אחרי שחפרנו על סיכומי 2016, קבלו שעה של אינדי אקלקטי משנים אחרות בלבד כולל קטע חדש של British Sea Power (בתמונה), אלקטרו-Fאנק גרמני מ-Pttrns, ורטרו לרוק העקום של dEUS.
שנת 2016 היתה פחות חזקה במוזיקה. יצאו הרבה דברים נחמדים, די הרבה טובים, אבל הרבה פחות מצוינים ממה שיצאו בשנים האחרונות. ובכל זאת, עם הגעת עונת הסיכומים ראיתי שמה שכן אהבתי ב-2016 כמעט ולא דורג. למשל, מתוך 50 האלבומים שקול הקמפוס בחרו בתור ראויים לדירוג מ-2016, רק שלושה נמצאים בכלל ברשימה שלי, ואני מצפה שזה יהיה דומה גם במצעד השנתי של הקצה ורוב מצעדי האלבומים שנמצאים שם ברשת. היום, יותר מתמיד, כל אחד יכול ללקט את המוזיקה האהובה עליו ולהתעלם מהזרם המרכזי. הטעם שלי נוטה למוזיקה עם יותר עומק, אופל, ורגש מאשר ניסיון למגניבות או אסתטיקה, ומוזיקה כזו לא כל כך עברה השנה לקהלים יותר גדולים. וואטאבר. אז אם אתם מרגישים כמוני, אני מקווה שתמצאו פה אהבה חדשה - בלחיצת פליי או קריאה סלקטיבית.
* הרשימה מסכמת אלבומים לועזיים בלבד, למוזיקה ישראלית מובחרת ראו את סיכומי התשע"ו ** הסיכום ידידותי לסחים וכולל השוואה של אמנים איזוטריים לאמנים יותר מוכרים
20. Scarlet Rascal - Scarlet Rascal
בשנים האחרונות יצאו כמה הרכבים שהושפעו חזק מהמוזרות האינטלקטואלית של סולן The Fall מר Mark E. Smith, הרכבים כמו Girl Band, Protomartyr, ואולי אפילו Sleaford Mods. עכשיו מגיעים Scarlet Rascal, הרכב חדש מבריסטול עם גינונים מארק אי סמית'יים ופוסט-Pאנק מלוכלך. ג'ף בארו מפורטיסהד כנראה גם התחבר והחתים את ההרכב בלייבל שלו INVADA.
לחובבי: The Fall, Talking Heads, Sex Pistols
19. LNZNDRF - LNZNDRF
שיתוף הפעולה המבריק בין Franz Ferdinand ל-Sparks הוליד בשנה שעברה את השיר האירוני "Collaborations Don't Work". לרוב הם צודקים, אבל גם השנה קיבלנו שיתוף פעולה מוצלח - הפעם בין Ben Lanz מלהקת Beirut ו-Bryan Devendorf מ-The National. יחדיו הם יוצרים קטעים ארוכים וחורפים בין קראוט-רוק גרמני (אולי הז'אנר שהכי התקמבק בשנים האחרונות) לאינדי-רוק אמריקאי.
לחובבי: Neu!, The National, Pink Floyd
18. MONEY - Suicide Songs
יצאה מלא מוזיקה אגדית ממנצ'סטר לאורף השנים (The Smiths, Stone Roses, Joy Divison), אך בזמן האחרון בירת הגשם והאפרוריות נעדרת ממפת האינדי העולמית. הרכב מנצ'סטרי אחד שכן התבלט השנה הוא MONEY שהוציאו את אלבומם השני "Suicide Songs", אלבום שמלא בשירים אקוסטיים והשתפכות של לב גדול וכואב. חסר בו קצת גיוון לדעתי, אבל הם מקבלים מלא נקודות על מאמץ ורגש.
לחובבי: The Smiths, The Pogues, Manic Street Preachers
17. Ulrika Spacek - The Album Paranoia
חבורת לונדונים שמשלבים בין סוניק יות' ורוק אלטרנטיבי מהניינטיז לבין, כן, קראוטרוק משנות השבעים. המוזיקה די אקלקטית ומפתיעה ומזכירה לפעמים את Deus - להקה שלגמרי צריך להחזיר לתודעה.
לחובבי: Radiohead, Sonic Youth, Deus (התקופה המוקדמת)
16. Parquet Courts - Human Performance
האינדי-רוקרים האהובים מברוקלין חוזרים באלבום שישי(!) עם כמה להיטי גיטרות קצב, אך לצערי יותר מדי פילרים. יובל הרינג מועדת חריגים טען שהם מזכירים לו את חיה מילר, ואני מוסיף שהם מזכירים לפעמים גם את Dire Straits (שמאוד השפיעו על להקות גיטרות ישראליות).
לחובבי: Television, Dire Straits, חיה מילר
15. Steve Mason - Meet The Humans
לרוב המוזיקה שאני שומע יש נטייה להיות די קודרת. אך סטיב מייסון, לשעבר סולן ה-Beta Band, הצליח לשלוח אלי קרן חמימה של שמש בין העננים. "Meet The Humans" הוא אלבום הסולו הכי טוב שלו ומלא בקולות נעימים, הפקה צבעונית, ושירים כיפיים וקליטים. תכלס, מזכיר את הזמנים הטובים של להקת האם.
לחובבי: Sting, Coldplay, שלמה ארצי
14. Ultimate Painting - Dusk
למרות ששמעתי את האלבום הזה בפעם הראשונה רק לפני כמה שבועות, "Dusk" של Ultimate Painting קפץ מהר לתוך המצעד. גם פה מדובר בשיתוף פעולה, הפעם בין הלונדונים Jack Cooper מ-Mazes ו-James Hoare מ-Veronica Falls. הם שרים ומנגנים בהרמוניה מוחלטת כאילו שהם התמזגו לתוך מוזיקאי אחד, ומחברים בין הפסיכדליה של The Byrds וקצת Velvet Underground לצליל מינימליסטי ועכשווי.
לחובבי: The Byrds, Real Estate, Neil Young
13.Savages - Adore Life
לא מעט הרכבים חזרו השנה עם אלבום שני, וביניהם Savages, רביעיית הפוסט-פאנק התותחית מלונדון. "Adore Life" פחות אחיד מאלבום הבכורה האינטנסיבי "Silence Yourself", אך עדיין מביא תחושה של דחיפות, ובעיקר, רצון שיהיו עוד הרכבים נשיים שירימו תופים וגיטרות ויבעטו לגברים בביצים.
לחובבי: Siouxie & The Banshees, PJ Harvey, המכשפות
12. Daughter - Not To Disappear
גם Elena Tonra חזרה עם אלבום שני תחת השם Daughter. היא ניסתה להרחיב קצת את היריעה המוזיקלית עם השפעות של דאב ואפילו סוג של ראפ ("No Care"), אך בסופו של דבר מה שנשמע אצלה הכי טוב זה השילוב בין גיטרות מרחפות לליריקה רדופה והמון דרמה.
לחובבי: Cocteau Twins, Kate Bush, Enya
11. Hammock - Everything and Nothing
האמוק הם דוגמה להרכב שפועל בשוליים העולמיים באופן קונסיסטנטי בין מחוזות השוגייז/פוסט-רוק/אמביינט. אלבומם השמיני של הצמד מנאשוויל הוא פשוט אסופה של קטעים יפים, לפעמים עם קולות, רוב הזמן בלי, שפשוט מאוד נעים נעים להקשיב לו גם אם הם לא מחדשים כלום.
לחובבי: Sigur Ros, Mogwai, Pink Floyd
10. Mitski - Puberty 2
NPR, רשות הרדיו הרדיו הציבורי באמריקה, הפתיעה את האינטרנט עם מצעד שירי השנה שלהם ל-2016 - לא בגלל שהם הציבו במקום הראשון שיר של ביונסה, אלא כי הם הציבו במקום השני את "Your Best American Girl" של מיצקי. רוב הציבור בטח הרים גבה מי זו לעזאזל מיצקי, אך אני כבר התוודעתי לאלבומה "Puberty 2". מיצקי מנחיתה אותנו ישר בסיקוול (אין לה כרגע אלבום בשם "Puberty" או "Puberty 1") עם אלבום של מישהי שגדלה במקומות שונים בעולם ומבטאת את המגוון הזה דרך המוזיקה. היא תגיע אגב להופיע בארץ ב-18.2, ולפי השיר "My Body's Made of Crushed Little Stars" נשמע שהיא די נלהבת להגיע לירושלים.
לחובבי: PJ Harvey, Angel Olsen, Taylor Swift
9. Car Seat Headrest - Teens Of Denial
כוכב הבאנדקמפ וויל טולדו, המוח מאחורי ההרכב Car Seat Headrest, עזב את מושב המכונית כדי להקליט אלבום להקה ראשון עבור הלייבל Matador. התוצאה: שירי גיטרה-באס-תופים הדוקים עם קונספט על נער בשם וינסנט שלא מצליח למצוא את מקומו בעולם ואפילו מתבאס מלקחת פטריות. תמצאו פה שפע של רפרנסים תרבותיים, דרמת נעורים עכשווית, מלא שנינות, ואת שורת השנה "Drugs are better with friends are better with drugs are better with friends…"
לחובבי: Weezer, Pixies, יוני בלוך
8. The KVB - ...Of Desire
צמד בן-בת לונדונים… עוד לונדונים!? מה העניינים? בכל מקרה, הם ממשיכים איפה ש-The Horrors הפסיקו עם שילוב בין סינטים רובוטיים לגלים של גיטרות ולא מעט הוקים וקולות מרוחקים.
לחובבי: Jesus & Mary Chain, Joy Division, ג'ינג'יות
7.Yuck - Stranger Things
בניגוד לשמם, יאק (גם הם לונדונים) התחילו את הקריירה עם הייפ מטורף ואלבום בכורה על שמם שהיה סופר-אהוב על ידי המבקרים. סולן הלהקה דאז Daniel Bloomberg עזב, אך הם המשיכו והוציאו את אלבומם השני "Glow & Behold" שגם התקבל באהדה. משום מה, אלבומם השלישי שיצא השנה "Stranger Things" לא נקלט טוב, ולא ברור למה. אולי ההייפ נגמר, אבל מה שנשאר זה שירים יפים וכנים עם המון גיטרות ובלי טרנדים ובולשיט.
לחובבי: Pixies, Dinosaur Jr., Foo Fighters
6. DIIV - Is the Is Are
דייב לקחו ארבע שנים כדי לעבוד על אלבומם השני. בין לבין, סולן ההרכב, Cole Smith, הספיק להתמכר לסמים, להיעצר על ידי המשטרה, להיפרד מבת זוגתו המוזיקאית Sky Ferreira, וכמעט להיעלם, אך הוא וחבריו חזרו עם אלבום כפול בעל השם הביזארי "Is the Is Are". האלבום מלא בהתאם בתחושה של מסתוריות, בחגיגה של גיטרות בהירות ושירים על הצד האפל של החיים. ראיינתי את קול סמית' לקראת הופעה בארץ שלא קרתה (ההרכב ביטל טור שלם בגלל "סיבות בריאותיות"), והוא התגלה כאדם מאוד חכם ויצירתי וסיפר שהאלבום בעצם פותר את הבעיות שעולות בו, מה שגרם לי לשמוע את כל היצירה הזו מחדש ולהעריך אותה קצת יותר.
לחובבי: Sonic Youth, The Cure, U2
5. Wild Nothing - Life of Pause
אחרי שני אלבומים מאוד שוגייזים, Jack Tatum לקח פנייה חדה ימינה והקליט תחת השם Wild Nothing אלבום שמלא בסינת'פופ ומוזיקת נשמה. כל שיר נשמע אחרת, אבל איכות הכתיבה גבוהה לכל אורכו, ומרוב המלודיות המתוקות אפשר להרגיש שחלק מהאלבום הוקלט בשוודיה. ההרכב אגב הופיע בארץ מול קומץ של אנשים בבארבי ונתן פה מבחינתי את הופעת השנה.
לחובבי: Peter Bjorn & John, Tame Impala, Prince
4. Klaus Johann Grobe - Spagat der Liebe
שווייץ ידועה בעיקר בזכות שוקולד, שעונים, וחשבונות בנק, אבל מה לגבי גרוב? השנה הצמד KJS שם את המדינה הניטרלית על מפת האינדי העולמי עם אלבומם השני "Spagat der Liebe" (שפגט האהבה), שילוב בין אלקטרוניקה פרמיטיבית ל-Fאנק ומלא שיק - וכל זאת בגרמנית מתקתקה שמדגדגת את קצה הלשון. האלבום מלא בכיף ורוח שטות וליריקה נונסנסיט, מוזיקה מעולה לקיץ שמחממת גם בחורף.
לחובבי: Kraftwerk, Air, Daft Punk
3. Iggy Pop - Post Pop Depression
בואי מת, פרינס מת, לאונרד כהן מת - אבל ענק אחד עדיין חי ושמו איגי פופ. לא רק שאיגי חי, אלא הוא הקליט את אחד מאלבומיו החייתיים אי פעם. איגי משתף פה פעולה עם הג'ינג'י המגניב בעולם Josh Homme שהביא כמה חברים מ-Queens of the Stone Age וגם את מתופף ה-Arctic Monkeys מר Matt Helders. איגי מהרהר פה על תהילה, מוות, ואפילו על ימיו המפורסמים בברלין עם בואי, והכל דרך רוק הדוק ונינוח והקול העמוק עמוק הזה שפורץ בקלות אל תוך הלב.
לחובבי: אם אתם לא מכירים את איגי פופ תפסיקו מיד את כל מה שאתם עושים ותשמעו את שלושת האלבומים הראשונים של The Stooges
2. Nothing - Tired of Tomorrow
בשנה שעברה הרכב ההארדקור-פאנק Title Fight הוציא את אלבום השוגייז הכי חזק של 2015. השנה Nothing הפילדלפים עושים את זה באלבומם השני "Tired of Tomorrow" - גם הם מגיעים מההארדקור והאלבום יצא בכלל בלייבל המטאל Relapse. מה שמדהים פה זה השילוב בין השירים הרגישים והחולמניים לליריקה האפלה, השפעה של כמה שנים קשוחות שעברו על סולן הלהקה Domenic Palermo כולל שנתיים בכלא על דקירה ונזק מוחי ממכות שהוא חטף ברחוב. מצטער באסה היה צריך לעבור את כל הסבל הזה, אם כי הכל מתנקז אל תוך היצירה הרגישה הזו.
לחובבי: Title Fight, Ride, Smashing Pumpkins
ובמקום הראשון: Beyonce עם Lemonade
סתם!
1. Preoccupations - Preoccupations
כן, הם עשו את זה שוב. הלהקה ששינתה את שמה מ-Viet Cong ל-Preoccupations (מחאה של הקהילה הוייטנאמית) לא שינתה את מזלה - הם שוב הוציאו את אלבום השנה שלי. פריאוקיופיישנס מצליחים לעשות בדיוק את מה שלהקה צריכה לעשות באלבום שני: ללכת על החבל הדק בין לשמור על איזשהו גרעין של אופי לבין להתרחב הלאה למחוזות חדשים. אז כן, הם עדיין להקה קנדית שמשלבת בין פוסט-Pאנק ניהיליסטי ללואו-פיי ונויז. אבל אם האלבום הראשון נשמע כאילו שהוא הוקלט מתוך צוללת גרעינית במעמקי האוקינוס (בקטע ממש טוב), הפעם הם עולים לפני המים עם סאונד יותר בהיר שכולל קצת פחות גיטרות אוריאנטליות ויותר סינטיסייזרים חיזריים. מצד אחד יש באלבום רגעים יותר פופיים כמו הפזמון הסוחף של "Degraded", אך מצד שני האלבום נפתח עם דקת דומייה של רחשים בקטע "Anxiety" וכולל את "Memory", סאגה בשלושה חלקים ומעל 10 דקות שמתחילה עם פוסט-פאנק איטי, ממשיכה עם דיסקו חללי, ומסתיימת עם אמביינט אבסטרקטי. נושאים כמו מוות וניכור חברתי עדיין עומדים בראש סדר העדיפויות של סולן ההרכב המריר Matt Flegel, מה שאפשר די להבין לפי שמות השירים באלבום ("Anxiety", "Degraded", "Fever"). אך לפעמים מתגנבת פנימה קצת רוח של תקווה, למשל בטענה כי "You don't have to say sorry / For the things you failed to do" (מתוך "Memory") או ב-"Fever" שסוגר את האלבום וטוען כי "You're not scared / You're not scared / Carry your fever away from here". פריאוקיופיישנס באמת לא מפחדים. הם לא משחזרים את העבר ולא ממחזרים קלישאות, אלא יוצרים שפה מוזיקלית משלהם. לפריאוקיופיישנס יש את האומץ לצלול עמוק לתהום האינסופית של הנפש ולצאת בחזרה החוצה כדי לספר לנו על זה.
במיטב המסורת, נמרוד ספיר מהבלוג טאפאס וטאפאס הגיע לאולפן לסכם את הפיינשמקר אינדי של 2016 - להאזנה בלחיצת פליי למעלה או קריאה סלקטיבית למטה.
מפלצות ההייפ
Radiohead - A Moon Shaped Pool
איפה שהוא בעולם יש כנראה איזה ילד ש-A moon shaped pool הוא האלבום הראשון של רדיוהד שהוא שמע בחייו. אולי הוא אפילו נלהב מהלהקה החדשה והמבריקה שהוא שומע לראשונה. אבל עבור שאר המאזינים, כל אלבום חדש של הלהקה עובר דרך רצף של דירוגים והשוואות בלתי אפשריות לכל אלבומי המופת האחרים שלה. אז ייתכן שבהשוואה הזו, "A Moon Shaped Pool", אולי האלבום הכי מינורי של רדיוהד, מעט מתקשה: הוא אמנם טוב מקודמו החיוור למדי, אבל לא מתקרב (וכנראה גם לא מנסה) לשיאים של תחילת שנות ה-2000, או אפילו ל-"In Rainbows" שבא אחריהם. ועדיין, אחרי שמסירים את ערימות ההייפ והציפיות הבלתי אפשריות, מדובר עדיין באחד האלבומים הטובים שיצאו השנה.
Bon Iver - 22, A Million
עמוד הוויקיפדיה של בון איבר מגדיר אותו כאמן אינדי-פולק. אבל ג'סטין וורנון פרץ ממזמן את הגבולות של הז'אנר הטהרני הזה, וחוגג באלבום הזה, יותר מאי פעם, את האהבה שלו להיפ הופ, מוזיקת נשמה ואוטו טיון. אמנם לא נפלתי מהאלבום הזה כמו הרבה רבים וטובים, אבל עדיין תמיד משמח לראות אמנים שלא מפחדים לבלבל ואולי גם להרחיק את הקהל שהביא להם את ההצלחה הראשונית.
Car Seat Headrest - Teens Of Denial
השנה הייתה ללא ספק השנה שבה Car Seat Headrest התפוצצו על העולם. בחמש השנים האחרונות, מאז גיל 18, וויל טולדו שחרר לחלל הבנדקמפ לא פחות מ-12 אלבומים שנשמעים בדיוק כמו מה שאתם מצפים מאלבומים של ילד בן 18 עם המון התלהבות ומעט מאוד ציוד הקלטה. בשנה שעברה הוא חתם סוף סוף בלייבל של ממש (Matador), והשנה יצא "Teens Of Denial", אלבומו הראשון בלייבל עם חומר חדש אחרי אלבום של הקלטות מחודשות לשירים מימי הבנדקמפ שלו. ברור לחלוטין מה הופך את האלבום הזה ללהיט: מדובר בכותב שירים מלא ביטחון וכישרון, שבניגוד להרבה מאחיו לז'אנר, לא מפחד מריף גיטרה טוב. ועדיין, אני לא יכול להתחמק מההרגשה שלפני עשור וחצי הייתי נהנה מהאלבום הזה הרבה יותר. ובהופעה שלו שראיתי השנה הייתה לי בעיקר את התחושה של מסיבה שהגעתי אליה אחרי באיחור לא אפנתי.
David Bowie - Blackstar
בתור מעריך-אבל-לא-מעריץ שגם ככה נמצא תמיד בפיגור של חודשים ברשימת ההאזנה שלו, קשה לדעת מה גרם לי לשלוח את העכבר ולהאזין לאלבום החדש של דיויד בואי ממש ביום שהוא יצא, אבל טוב שעשיתי זאת. כך אני יודע שהאלבום הזה נמצא ברשימת אלבומי השנה שלי בזכות ולא בחסד, ושהאבל הגדול שנחת על עולם המוזיקה יומיים מאוחר יותר לא התערבב עם השיקול הקר והברור - מדובר באחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה. הרבה פרידות מאמנים גדולים היו השנה, וכמעט כולם הספיקו להשאיר אחריהם אלבומים אחרונים. אבל בואי הוכיח שהוא לא רק הגדול מכולם, אלא גם הרלוונטי ביותר עם אלבום ללא שמץ של התרפקות נוסטלגית, שיכול לדבר לילדי האינדי של ימינו לא פחות מלמעריצים ותיקים.
אינדי להמונים
Money - Suicide Songs
על עטיפת האלבום השני של Money, להקה בריטית עם שם נוראי, מופיעה תמונה של סולן הלהקה בפוזת קלישאת-אינדי מיוסרת בשחור-לבן. אלא שלקלישאה הוספה סכין ענקית שספק מאוזנת, ספק נעוצה במצחו. התמונה הזאת היא מטפורה מצוינת למוזיקה של הלהקה, שהיא אמנם אינדי-רוק סטנדרטי למדי, אבל יש בו שריטונת קטנה שמצליחה להעניק לו יחוד בים האלבומים בסגנון.
Wild Beasts - Boy King
Wild Beasts הם כמעט הפרוטוטייפ של להקות אינדי עכשווית: קצת סינת'פופ, קצת גיטרות, טיפה אלקטרוניקה ויאללה לתנור. לרוב התוצאה של המתכון הזה היא עיסה חסרת שיניים ומעלת פיהוק, אבל ללהקה הבריטית הזאת יש מספיק כישרון כדי להפוך את הקלישאה הזו למשהו שמחזיק אלבום מהנה במיוחד ולעתים סוחף ממש.
Mass Gothic - Mass Gothic
אלבום הבכורה של נואל הרוקס, הסולן של Hooray For Earth הניו יורקים לא מפחד להתנסות: מאלקטרוניקה מקפיצה, דרך רוקנרול באווירה סיקסטיזית ועד לחיצות מפתיעות על דוושת הדיסטורשן. לא כל הניסויים האלו עולים יפה, אבל זה עדיין מרתק בהרבה ממרבית האלבומים ששמעתי השנה.
Woods - city sun eater in the river of light
האלבום התשיעי בקצת יותר מעשור ללהקת הפולק הפסיכדלי הניו-יורקית. זה כנראה גם אלבומם המגוון והמעניין ביותר, שלא מפחד לחרוג מככלי הז'אנר (שימו לב, למשל להתפרצויות הג'אז של Sun" City Creeps"), מה שמצליח לגרום לו להתחבב גם על אלו, כמוני, שאינם מחובבי הז'אנר.
Glass Animals - How To Be A Human Being
בשנים האחרונות אני נזהר מאוד מדירוגים מסודרים, ועוד יותר מהגדרות כמו "אלבום השנה". זה לא נובע רק מהכיסוי הנמוך שלי, שמבטיח שהאלבומים הטובים ביותר הם אלו שלהם בכלל לא האזנתי, אלא גם מהעובדה ששנה אחרי שנה מתברר שכשאורות חג המולד נכבים, ותיקיית מוזיקה חדשה נפתחת, האלבומים שלגביהם הייתי נלהב ביותר במשך השנה הם לעתים קרובות אלו שאליהם לא אחזור לעולם. ואין ספק שהמועמד הראשי למפלה הזו הוא "How To Be A Human Being" של Glass Animals. האלבום מבריק באותה מידה שהוא מתיש, מאת חבורת ילדים עמוסי התלהבות נעורים מלהיבה/מעצבנת ובמראה היפסטרי עד כדי כאב, אבל עם יכולת נדירה לזגזג בין סגנונות וכיוונים מוזיקליים מבלי לאבד את הגרעין המוזיקלי שמחזיק יחדיו אלבום שלם. ועדיין, גם אם יש סיכוי שעוד כמה חודשים אני לא אצליח להאזין אפילו לתו ממנו, כנראה האלבום הכי כיפי שגם התנגן אצלי הכי הרבה פעמים בשנה האחרונה.
הפוגה קלה להיפ הופ
De La Soul: and the Anonymous Nobody
A Tribe Called Quest: We got it from Here... Thank You 4 Your service
שני ענקי ההיפ ההופ הותיקים הוציאו השנה אלבומים חדשים שלפחות מעמידים בצל כמעט את כל מה שהדור החדש של אמני הז'אנר הוציא השנה. בתחרות בין השניים, הזוכה, לפחות עבורי, הוא האלבום של A Tribe Called Quest, עם היפ הופ ג'אזי וקשוח ופלואו מושלם. למרבה הצער האלבום הזה, הראשון אחרי 18 שנות שתיקה, יהיה כנראה גם האחרון, בשל מותו השנה של חבר הלהקה פייף דוג.
Childish Gambino - Awaken, My Love!
סביר להניח שלא הייתי ממהר כל כך להקשיב לאלבום הזה, שיצא ממש החודש, אם היה עומד מאחוריו כל שם אחר. אבל דונלד גלובר מקבל אצלי הנחת סלב. בין צפיה חוזרת אובססיבית ב-"Community", להתלהבות מ-"Atlanta", הסדרה החדשה והמופלאה שלו, גלובר הוא כנראה אחד מגיבורי התרבות הגדולים שלי. וממש כמו הקריירה הטלוויזיונית שלו, גם הקריירה המוזיקלית שלו עשתה השנה פניית פרסה, ובמקום עוד אלבום היפ הופ, כמו השניים הקודמים והבינוניים למדי, הוא שחרר אלבום שהוא פצצת פאנק וסול לוהטת שהעיפה אותי ועוד המוני מאזינים מסביב לעולם.
יאללה בלאגן
Daughter - Not to disappear
השלישייה האירית-שוודית-צרפתית הוציאה אלבום דרים פופ עם נגיעות שוגייז, שכדרכם של אלבומים שיוצאים בינואר, הספיק להישכח כמעט לחלוטין עד סיכומי השנה. למרבה המזל, הופעת השקיעה שלהם בפרימוורה עזרה להשאיר אותם בתודעה שלי לעוד כמה חודשים.
Holy Esque - At Hope’s Revine
היחס שלכם לאלבום הבכורה של Holy Esque הסקוטים כנראה יקבע על פי היחס שלכם לקול הצרוד והשירה החצצית של פט היינס. עבורי התחושה הזו, של הקשבה לסולן שמנסה לשיר בנשימותיו האחרונות, הוא מה שעושה את ההבדל בין עוד אלבום שגרתי ויעיל לאחד מאלבומי הרוקנרול הסוחפים של השנה.
Autolux - Pussy’s Dead
Autolux מערבבים היטב בין אלקטרוניקה פרימיטיבית לרוקנרול עם הבלחות נויז. ברגעים מוצלחים זה אפילו מזכיר את Battles המוקדמות. על הבמה בפרימוורה השנה זה היה מוצלח אפילו יותר, בעיקר בזכות קרלה אזר, המתופפת האדירה שלהם.
Preoccupations - Preoccupations
השמועה על מות הפוליטיקלי קורקט כנראה לא הגיעה לחברי Viet Cong, שנכנעו לפניות המעריצים והחליפו את השם (הפוגעני) בשם (המשעמם) Preoccupations. למרבה המזל, עם השם החדש הגיעה גם חבילת מוזיקה חדשה ומרהיבה. את פצצת הנויז והפוסט-פאנק שהם שחררו בשנה שעברה הם ממשיכים עם אלבום מעט יותר מהורהר, מעט פחות סוחף באופן מידי, אבל שמצדיק האזנות חוזרות ועובד היטב גם בווליום נמוך מ-11. אלבום שמצרף את Preoccupations (בכל שם שיבחרו להם) לרשימה הקצרה מדי של להקות שהצדיקו בשנים האחרונות את ההייפ של אלבום הבכורה גם באלבומם השני.
Parquet Courts - Human Performance
עם השנים, הדרישות שלי מהאלבומים שאני שומע הלכו והצטמצמו. הציפיה לשלמות הפכה להסתפקות בכמה שירים טובים שאפשר להוסיף לרשימת ההאזנה. הפאנק המלודי של אלבומם החמישי של Parquet Courts בהחלט עונה על הציפיה, בוודאי שהוא מכיל שיר אדיר כמו שיר הנושא, שהצורה שבה הוא מאזן בין זעם לעידון בלי להתמסר לאף אחד משני הצדדים מלהיבה אותי כל פעם מחדש.
בקרוב אסכם את 20 האלבומים הגדולים שלי ל-2016, ובינתיים החלטתי להשמיע כל מיני דברים טובים מהשנה האחרונה: מהותיקים כמו Stone Roses (בתמונה), דרך פוסט-פאנק מדנמרק וקנדה, ועד לסיגריות אחרי סקס.
