שעה של מוזיקה אקלקטית בלי דיבורים עם יוצרת האינדי המתוקה/חמוצה Anna Burch (בתמונה), הטכנואיד האהוב על ביורק Lanark Artefax ולסיום שיר דיכאון משמח של Coma Cinema.
שנת 2017 היתה שנה חלשה ללהקות גיטרות באינדי: השוגייז שיעמם, הפוסט-פאנק לא פירק, האינדי-רוק לא הדהד. היו מעט מאוד אלבומים שרציתי לחזור ולשמוע שוב, המוזיקה היתה מאוד נדיפה - והמנוי לאפל מיוזיק בהחלט לא עזר בנושא. אבל הוא כן עזר לי להרחיב את היריעה המוזיקלית וליפול עמוק לתוך חור התולעת של הטכנו מה שפתח לי עולמות מוזיקליים חדשים. אז למה בכלל לעשות סיכום אלבומים ב-2017 כשהפורמט כמעט כבר לא רלוונטי? שאלה טובה. חשבתי אולי לוותר על הרעיון ולעשות סיכום כללי יותר של השנה במוזיקה, או אולי להפוך את זה פשוט ל-"אומני השנה". אולי זה יהיה סיכום האלבומים האחרון שאעשה אי פעם, אבל בינתיים זה פורמט סביר שאפשר להתייחס דרכו למוזיקאים ששחררו השנה כמה דברים מרתקים שראויים ליותר תשומת לב - לפי הדיעה הסובייקטיבית שלי. כרגיל, הסיכום זמין בלחיצת פליי או קריאה סלקטיבית.
* הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי ה'תשע"ז
** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואות לאומנים יותר מוכרים
20. Julie Byrne - Not Even Happiness
ג'ולי בירן היא סינגרית/סונגרייטרית בת 27 מבפאלו ניו יורק. כביכול אין שום דבר פורץ דרך במוזיקה שלה, היא שרה ומנגנת על גיטרה שירים שקטים ויפים כפי שעשו כבר שנים. אז למה דווקא היא תפסה השנה ולא מיליוני סינגרים/סונגרייטרים אחרים? אולי זה מזל, ואולי זה משהו פשטות ובכנות ובקול הקטיפתי שלה ופריטת הגיטרה העשירה בקטעים כמו "Natural Blue", מה שמזכיר קצת את ג'ף באקלי, רק עם הרבה פחות וירטואוזיה והרבה יותר נעם.
לחובבי: Jeff Buckley, Nick Drake, Joni Mitchell
19. Eyre Llew - Atelo
הפוסט-רוק גוסס. הז'אנר שהביא בזמנו את אותו המקרר בגישה כל כך שונה נכנס לקיפאון בעצמו כמו פיתה בפריזר. השלישייה אייר לו מנוטינגהם אולי לא חידשה שום דבר בסגנון, אבל הם הזריקו לו דם חם עם לב שפועם בעוצמה. האנגלית שלהם נשמעת כמו איסלנדית והם יצרו קטעים סינמטיים כמו שיר הנושא "Atelo" שלוו בקליפים גרנדיוזיים.
לחובבי: Mogwai, Sigur Ros, Radiohead
18. Together Pangea - Bulls and Roosters
ההופעה של הבלאק ליפס בבארבי היא ההופעה המאכזבת של השנה, ובכלל ההרכב לא הצליח לגדול מעבר לצל המושתן של עצמו. Together Pangea הקליפורניים תוקעים להם אצבע משולשת עם חיוך באלבום "Bulls and Roosters" שמלא בשירים קליטים ומחוספסים כמו "Money On It" או "Friend of Nothing" שנעים בין גאראז' רוקנרול לפאנק לפאוור-פופ עם ליריקה מכמה ילדים שאשכרה אכפת להם.
לחובבי: Black Lips, White Stripes, Big Star
17. Kedr Livanskiy - Ariadna
השנה היו כמה ניסיונות יפים לחבר בין אינדי לטכנו, ולדעתי נראה עוד כאלה בזמן הקרוב. זה בדיוק מה שעשתה היוצרת ממוסקבה Yana Kedrina תחת השם קדר ליבנסקי, אלבום שמחבר מכונות תופים וסינתים מרחפים עם קולות מתוקים בהפקת לואו-פיי עצמית, כפי שמשתמע משיר הנושא "Ariadna". כיף גם לשמוע איך המונופול האנגלוסקסי על עולם המוזיקה הולך נסדק, מה שמאפשר לליבנסקי להישמע סופר רלוונטית ברוסית.
לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Zola Jesus
16. Thurston Moore - Rock N Roll Consciousness
לפי פיצ'פורק, גם גיבור הגיטרה מסוניק יות' ת'רסטון מור עובר לטכנו. אני ממש סקרן לגלות איך זה ישמע, ובינתיים הוא ממשיך לטחון גיטרות דק דק בדיוק כמו שאנחנו אוהבים בקטעים כמו "Cusp" באלבום "Rock N Roll Consciousness" שאולי רומז להשתתפותו ב-BDS, אולי לא.
לחובבי: Sonic Youth, Television, Dinosaur Jr
15. Froth - Outside
פרות' הקליפורניים התחילו בתור בדיחה של כמה חבר'ה שהמציאו להקה פיקטיבית דרך נוכחות אונליינית ורצו לשחרר אלבום עם 20 דקות של שקט. אבל הבדיחה חזרה אליהם כמו בומרנג כשהזמינו אותם להופיע בפסטיבל, והם נאלצו להפוך ללהקה על אמת. השנה הם שחררו את אלבום הבכורה "Outside" שנמצא בין קראוט-רוק ("Contact") לשוגייז ("Passing Thing"), בין השגרתי לניסיוני. נשמע שבסופו של דבר הם לקחו את העסק ברצינות.
לחובבי: Ride, Neu, Beak
14. Priests - Nothing Feels Natural
להקת הפוסט-פאנק הנשית מוושינגטון קפצה מדרגה עם "Nothing Feels Natural", אלבום שנע בין קטעים רוקנרוליים ("JJ") לספוקן וורד ("No Big Bang") וכולל אפילו כלי נשיפה ("Suck"). הסולנית Katie Alice Greer היא קרן או הדור הבא, וזה עניין של זמן עד שזה יתפוצץ.
לחובבי: Yeah Yeah Yeahs, Sleater-Kinney, Fugazi
13. St. Vincent - Masseduction
קראש השנה שלי ושל חצי מהעולם החופשי היה על Annie Clark, הלא היא סיינט וינסנט. קלארק מיצבה את עצמה מחדש בתור כוכבת פופ עליונה עם תספורת שיקית ולבוש פטישיסטי וסינת'פופ בוהק למאה ה-21 עם השפעות מפרינס ("Los Ageless") ובואי ("New York") ותחת אחד ורוד. אגב, זה בכלל לא התחת שלה על עטיפת האלבום, וזה שתחת אחד עורר סערה כל כך גדולה בעולם המוזיקה מראה שלגמרי הגזמנו עם משטרת ה-PC השנה וכדאי לנו להוציא את המקל מה...תחת.
לחובבי: Madonna, Prince, David Bowie
12. DiCaprio - I Went To The Mall Yesterday And I Got Sick
הלהקה על שם השחקן המפורסם מגיעה מאטלנטה ג'ורג'יה, ואולי לא עושה פוסט-פאנק מהפכני, אבל עושה אותו בנזונה. יש לה סולן/משורר שיורה ליריקה מתפתלת וביקורתית ("The grass isn't always greener / There is no other side") מעל מצע של רוקנרול עקום בשירים כמו "Ectoslavia" ו-"Blank Plague". מגיע להם פרס בינלאומי על שם האלבום הגאוני של השנה ואפילו לא צריך ללכת ולחטוף בחילה בקניון כדי להשיג אותו - אפשר להוריד בחינם בבנדקמפ.
לחובבי: Preoccupations, Parquet Courts, Fugazi
11. Ulrika Spacek - Modern English Decoration
אולריקה ספייסק היא חבורה לונדונית שחוגגת את האנדרסטייטמנט ונשמעת תמיד כאילו השעה אצלם היא ארבע בבוקר. הם עושים אינדי-רוק ניינטיזי עצל עם שלוש גיטרות בהשפעת להקות כמו דאוס וסוניק יות', והאלבום השני שלהם "Modern English Decoration" אולי לא חידש כלום, אך העמיק לתוך ההוויה המסתורית שלהם בשירים כמו "Mimi Pretend" ו-"Victoria Acid".
לחובבי: Sonic Youth, Deus, Pavement
10. The Horrors - V
ההורורז הוציאו אלבום חמישי. והפעם בתפריט: סינת'פופ אה לה דפש מוד ("Machine") עם מנה של סווייד בצד ("Gathering") ולקינוח ניו אורדר ("Something to Remember Me By"). אך ההורורז לא נשמעים כמו חיקוי אלא מצליחים כהרגלם להטמיע את ההשפעות לתוך ההוויה שלהם, לעשות פופ עם אדג' ולהישמע בוהקים מתמיד.
לחובבי: Depeche Mode, Suede, New Order
9. Kelly Lee Owens - Kelly Lee Owens
גם קלי לי אוונס ניסתה לחבר השנה בין אינדי לטכנו רק עם הרבה אינטליגנציה רגשית. לפני כמה שנים היוצרת הוולשית עשתה קולות באלבום המופת "Drone Logic" של מפיק הטכנו Daniel Avery, והשנה היא עמדה בזכות עצמה בקטעים כמו "Lucid" או "Throwing Lines" שאשכרה נעים בין אינדי פופ חלומי לריקודים על הרחבה בעיניים עצומות.
לחובבי: Bjork, Cocteau Twins, Susanne Sundfør
8. Sparks - Hippopotamus
ליאם גלאגר התברר השנה כמבקר המוזיקה הטוב בעולם. ליהקו אותו לסדרת קטעי וידאו של המגזין Vice בו משמיעים לכל מיני מוזיקאים מפורסמים קטעים חדשים ושואלים מה דעתם. כשהשמיעו לגלאגר שיר חדש של ספארקס, הוא נעץ בהם את התגובה המדוייקת "A bit kooky, innit?". אכן, אלבום הקאמבק של הצמד מלוס אנג'לס מלא בפופ שייקספירי שמערבב בקלות בין הומור ורוח שטות ("Missionary Position") לאינטליגנציה ("What The Hell Is It This Time"). ראיתי אותם בפסטיבל Flow בהלסינקי בקיץ האחרון והתאהבתי - ומסתבר שהם גם מאוד השפיעו על מוריסי.
לחובבי: Queen, Morrissey, ABBA
7. Alvvays - Antisocialites
הזמרת/יוצרת הקנדית מולי רנקן ושות' חזרו עם אלבום שני. הם קפצו מדרגה מבחינת ההפקה וכתיבת השירים, ובכל זאת, בדיוק כמו באלבום הבכורה, שני הקטעים הראשונים ("In Undertow" ו-"Dreams Tonite" הפעם) הם המונני אינדי ענקיים, וכל מה שבא אחריהם הם בעיקר פילרים חמודים. התוצאה ממש סבבה, אך בשנה אחרת לא הייתי מדרג אלבום כזה כל כך גבוה.
לחובבי: The Cranberries, The Sundays, The Smiths
6. Ancient Methods - The First Siren
בשבילי 2017 היתה כולה טכנו, השנה שבה התחלתי להאזין לסגנון באופן יסודי בבית ולטחון את הרחבה - מה שגם הז'אנר היה השנה בפריחה מטורפת. את היוצר איינצ'נט מת'ודס (Michael Wolkenhaupt) גיליתי דרך סט שהוא עשה בבוילר רום שהגדיר לי מחדש מה טכנו יכול להיות: תעשייתי, עמוק ואפל. בדקתי מהר את היצירות שלו ונחשפתי לאי פי האחרון "First Siren", טריפ לפלנטה חשוכה של רובוטים מקולקלים שמנגנים קטעים כמו "Born of Ashes" ו-"Now Come Closer".
לחובבי: Nine Inch Nails, Tool, Marilyn Manson
5. Broken English Club - The English Beach
בשביל למצוא השראה, המפיק Oliver Ho בילה תקופה בדאנג'נס, אזור הזוי על חופי דרום אנגליה בין שני כורים גרעיניים ומלא שיממון. הוא הטמיר את החוויות שלו לתוך האלבום "The English Beach", טכנו דיסטופי עם השפעות פוסט-פאנק כבדות. רוב הטכנו סובב סביב סינגלים, אך הו הצליח ליצור אלבום שמלא בלהיטים קודרים כמו "Pylon" ו-"Breaking The Flesh" שנועדו לצד האפל של הרחבה.
לחובבי: Public Image Ltd, Aphex Twin, Bauhaus
4. Tzusing - 東方不敗
השנה המפיק המלזי צוזינג הסיט את כוח הכבידה של הטכנו מברלין לשנגחאי עם האלבום המפתיע "Dongfang Bubai" (למקרה שתהיתם מה רשום שם בסינית). צוזינג זנח פה את המכונות הרגילות ואימץ צלילים אקזוטיים עם תופים ענקיים ("Post-Soviet Models") וכלי מיתר אטונליים ("日出東方 唯我不敗") לכדי פסקול לסרט סמוראים עתידני. למעשה האלבום קרוי על שם דמות מסיפור בשם "Xiao Ao Jiang Hu" שכדי להפוך לאומן החרבות הגדול בסין מגלה שהוא צריך לסרס את עצמו, ואכן, הסירוס העצמי של צוזינג רק הגביר עוצמותיו.
לחובבי: Nine Inch Nails, Aphex Twin, Squarepusher
3. The Homesick - Youth Hunt
הולנד מוכרת יותר כפס ייצור של די ג'יים מאשר להקות, אבל שלישיית ילדים הולנדיים מדוקום הזכירה לכולם איך אמור להישמע אלבום גיטרות בימינו: רעב לאללה, קצת מוזר ומתפוצץ מרוב תשוקה. וכך דה הומסיק חיברו באלבום הבכורה "Youth Hunt" בין פוסט-פאנק לקראוט-רוק, וחגגו מחזוריות ונויז באווירה קרקסית עם קטעים כמו "St. Boniface" ו-"Mattheus". זה הרכב הפוסט-פאנק הכי מרענן ואותנטי ששמעתי מאז ש-Preoccupations הגיחו לסצנה, ומי יודע יקרה איתם הלאה.
לחובבי: Wire, Preoccupations, Can
2. Slowdive - Slowdive
סנדקי השוגייז The Jesus & Mary Chain ו-Ride הוציאו השנה אלבומי קאמבק, אבל מי שלקחו אותם בפיצוץ בין כוכבי הם בוהי הנעליים מרדינג סלואודייב. האלבום הרביעי שנקרא פשוט על שם ההרכב מסכם את ההתנסויות שלהם לאורך השנים מבלי להישמע ארכאי או משעמם או מתאמץ, אלא מאוד טבעי ("Slomo") ורגיש ("Sugar for the Pill"), כשמתחת לכל שמיכות הסאונד יש מיזרון מוצק של כתיבת שירים חכמה. החזרה של סלואודייב הראתה לכל הילדים ששוגייז זה לא ערימת קלישאות ומיליון פדאלים, אלא כוונה ואווירה והעמקה אדירה פנימה. מקווה שהם הפנימו את השיעור.
לחובבי: My Bloody Valentine, Ride, Cocteau Twins
1. Bicep - Bicep
מוזיקה אלקטרונית כבר לא כל כך במיינסטרים. יש אולי אלמנטים של מוזיקה אלקטרונית במיינסטרים, אבל איפה ה-Chemical Brothers או ה-Prodigy של היום? אולי זה עניין של תקופה, אבל מזמן לא היו אומנים אלקטרוניים שפרצו את קירות מועדון הריקודים, וכמעט אף יוצר לא מנסה לשבור את הקירות האלה - אולי חוץ מבייספ. מדובר בצמד מצפון אירלנד שהתחיל בתור בלוגרים ואספנים של מוזיקה אלקטרונית, אך הם עברו לצד של היוצרים ופרצו בענק עם אלבום בכורה מאוד לא אופנתי. יש פה רפרנסים כבדים לאלקטרוניקה מהניינטיז, לקלישאות של ברייקביט ("Glue"), שירה הודית ("Rain"), וחס ושלום, צלילים מטראנס ("Aura"). אבל, וזה חתיכת אבל, הם הצליחו להפוך את כל הקלישאות האלה על הראש ולהגיש אותן מחדש בצורה טרייה, מרעננת ומאוד רגשית. אלבום הבכורה שלהם מאוד מלודי וקליט, מסוג האלקטרוניקה שגם ההורים שלי וגם הקלאברים הכי כבדים יכולים לשמוע ולאהוב, כל זאת תוך כדי שמירה על אותנטיות מוחלטת ובלי לטבוע בנוסטלגיה. זה הישג עצום שלא רואים בימינו.
לחובבי: The Chemical Brothers, The Prodigy, 2 Unlimited
