בשוק: יש להם שירים על יוקר המחייה ("פיצה יקרה מדי"), ניסיונות להחיות מערכת יחסים כושלת בצימר ("בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון"), סחים באתרי דייטיים ("מוטי, 31, אזור המרכז, כללי"), התמכרות לסמארטפונים ("בעתיד, אנשים לא בהווה") ועוד ועוד ועוד. זבולון לקח את השממה הקיומית הספציפית שלו בתור גבר אשכנזי צעיר בארץ ועשה ממנה יהלומים. המוזיקה היתה אולי קצת גנרית, משהו בין רייג' אגיינסט דה משין לגרין דיי של אמצע הניינטיז, אבל זה היה מספיק טוב בשביל להיות מצע אגרסיבי לטרלול והגאונות של זבולון. ויתרתי גדלו מלהקה שמופיעה מול, כן, העשרים איש בלבונטין ללהקה שמפוצצת את במות האינדינגב. הקליפים המצחיקים, תחפושת הזין והביצים - הכל מגיע מבן אדם שעבר את התהליך היצירתי ונמצא בביטוי עצמי מתפרץ. אז הלהקה התפרקה ועכשיו זבולון חוגג את הצד הרגיש שלו באנגלית בהרכב חדש בשם Mayonesa, נראה מה הוא עוד יביא לנו.
מה לגבי סטטיק ובן אל? וואלה, אני לא אוהב את המוזיקה שלהם, אבל אני חייב להוריד בפניהם את הכובע. אני עדיין לא מבין אם מדובר בגימיק שלא יחזיק מעמד בטווח הארוך או לא, אבל הם בהחלט מעוררים רגש ומבטאים איזושהי אותנטיות. כן, יש להם שואו, הם לקחו בכלל מוזיקה דרום אמריקאית והדביקו את זה למוזיקה הים תיכונית. אבל וואלה, זה מסתדר לי איתם מעולה. הם לא מנסים להיות משהו שהם לא. אם כבר, סטטיק חוגג את המוזרות הערסית-חנונית-פריקית שלו עם תספורות ובגדים ולדבר שטויות שנהפכו לביטויים בשפה העברית ("ג'ורדי הגזמת"). נושאי העיסוק שלהם סופר רדודים, בין אם מדובר בבחורות סנוביות ("בארבי"), בסים וסלסולים ("סלסולים") ומה שלא "טודו בום" אומר, ונראה שהקהל שלהם ממש מתחבר לזה. הם בהחלט מבטאים פאן, את רוח החופש והקלילות, את הקיץ והשמש, סוג של ישראליות מסוימת. לא לחינם ערוץ הכיבוד עשו עליהם פרודיה מוצלחת, כי סטטיק ובן אל כל כך ברורים מבחינת האימג' והמסר שאי אפשר לטעות.
עוד דוגמה אחת: טונה. כבר כששמעתי את "גם זה יעבור" בקצה ידעתי שזה הולך להיות היסטרי, בטח אחרי שראיתי את הקליפ. לשמחתי, תפסתי את טונה לראיון בעכבר העיר לפני שמישהו השתין עליו. בראיון טונה סיפר על המסע שהוא עשה לקראת האלבום, בין היתר נסיעות ברכבת וישיבה בכל מיני בתי קפה בארץ כשבעצם הוא עשה את רוב הכתיבה בדרך לשם. טונה נכנס עמוק לילדות ולהווה ויצא משם עם חומר אותנטי כמו "רוק 30" ו-"סרט ערבי", שירים באמת מרגשים שמחליקים כל כך חלק לאוזן, במיוחד בתור בן 36, שלא ברור איך הם לא נכתבו קודם לכן - במיוחד כשטונה בעצמו היה פעיל בסצנה כבר שנים. וזה מוביל אותי לפואנטה האחרונה.
כמו שקין והבל 90210 שרים (עוד דוגמה אגב להרכב שיודע מה הוא רוצה מעצמו), לוקח זמן להבין דברים. מה שנראה כמו הצלחה בין לילה זו אשליה כשיש מאחור אמנים שעברו תהליך מאז שהם נולדו ועד היום, יוצרים שעובדים ומנסים את מזלם בכל מיני הרכבים ותצורות כבר שנים. צריך לקחת את הזמן לשחק עם זה, לנגן גרוע, לחקות, למחזר, לשעמם. זה השלב של היצירה הגולמית והוא סופר חשוב בשביל לאפשר ליצירה לצמוח. אממה, אחרי זה צריך לדעת גם לערוך כמו שצריך מאשר לפרסם לסאונדקלאוד כל פלוץ שיוצא לכם מהרקטום. המזל משחק תפקיד עצום בכל מה שקשור להצלחה. אבל הצלחה מסחרית זה בכלל לא העניין לדעתי. Suicide, Velvet Underground ואפילו ה-Pixies הם הרכבים שלא הצליחו כל כך בזמן אמת, אבל השפיעו בצורה עמוקה על מי ששמע את המוזיקה שלהם עד כדי כך שאותם האנשים רצו להקים להקות בעצמם. למעשה זה לא משנה אם יכירו בכם במשך השנים או לא - תביאו את עצמכם בהכי אתם שאתם יכולים כבר עכשיו. או כמו שג'ים ג'רמוש אמר (בתרגום חופשי שלי):
שום דבר לא מקורי. תגנבו מכל דבר שמהדהד בהשראה או מצית את הדמיון שלכם. תעופו על סרטים ישנים, סרטים חדשים, מוזיקה, ספרים, ציורים, תמונות, שירה, חלומות, שיחות אקראיות, ארכיטקטורה, גשרים, שלטי רחוב, עצים, עננים, גופי מים, אור וצל. תגנבו אך ורק ממה שמדבר ישירות לנשמתכם. אם תעשו זאת, היצירה שלכם (והגניבה) תהיה אותנטית. אותנטיות היא יקרת ערך; מקוריות אינה קיימת. ואל תטרחו להחביא את הגניבה שלכם - תחגגו אותה אם בא לכם. בכל מקרה, תמיד תזכרו את מה שז'אן-לוק גודאר אמר: "זה לא מאיפה שאתם לוקחים את הדברים - זה לאן אתם לוקחים אותם".
