ביקורת דוקו: "On The Road" - ריאליזם נטול דרמה
רוב הרוקומנטרים נעשים בדיעבד, הרבה פעמים אחרי שנושא הסרט כבר נפטר והלהקה התפרקה והתאחדה. הפעם הבמאי האנגלי מייקל ווינטרבוטום ("אנשי המסיבות", "9 שירים") עשה דוקו בזמן אמת על להקה די חדשה, שכל חבריה עדיין ביחד ובין החיים: Wolf Alice. אלבום הבכורה שלהם מ-2015 "My Love Is Cool" לא הביא משהו חדשני או חתרני, אלא שירי אינדי-רוק קליטים ואקלקטיים כשמה שמייחד אותם, ואולי זיכה ללהקה הצלחה, הוא הסולנית Ellie Roswell שמביאה איזשהו אופי עדין ומכושף דרך קולה האוורירי.
ווינטרבוטום הולך בסרט על אסטרטגיית הזבוב על הקיר בטור של 16 הופעות שהלהקה עשתה בבריטניה. אך במקום להראות את הטור מנקודת המבט הנדושה של הסולנית רוזוול, הוא מראה אותו דווקא מנקודת מבטה של אסטל, בחורה צעירה שמגיעה לטור מטעם ההנהלה. "חוק מספר 1", מסבירים לה אנשי הצוות כשהיא עולה על האוטובוס, "לא מחרבנים באוטובוס". ג'ון, אחד מאנשי הצוות, מראה בה עניין, ונותן לה טיפ לישון עם הראש לכיוון הנכון על המיטה, כך שאם חס ושלום תהיה תאונה היא לא תרסק את הגולגולת.
וכך הסרט לוקח אותנו על הטורבאס של וולף אליס, מעיר לעיר, מאולם לאולם, מחדר הלבשה לחדר הלבשה, מהופעה להופעה. לוקח קצת זמן עד שנתקלים לראשונה בלהקה, ובינתיים אנחנו עדים לאווירה של אנשי הצוות שעושים צחוקים באוטובוס וסוחבים מגברים או מחפשים את מנהל המועדון כדי לוודא שהלהקה קיבלה את המגבות שהיא ביקשה. זה אולי הרוקומנטרי הכי ריאליסטי שראיתי על חיי הרוקנרול, אולי מלבד סרט קצר שלהקת Mudhoney הקרינה בזמנו באוזןבר על חיי הטור שלהם ברחבי אירופה - כולל שוקולד בעטיפה נאצית באיזה תחנת דלק. בחזרה לזאבה אליס. בהדרגה אנו נחשפים לחברי הלהקה שישנים ביום ומופיעים בלילה. בין לבין, הם נהנים מלנגן ולשיר סתם בשביל הכיף, לשבת עם חבריהם לטור הלהקות Deep Swim ו-Bloody Knees, ולתת די ג'יי סט באיזה בר אחרי ההופעה. אם להאמין לסרט, חברי וולף אליס הם ילדים טובים שעובדים קשה - או שהסקס והסמים נשארו מחוץ לפריים.
למעשה הכוח של הסרט הוא גם הבעיה שלו, שאין דרמות. אף אחד לא נעלם או נעצר על ידי המשטרה או מקיא את נשמתו. לקראת סוף הסרט הבסיסט נאלץ להחמיץ הופעה כי הוא שפשף את המרפק, אבל זהו בערך - דה שואו מאסט גו און ונמצא לו מחליף במהרה. ווינטרבוטום נאלץ להכניס לסרט דרמה באופן מלאכותי בעזרת שחקנים שבעצם משתתפים בתור חברי הצוות בטור (לא נאמר איזה כדי לא לספיילר לגמרי) מה שמכניס איזושהי התפתחות מיותרת, אבל אחרת העסק די משעמם.
וזו בדיוק הפואנטה: חיי הלהקה בדרכים לאו בהכרח כאלה זוהרים או מהנים כמו שקלישאת הרוקנרול גרמה לנו להאמין. מצד שני, ווינטרבוטום לא היה חייב ללכת על קלישאות, אבל אולי הוא יכל לבחור להקה יותר עסיסית ויוצאת מן הכלל מאשר וולף אליס. חבל, כי ווינטרבוטום מגיע לביים בתור חובב מוזיקה גדול, מה שאפשר לראות בקלות בסרטיו האהובים עלי מאוד. למשל, רוב צילומי ההופעות בסרט מתבצעים מנקודת המבט של הקהל, ולאט לאט מתקרבים לנקודת המבט של הלהקה לקראת הסוף. אפילו הסאונד של ההופעות הוא הסאונד החי והדחוס והעמוס באנרגיה מתוך ההופעה ולא איזה סאונד מיופה שערכו עד ללא הכרה, כך שווינטרבוטום ממש זורק אותנו אל תוך הרחבה ומראה לנו איך זה מרגיש להיות בהופעה של וולף אליס בין כל הנערים והנערות שמעריצים אותם ואיכשהו נראים דומים להם.
ידידה שחובבת את וולף אליס שאלה אותי לא מזמן אם זה סרט טוב, ולא ידעתי מה לענות. מצד אחד הוא מצולם באיכות בריטית גבוהה ומציג את חיי הלהקה בדרכים באופן מאוד ריאליסטי, גם על הצדדים האפורים של הסיפור. מצד שני הריאליזם הזה חלקי בגלל תוספת השחקנים לסרט, והוא מתחיל לשעמם בנקודה מסוימת כי הכל נהיה מאוד מחזורי ולא קורה כמעט שום דבר. אז לא נהניתי ולא סבלתי מהסרט הזה, ולכן הצעתי לה ללכת לראות אותו בעצמה. אני מקווה רק שבפעם הבאה ווינטרבוטום יבחר לתעד הרכב הרבה יותר סוער והרבה פחות כשר.
הסרט יוקרן בפסטיבל דוקאביב, יום רביעי, 17.5 בשעה 20:30 בסינמטק 1