פוסטים מתויגים עם היפ הופ

  • עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping

    ההתחלה

    אולי אחד הדברים הקריטיים והחשובים בקריירה של ראפר הוא הצעד הראשון, השיר הראשון שהראפר משחרר, ובו הוא צריך להראות לקהל מי הוא, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. רוב הראפרים בוחרים להגזים, להתנהג כאילו הם כבר אלופי העולם, להשוות את עצמם לגדולים ביותר ולטעון שהם הולכים להשתלט על העולם ממש בקרוב, אנחנו רק צריכים לחכות. כשדוד דיגס פתח את אלבום הסולו הראשון שלו, "Small Things to a Giant" מ-2012, הוא בחר בדרך שונה.

    "Fresh from the Hood" הוא שיר הפתיחה של אותו אלבום, ודוד דיגס נשמע בו ממוקד ובעיקר מודע. הוא מודע לכשרון ולקול הייחודי שיש לו לעומת ראפרים אחרים, אבל הוא יודע שהשוני הזה עלול להוביל לכך שהוא לא יזכה להצלחה ופרסום. הוא מודע למטרות ולשאיפות שלו, אבל בינתיים הוא מוקיר את העובדה שהוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, ויודע שאין לו כל כך הרבה זמן על העולם הזה כדי לשמור דברים בבטן. על הדרך הוא גם מספר על עצמו, על החיים ב-Bay Area בקליפורניה, על המשפחה וההשפעות שלו, וכל זה עם פלואו חכם וחרוזים מורכבים. תוך שיר אחד של פחות משלוש דקות, אפשר ממש להרגיש שאתה מכיר את דיגס.

    למרות שזאת פתיחה מרתקת לקריירה מרתקת, ולמרות שגם שאר האלבום לא נופל ממנה, דיגס לגמרי צדק לגבי התחזיות שלו ונשאר אלמוני לחלוטין עד לא מזמן. בשנה האחרונה הוא השתתף ב-"המילטון", מחזמר ראפ שובר שיאים, זכה עליו בטוני, והוציא שני אלבומים עם הלהקה Clipping איתה יגיע להופעה בארץ ביום שני הקרוב, 12.12 במועדון הגגרין. הוא בדרך להפוך לאחד מהכוכבים הגדולים באמריקה, אז כדי שלא תתחרטו שפספסתם אותו, הנה הסיפור על עלייתו של דיגס.

    הפריצה של קליפינג

    בקליפינג דיגס משתף פעולה עם צמד המפיקים William Hutson ו-Jonathan Snipes, חברי ילדות שלו ששואבים השפעות מאינדסטריאל ומפיקי נויז והיפ הופ נסיוני (Tim Hecker ו-Death Grips, לדוגמא). בראיונות דיגס מספר שיש למוזיקה של קליפינג כמה חוקים: דיגס אף פעם לא כותב בגוף ראשון, וקליפינג אף פעם לא משתמשים בתופים אלא מסמפלים דברים כמו מסור חשמלי ויריות קליעים של אקדח. החוקים הללו יוצרים פילוסופיה מעניינת בז'אנר בו ראפרים מתעסקים באגו ובסיפור האישי שלהם, בזמן שדיגס אף פעם לא כותב על עצמו, אלא על דמויות אחרות שהוא ממציא. נוסף לכך החוסר המכוון בתופים - שמכת הסנר שלהם בדרך כלל גורמת לנפילת המתח בביטים בהיפ הופ - שיוצר תחושה אינטנסיבית ומתוחה לסיפורי הגטו שדיגס מספר בשיריו כמו Taking Off.

    ב-2013 קליפינג הוציאו את אלבום הבכורה "Midcity" לבאנדקאמפ. הלייבל המוערך Sub Pop גילה את האלבום, והחתים את קליפינג. הלהקה הוציאה את האלבום השני שלה"CLPPNG" תחת הלייבל. באלבום הזה דיגס וחבריו גיבשו את הסאונד שלהם. הם החלו לעשות דברים מעניינים יותר עם השילוב המוזר בין נויז והיפ הופ, והחלו לשלב יותר הוקים וביטים מקפיצים, והשירים שבהם עשו זאת נהיו לשירים הטובים ביותר שלהם ("summertime" ו "work work" הם השיאים של האלבום). גם הכתיבה של דיגס התחדדה. הוא השתפר מאוד בתור מספר סיפורים, והסיפורים שלו נהיו מעניינים ואנושיים יותר: ב-"Tonight" הוא מתאר מסיבה שבה הנואשות של הדמות הראשית להשיג זיון הופכת לסיוט, וב-"Work Work" הוא מתאר חיים של רחוב טיפוסי בגטו, שמכיל עסקי סמים וזנות ואדם שעושה את העסקים הלא נכונים בזמן הלא נכון.

    "המילטון" והנסיקה לשמיים

    בניגוד להמון מוזיקאים שחוטאים במשחק פה ושם, דיגס הוא שחקן כמו שהוא ראפר - הוא למד ולימד משחק והשתתף במחזות קטנים. נראה שהקריירה של דיגס כשחקן התנהלה כמו קריירת הראפ שלו, עם דגש על לעשות משהו אחר ואלטרנטיבי, שבא על חשבון הצלחה ופרסום. ואז הגיע "המילטון". מחזמר ההיפ הופ שכתב חברו הטוב של דיגס, לין מנואל-מירנדה, עוסק בסיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד האבות-המייסדים ושר האוצר הראשון של ארה"ב. דיגס השתתף בהקראות הראשונות של המחזה, ואחרי שהתאהב בסיפור ובשירים של מירנדה החליט להמשיך ולשחק גם בהפקה של המחזמר באוף-ברודוויי ולאחר מכן בברודווי.

    הנה משהו שאתם צריכים לדעת על "המילטון": זהו האירוע התרבותי הגדול והמצליח ביותר בארצות הברית כרגע - יותר מכל סרט או סדרה מדוברים, יותר מכל אלבום או סינגל מצליחים, אף אחד לא יכול להתחרות במחזמר שיש לכרטיסים שלו רשימת המתנה של שנה מראש. הוא גם מבריק כמו שהוא מצליח: את כל התפקידים, למעט התפקיד של המלך ג'ורג', משחקים שחקנים לא-לבנים, במטרה להראות את ארה"ב כמו שהיא נראית כיום. הסיפור עצמו מתעסק במאבק של מהגר אידאליסט לעשות שינוי אמיתי בממשל האמריקאי תוך כדי מאבק עם יריבים פוליטיים ופופוליסטים. כל זאת, ביחד עם שירי ההיפ הופ וה-R&B, הופך את המחזמר ליצירה הכי נגישה ורלוונטית באמריקה.

    דיגס משחק במחזמר שתי דמויות שונות לחלוטין: במערכה הראשונה הוא משחק את המרקיז דה-לפייט, המהגר הצרפתי שעזר לאמריקאים במהפכה שלהם והמשיך אחר כך למהפכה הצרפתית; ובמערכה השנייה הוא משחק את תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, פוליטיקאי משופשף ופופוליסט, שכתב את הכרזת העצמאות מחד, אך רכש מאות עבדים והתנגד לרעיונות הליברליים של המילטון. חוץ מהעובדה שמרענן לראות בחור שחור משחק את בעל העבדים הנודע והצבוע, הפלואו והמהירות הבלתי-אפשרית של דיגס עוזרים לו לבנות את הדמויות בצורה מקורית ושונה: לפייט הוא מהגר שמתקשה בהתחלה עם האנגלית שלו, וככל שהוא מתקדם בדרגות הפיקוד, הפלואו שלו נהיה מהיר יותר. השיר בו הוא מדגים את יכולות הפיקוד שלו, "Guns and Ships", הוא השיר עם הכי הרבה מילים לשנייה בהיסטוריה של ברודוויי, עם שיא של 6.3 מילים בשנייה. לעומת זאת, כשדיגס משחק את תומאס ג'פרסון, הוא יותר אולד-סקול בראפ שלו, בהתאם להשקפת העולם השמרנית של הדמות. הזכייה של דיגס בפרס הטוני לא כזאת מפתיעה. למרות שהוא מעולם לא שיחק במחזמר ולקח שיעורי פיתוח-קול במקביל לחזרות, למצביעים פשוט לא הייתה ברירה לבחור באחת מתצוגות המשחק המורכבות והמעניינות שנראו בברודוויי.

    ההווה של קליפינג

    עם ההצלחה האדירה של "המילטון" בברודוויי, מעמדו של דיגס עלה, וכך גם תשומת הלב ללהקה שלו. סאב פופ ניצלו זאת. השנה יצאו שני ריליסים של הלהקה אי פי בשם "Wriggles" ואלבום בשם "Splendor & Misery". שניהם הראו כיוון נגיש יותר של הלהקה לקהל הרחב, ולדעתי גם מעניין יותר. "Wriggles" הוא בקלות ההוצאה הכי ממוקדת וכיפית שהוציאו חברי קליפינג, ומכיל את הביטים הכי מרקידים שהלהקה הפיקה אי פעם. כשלהקה עם הפקה כל כך מעניינת ולא קונבציונלית מנסה להנגיש את עצמה בלי לפגום בייחוד שלה, זה עלול להרגיש כמו ירידה ברמה או באמנות, אבל לקליפינג זה עובד.

    "Splendor & Misery" הוא כבר סיפור שונה ומציג צעד נוסף בנסיוניות וההתפתחות של הלהקה. מדובר באלבום קונספט על עבד שחור שננטש על חללית, ומערכת ההפעלה שלה מתאהבת בו. יכולת הסיפור של דיגס מתפתחת לכדי עלילה שמוכלת באלבום שלם, וגם ההפקה של סנייפס והטסון משתלבת בה בצורה מעניינת, ומייצגת את אותה מערכת ההפעלה ואת המסרים שהיא מחביאה. אולי בהשפעת המחזמר, דיגס מכניס לסיפור שלו הרבה יותר רגש ורובדים מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. הדמות שהוא יצר אמינה גם בלי המטאפורה של החלל: עבד שחור שמגיע למקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, ודווקא שם הוא מרגיש הכי בודד. מכל ההתעסקויות בהצלחה שחורה בעידן הפוסט-קנדריק שהתחיל השנה, ההתעסקות של קליפינג היא מהמקוריות והמעניינות שבהן.

    קליפינג היא בסך הכל חלק מסצנת ההיפ האלטרנטיבית שמתרחבת בעשור האחרון. היופי שבסצנה הזו היא שאף אחד מאמניה לא דומים אחד לשני: קליפינג שונים לחלוטין מ-Death Grips, Danny Brown, Open Mike Eagle, או Busdriver. היתרון שלהם הוא דיגס - ראפר שהוא גם כותב חכם, גם וירטואוז וגם בעל אישיות ייחודית שמועברת היטב דרך השירים שלו. דיגס כבר הוציא כמה פרויקטים - בין היתר אלבום סולו ומיקסטייפ שהוציא עם השותף וחברו הטוב Rafael Casal, בנוסף להיותו חבר בלהקת True Neutral Crew - אבל הוא לא נשמע במיטבו באף אחד מהפרויקטים הללו כמו שהוא נשמע בקליפינג. ועדיין, יש לי ציפייה לאלבום הסולו הבא שדיגס עובד עליו בימים אלו, כי בכל זאת, ראפר שלא מדבר אף פעם בגוף ראשון זה מרענן, אבל כל הקרבות הראפ ב-"המילטון" עשו לי חשק לשמוע את דיגס מטפח לעצמו קצת את האגו - זה בטוח לא ישמע כמו משהו שאני מכיר.

  • 13 הופעות שאסור לפספס בפסטיבל חיפה 100

    העיר התחתית היא הבית של התרבות האלטרנטיבית בחיפה, מקום שאני מבלה בו לילות רבים. בגלל זה אחד האירועים המוזיקליים שהכי משמחים אותי הוא פסטיבל חיפה Live 100 שבמסגרתו מתקיימות 100 הופעות של אמני אינדי ישראליים במשך שלושה לילות בשלל הפאבים והבארים של העיר. אם אתם מכירים את הפסטיבל וראיתם את הליינאפ בטח כבר תכננתם ללכת להופעות של השמות הגדולים של הפסטיבל: אסף אמדורסקי, גלעד כהנא ואולי אפילו הילה רוח שיש לה באזז לא קטן בשנה האחרונה. ההופעות האלו בהחלט יהיו נהדרות ולא יאכזבו אתכם, אבל היופי של הפסטיבל טמון באמנים הצעירים והחדשים יותר, אלו שהוציאו פחות חומרים וקיבלו פחות התייחסות מהקהל ומהמבקרים, והפסטיבל הוא הזדמנות טובה להכיר אותם. ריכזתי רשימה של 13 אמנים כאלו שיופיעו בפסטיבל, שמעניין אותי אישית לראות אותם בהופעה ושכדאי לכם ללכת ולגלות אותם.

    חשש אמיתי

    הלהקה הגבעתיימית עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו שמוזיקה שנעשית על ידי צעירים צריכה להישמע. השירים שלהם עוסקים בקיץ האחרון כנערים, בין סיום של תקופה אחת להתחלה של תקופה אחרת בחיים, והפאנק הפופי שלהם הוא המצע המושלם לטקסטים האלה. הם הוציאו בתחילת השנה אי פי בכורה בשם "הודעה מוקלטת", ובו חמישה שירים שרק מחכים לרגע שהם יהפכו ללהיטים.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Simple light

    סימפל לייט מגדיר את המוזיקה שלו כ-"רגאיי-דמדומים", והמוזיקה שלו בהחלט הכי אפקטיבית כששומעים אותה במהלך הלילה. הטקסטים שלו עוסקים במסע ואובדן זהות, בטבע ובאמונה, אבל הדבר המעניין היא הדרך שבה הוא שר אותם, ומערבב בין עברית לאנגלית בצורה זורמת וקליטה. בתחילת הקיץ יצא אי פי הבכורה שלו, "Night Creature", והוא מכיל 4 שירים, שהאחרון שבהם הוא לחן למזמור מתהילים.

    דוברין, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Her Majesty the Queen

    להקת האינדי פופ החיפאית מצליחה לעשות מוזיקה עם הרבה נשמה והשפעות מהאייטיז, ועדיין להישמע עדכנית ונכונה לסאונד של מוזיקת הפופ האלטרנטיבי ב-2016. האי פי שיצא להם בתחילת השנה, שזוכה גם להתייחסות מצד מבקרים בחו"ל, מוכיח את הפוטנציאל של הלהקה להיות הדבר הבא בפופ הישראלי.

    סינקופה, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    עובר

    הלהקה עם השם המטריד-משהו עושה סטונר-רוק בעברית, בז'אנר שבו רוב הלהקות הישראליות מחליטות לשיר באנגלית. מהשיר היחיד שיש להם ביוטיוב, בנוסף לסרטוני החזרות שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם, עולה שהופעת הבכורה שלהם בפסטיבל תהיה אחת מהופעות הרוק המעניינות שבו.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    סוג ב

    כל האזור של חיפה והקריות, עם כל התעשייה והזיהום, אמור להיות פס ייצור של להקות פאנק זועמות. ובאמת, בשנים האחרונות קיימת התעוררות של להקות פאנק בעיר, כשהבולטת מביניהן היא סוג ב'. הפאנק של סוג ב' לא מהיר וחסר מעצורים, אלא איטי ומלודי, על גבול המטאל. כתיבת זרם התודעה של הלהקה הופכת אותה לקצת יותר ייחודית משאר להקות הפאנק החיפאיות, וגם פה, כמו במקרה של להקת עובר, הבחירה לשיר בעברית נותנת יתרון על גבי שאר הלהקות בסצנה.

    בארקי, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    שרון דואק והסטוקס

    לפני הכל, שרון דואק היא כותבת חכמה ומיומנת. היא לוקחת סגנונות כתיבה מיושנים יחסית כדי להכניס בהם שפה ורעיונות חדשים יותר. בדרך היא גם מכניסה המון שנינות ואופי לתוך טקסטים אישיים. תוסיפו לזה את המוזיקה שמשלבת בין בלוז, ג'אז, ופולק של להקת הסטוקס שמלווה את דואק, וקיבלתם את "פרי מדבר", אלבום בכורה של זמרת שקל להתאהב בה, זמרת שיכולה לעמוד בקלות לצד גיבורות נשיות אחרות באינדי-פולק הישראלי של העת האחרונה כמו דניאלה ספקטור ודורון טלמון מג'יין בורדו.

    בית בובות, יום רביעי 7.9, בשעה 21:00

    ניסו

    מכל האלבומים הישראליים המוצלחים שיצאו בשנת 2015, דווקא האלבום הישראלי שהכי אהבתי, "היסטוריה ב'" של ניסו, לא זכה להתייחסות מהמבקרים והקהל בישראל. גם שנה אחרי שיצא, הוא עדיין אלבום שלם שמלא בטקסטים אישיים ומקוריים, שמרגישים פשוטים בהתחלה אבל ככל שמקשיבים יותר מגלים חרוזים, הגיות ומשפטים קטנים שמכילים בתוכם אמירה רגשית ענקית. מתחת לכל זה, ניסו הוא גרסה הרבה יותר מעניינת של עידן עמדי, עידן חביב, ועוד כמה עידנים שכבשו את המיינסטרים של גלגלצ. ההופעה של ניסו בפסטיבל היא אולי ההזדמנות הכי גדולה שלו לפריצה עד כה, אז אני מפציר בכם לא לפספס אותו.

    פיינט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    דניאלה טורג'מן

    הקול העדין של דניאלה טורג'מן, לשעבר סולנית Tiny Fingers, יחד עם מוזיקה אקוסטית מהפנטת, נותן הרגשה שאנחנו נמצאים תחת כישוף. כל השירים הפשוטים באלבום הבכורה הקטן שלה מהשנה שעברה מרגישים נורא גדולים ככל ששומעים אותם יותר, כך שאפשר להסביר את זה רק בדרך אחת: קסם. כנראה שתרגישו את אותה התחושה בהופעה שלה בפסטיבל, רק היא וגיטרה אקוסטית.

    פאב ה"עוגן", יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    נועם וזאנה

    נועם וזאנה גרה באמסטרדם והאלבומים שלה זוכים לביקורות משבחות על ידי המבקרים שם, אבל היא לא מקבלת הרבה התייחסות מהקהל הישראלי. האלבום השני שלה, "Love Migration", יצא לפני שנתיים וזכה להצלחה גדולה בחו"ל. באלבום וזאנה מתעסקת במשברי זהות המתבטאים במערכת יחסים ממרחק. יש פה שירי אהבה מתוזמרים וגדולים מהחיים שמעבירים טקסט חשוף ואישי.

    פאב הקבאריט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    פאב קלמנ'ס, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    Mad & Lost

    יש סצנה אלקטרונית די גדולה בחיפה, והצמד מאד אנד לוסט של רן לביא ולי מילר הם אחד ההרכבים שמייצגים אותה בפסטיבל. אי פי הבכורה שהם הוציאו אמנם מכיל רק 3 שירים, אבל אלו שלושה שירים ממכרים שקשה להפסיק לשמוע אותם, שירים היפראקטיביים ומרגשים, מרקידים ומלודיים כאחד. קשה לעמוד בשקט בזמן שהשירים האלו ברקע, ואני מאמין שגם ההופעה שלהם תהיה בהתאם.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 21:00

    בני אסתרקין

    בשנה שעברה בפסטיבל הייתי בהופעה של בני אסתרקין במרתף 10, וכמות הקהל הייתה זעומה להחריד. נורא התאכזבתי כי אלבום הבכורה שלו הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של הגל החדש של סצנת ההיפ הופ. "יום אחד כל זה יהיה שלנו" הוא עדיין אלבום מפוספס, ונשאר רק לקוות שהשנה יגיע יותר קהל לגלות את הכישרון של אסתרקין.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    The Aprons

    "כובש" זאת המילה הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של טליה פרי וחווה כהן. האזנה לשירים שלהן היא כניסה לעולם חלומי שנבנה לאט-לאט סביבך. הצמד כבש אותי עם אלבום הבכורה שלהן ב-2012, והסינגל שהן הוציאו לאחרונה זכה לשבחים רבים בקרב המבקרים, ולי הוא בעיקר הגביר את הציפייה לאלבום הבא שייצא בקרוב.

    בית בובות, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

    3421

    3421 הם אחד מההרכבים הכי מוערכים שיצאו מחיפה בשנים האחרונות. הם חלק מהלייבל האלקטרוני BLDG5 ועושים דאבסטפ עם נגיעות של פסיכדליה ושיגעון כללי. אלבום הבכורה שלהם, "Bipolar", יצא ממש עכשיו. הדינמיקה בין המתופף חזוס והזמר\קלידן שוזין מובילה לאנרגיות מעיפות בהופעה, והאלקטרוניקה הפסיכדלית שלהם תתאים בול לשעה המאוחרת יחסית.

    סינקופה, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

  • אימפריה: ההשפעה של שב"ק ס' על גל ההיפ הופ העכשווי

    כדי להבין באמת את סצינת ההיפ הופ הישראלי של 20 השנים האחרונות צריך להתחיל מהסוף: מהתחייה הטרייה שהז'אנר חווה בשנה האחרונה עם ראפרים כמו טונה, נצ'י נצ' וקפה שחור חזק, ממשיכים לסצנה הקטנה והמחתרתית שהייתה לפני אותה תחייה (המופע של ויקטור ג'קסון, כהן את מושון וכו'), ואז לפעם הקודמת שההיפ הופ היה במיינסטרים, כשסאבלימינל והצל כבשו את הרדיו. בסופו של דבר, מגיעים לשב"ק ס', הלהקה הראשונה שעשתה היפ הופ ישראלי אמיתי.

    שב"ק ס' התחילה בתור כמה חברים מהכיתה שהופיעו בחצר בית הספר. כבר בגיל 19 הם הופיעו ברוקסן וזכו בתחרות להקות צעירות, ובגלל גילם הצעיר הגישה שלהם למוזיקה הייתה שונה משאר הלהקות הישראליות., הם לקחו את הרוק והמטאל שהם שמעו באותה תקופה (בכל זאת חלק מדור הרוקסן) ועל הבסיס הזה הם התחילו לשיר על מה שילדים בגילם יכולים לשיר: על יבנה ("באנו מיבנה") , על מסיבות ("יהיה פיצוץ"), ועל בחורות ("מכופף הבננות"). כן, בתחילת הדרך היו טקסטים כמו "עוד עוד עוד עוד עוד ועוד/ קחו את עצמכם ותתחילו לרקוד" שלא היו שונים בהרבה, רחמנא ליצלן, מבן אל וסטטיק. אבל מבחינת הקצב, השפה, והעובדה שאפשר בכלל לעשות היפ הופ בעברית שישמע טוב, הם היו מהפכניים. שב"ק ס' הביאו את הגרוב וההיפ הופ הישראלי שהשתלטו על המסיבות, הם עשו בלאגן ופרובוקציות כמו שבחיים לא העזו לעשות כאן - בקליפ הראשון שלהם הם השחיתו מכונית, ושרו על זה שהם אימפריה עד שזה הפך להיות נכון. בקיצור, הם עשו היפ הופ בצורה כל כך נכונה, מבלי לדעת כל כך מה הם עושים.

    השב"ק שאפו תמיד ליצור את המוזיקה של הדור הבא, ולכן אפשר לראות רק היום את התרומה האמיתית שלהם למוזיקה הישראלית, 15 שנה אחרי הפירוק. אותם נערים שדיקלמו את המילים של כל השירים שלהם מהתחלה ועד הסוף התחילו להוסיף פתאום מילים משלהם. היום הם הדור החדש של ההיפ הופ הישראלי, זה שמשתלט מחדש על גלגלצ ועל אהבת הקהל, והם מושפעים ישירות מהמוזיקה של השב"ק. נצ'י נצ', למשל, אימץ בשירים כמו "דם דיגי דם" את הסלנג שמוקי ונימי נים המציאו באלבום "עטיפה של ממתק". גם הראפרים פדרו גראס וג'ימבו ג'יי מהמופע של ויקטור ג'קסון השתמשו באותה טכניקת ראפ שנימי נים ומוקי פיתחו באותו אלבום מיתולוגי מ-1998: טכניקה שבה צמד הראפרים משלים את החרוזים אחד לשני, ושם דגש גדול על הברות והגיות של טקסט - שמעו, למשל, את "אל תגידו לי" של השב"ק כנגד "קומו בני זונות" של המופע של ויקטור ג'קסון.

    אז כן, "עטיפה של ממתק" הביא את ההיפ הופ הכיפי והמקפיץ של השב"ק יחד עם הסלנג והמנוני המסיבות לשיאים חדשים, אבל רק האלבום הבא של הלהקה, "כנען 2000" שיצא שנתיים אחריו, הוא זה שרקח סופית את הסאונד והגישה של ההיפ הופ הישראלי. האלבום הוקלט מיד אחרי שנימי נים (או, אם אתם מתעקשים, נמרוד רשף) עזב והראפרים חמי ומירו חזרו ללהקה. שב"ק ס' טסו ביחד לג'מייקה והקליטו מוזיקה עם נגני רגאיי מקומיים. לרוק ולמטאל שאפיין את ההיפ הופ שלהם עד לאותה נקודת זמן נוספו ז'אנרים שכבר אפפו חלק מהשירים שלהם - כמו Fאנק, גרוב, ורגאיי - אבל עכשיו הם עברו לפרונט, לדוגמה, בסינגל הרגאיי "רק תגידי לי", שאולי ניבא את כל אלבום הבכורה של מוקי, "שמע ישראל" שבא שנה אחר כך. ב-"כנען 2000" הלהקה התחילה להתעסק גם עם מחאה. הם שרו על פוליטיקה רקובה ("האחרון בכישרון הוא הראשון בבזיון / בפנים הוא מלוכלך בחוץ מריח כמו סבון"), שנאה ששוררת ברחובות ("אני שואל אם בכלל נבין שאני זה אתה זה ביחד") וקראו לשינוי ("די להיות רדום ולהגיד כלום / מספיק להחרים הזמן לצאת ולקום"), ללגליזציה ב-"שיר הגאנג'ה", ולאהבה חופשית ב"אין כבוד", דברים שרלוונטיים היום יותר מאי פעם.

    "כנען 2000" נותר הקו המנחה של ההיפ הופ הישראלי, והראה איך אפשר ליצור בז'אנר הצעיר הזה אלבום שיישמע כמו יצירה שלמה. עם זאת, האלבום לא הצליח כשיצא - הקהל לא בא להופעות, העותקים לא נמכרו, והקשר בין הלהקה התדרדר עד לפירוק המצער (מסע ההופעות של האלבום תועד בסרט התיעודי הנהדר, "נופל וקם"). ובכל זאת, משהו מהאלבום הזה נשאר: הפיוז'ן. תערובת הז'אנרים שהלהקה יצרה בההיפ הופ שלה גרמה לקהל הישראלי להיפתח לז'אנרים אחרים כמו רגאיי וגרוב שכיום הם כבר טבעיים לגמרי בנוף המוזיקלי בישראל, דרך להקות מיינסטרימיות לחלוטין כמו התקווה 6 ובלקן ביט בוקס. עם השנים, החזון המוזיקלי של שב"ק ס' הפך למרכזי בתוך ההיפ הופ הישראלי, ואולי מה שהביא לתחייה המחודשת שלו בשנה האחרונה היא שאותה גישה הגיעה גם למיינסטרים. תחנות רדיו פופולריות כמו גלגל"צ מחפשות את המכנה המשותף בין כל הנישות המוזיקליות בארץ, ובגלל זה ראפרים כמו טונה ונצ'י נצ', שממש כמו השב"ק מכניסים להיפ הופ שלהם אלמנטים של מוזיקה שהם גדלו עליה כמו מזרחית או רגאיי, זוכים להשמעות רבות.

    אם יש משהו שלא עבר מ-"כנען 2000" לשאר המוזיקה הישראלית הוא המחאה. שב"ק ס' הספיקו להתאחד ב-2007 והספיקו להוציא שני אלבומים. בשניהם מופיעה ברמה כזאת או אחרת מחאה נוקבת, במיוחד באלבום האחרון "פרה פרה" מ-2012, אבל גם האלבומים האלה לא הצליחו לגרום למחאה להיות לגיטימית בהיפ הופ הישראלי. חלק מהסיבה לכישלון, למרבה האירוניה, טמונה במוקי. קריירת הסולו שלו, ביחד עם להקות כמו הדג נחש, רידדה את המחאה הישראלית לכדי ססמאות חסרות משמעות.

    הדור הצעיר שמעריץ עכשיו את טונה, נצ'י נצ' ושאר הראפרים העולים בהיפ הופ הישראלי לא באמת גדל על המוזיקה של שב"ק ס' - הם עוד לא נולדו כשהלהקה התחילה והיו עסוקים בללמוד לדבר כש-"כנען 2000" יצא (כותב שורות אלה נמנה ביניהם). אבל הדור הזה אוהב וחווה את הסצנה החדשה בזמן אמת, מה שהופך את שב"ק לתופעה נדירה במחוזותינו - להקה ש-15 שנה אחרי השיא שלה היא רלוונטית מתמיד, שלמוזיקאים שבאו אחריה יש עוד הרבה מה ללמוד ממנה חובבי היפ הופ מושבעים שרוצים להבין איך היפ הופ ישראלי צריך להישמע חייבים לשמוע את שב"ק ס'.

    לסיום: כמה שירים שמתייחסים לשב"ק ס' או מראים את ההשפעה של הלהקה על ההיפ הופ הישראלי

  • BADBADNOTGOOD בראיון: להעלים את הגבולות במוזיקה

    יש להקות שעצם קיומן היא התגשמות חלום בשבילי, שמשהו בחזון המוזיקלי שלהם מתאים גם לחזון המוזיקלי שלי כמאזין. BADBADNOTGOOD היא אחת מהלהקות האלה. כל התפיסה שלהם לגבי היפ הופ, ג'אז, ומה שביניהם, הוא תרגום נפלא של המחשבות שלי על שני הז'אנרים האלו כבר המון זמן. אבל אני לא וירטואוז כמו הטריו הקנדי המופלא הזה, ואני רחוק שנות אור מהיכולת שלהם לקחת תבניות קלאסיות של שירים, לפרק אותם לחתיכות ולהרכיב מהן משהו חדש. תפסתי אותם במייל לראיון קצר לקראת ההופעה שלהם בבארבי הערב 23.6 יחד עם טטרן, ודיברתי איתם על האלבום החדש שעתיד לצאת להם בקרוב, על הדרך שבה הם עובדים על המוזיקה שלהם ועל טורונטו.

    האם ההיפ הופ נכח במוזיקה שלכם מההתחלה?

    תמיד אהבנו היפ הופ, והוא בהחלט היה אחד הדברים שחיברו בינינו כשהכרנו לראשונה. אני חושב שהוא השפיע על חלק גדול מהמוזיקה שלנו עד היום. הדרך שבה היפ הופ עובד, הביטים, הסימפולים, הפלואו, כל זה נמצא באספקטים שונים במוזיקה שלנו.

    בשבילי, לקאברים שלכם הייתה הצהרה גדולה יותר מאשר "אנחנו מנגנים את השיר הזה כי אנחנו אוהבים אותו". האם זה באמת כך?

    תודה! האמת היא שאנחנו בחרנו את השירים בגלל שאהבנו אותם (צוחק), אבל חוץ מזה המטרה שלנו הייתה למצוא שיר שמתאים לכלים, ושיש לו מספיק דברים שאפשר לעבוד איתם ולהתרחב מהם. חלק מהעניין היה גם למצוא מבנה נחמד של אקורדים שאפשר לאלתר עליו סולואים.

    האלבום הקודם שלכם הראה כתיבה בוגרת יותר, ויותר שירים מקוריים מבאלבומים האחרים שלכם. הרגשתם את אותה התבגרות באלבום החדש?

    אנחנו מקווים שכן! האלבום הזה הוא השיא של השנתיים האחרונות שבמהלכן חווינו את החיים ולמדנו עוד על עצמנו כבני אדם וכמוזיקאים. מאז האלבום הקודם, הקשבנו לכל כך הרבה מוזיקה שונה, ניגנו בכל כך הרבה הופעות ועברנו שלבים שונים של כתיבה. השוני מתבטא גם בכך שעבדנו על הכל באולפן שלנו בטורונטו, וגם כתבנו שם והקלטנו את השירים של האלבום. Matty הקלידן שלנו הוא מפיק מדהים שעושה מיקסים ומקליט את כל מה שאנחנו עושים, והוא לקח את האלבום הזה לרמה אחרת, גם מבחינת סאונד.

    הקלטות האלבום הייחודיות שלכם נמשכות פחות מיממה. האם אתם מקליטים באותה דרך את שיתופי הפעולה שלכם עם ראפרים? למשל, שיתוף הפעולה שלכם עם Ghostface killah?

    בדרך כלל זה לוקח יותר זמן לעבוד על שיתוף פעולה, והסיבה היחידה שהקלטנו את המיקסטייפ הראשון שלנו בשלוש שעות הייתה בגלל שזה כל הזמן שיכולנו להרשות לעצמנו להיות באולפן ההקלטות! העבודה על האלבום עם גוסטפייס למעשה לקחה שלוש שנים וחצי בסך הכל, מכמה סיבות שונות. זה אף פעם לא אותו דבר, תלוי עם מי אתה עובד. יש לנו שיר עם Mick jenkins באלבום החדש, וזה נעשה כך שהוא בא לאולפן שלנו, וכתב והקליט איתנו את השיר. זה היה מדהים ודי נדיר היום, בעידן המיילים.

    איך אתם מתכוננים להופעות? האם הכל מתוכנן מראש, או שזה ספונטני ומאולתר כמו שזה נשמע?

    בדרך כלל יש לנו רשימה כללית של שירים שאנחנו הולכים לבצע, אבל יש שירים שיכולים להתארך מחמש דקות לרבע שעה! אנחנו מנסים לאלתר עד כמה שאנחנו יכולים על המבנה של השיר, ולפעמים אנחנו עושים אילתור חופשי שלא מתבסס על מבנה, וגם זה כיף מאוד.

    אתם באים מטורונטו, ובשנים האחרונות יצאו ממנה המון אמנים חדשים. אתם מרגישים חלק מהסצנה?

    כן! זה מלהיב להיות פה ולראות כל כך הרבה כשרון מסביבנו. יש לנו כל כך הרבה חברים שהם מוכשרים בצורה מדהימה, כמו River Tiber, Daniel Ceaser ו Charlotte Day Wilson(שגם מתארחת באלבום החדש). העיר הזאת עוברת מהפכה מוזיקלית מהפקות היפ הופ, ללהקות רוק, לזמרי R&B ועוד. הודות לDrake ולאמנים כמוהו, סוף כל סוף מתחילים לשים לב לדברים פחות מוכרים בעיר.

    בשנים האחרונות היפ הופ מתבסס יותר ויותר על כלים חיים. אתם חושבים שקאברי הג'אז שלכם לקלאסיקות היפ הופ ושיתוף הפעולה שלכם עם אמני היפ הופ כמו Odd Future וגוסטפייס קילה הם סוג של תרומה לשינוי שמתרחש בז'אנר?

    אני לא יודע אם אנחנו רוצים לקחת קרדיט על השינוי הנוכחי בעולם ההיפ הופ והכלים חיים, אבל בהחלט יש יותר מזה לאחרונה! ההיפ הופ שילב כלים חיים במשך שנים, אבל זה מגניב לראות שתשומת הלב לכך עלתה. הגבולות בין כל סגנונות המוזיקה נעלמים יותר ויותר וזה נהדר.

    ההופעה שלכם בישראל היא דאבל פיצ'ר עם הלהקה הישראלית טאטרן. האם יצרתם איתם קשר או שמעתם את המוזיקה שלהם?

    האמת שרק הבוקר בדקתי אותם והם מדהימים! מוזיקה נורא מגניבה עם סאונד מתקדם, והם נורא וירטואוזים בנגינה שלהם. אנחנו חייבים להתאמן (צוחק).

    מהי המוזיקה החדשה הכי טובה ששמעתם לאחרונה?

    האלבום החדש של Anderson Paak ממש טוב, James Blake, Skepta, Radiohead ו-Kaytranada שחררו אלבומים ממש טובים לאחרונה.

  • פרדי גיבס בבארבי: יום חג לחובבי היפ הופ

    זה היה רק עניין של זמן עד שנרנג'ה התחילו להתרחב מאינדי אל ז'אנרים שונים, וההופעה של פרדי גיבס בבארבי בשני האחרון הייתה טבילת האש שלהם בהיפ הופ. מבחינתי זאת הופעת ההיפ הופ ה-"אמיתית" הראשונה שהייתה פה מזה הרבה זמן. להביא לפה ראפרים כמו קנייה ווסט או וויז קאליפה זה יפה מאוד - אפילו הייתי בהופעה של ווסט - אבל זה עדיין לא מרווה את הצמא הגדול שיש לקהילת חובבי ההיפ הופ בישראל, צמא שדומה מאוד לזה שהיה לקהילת האינדי עד לפני כמה שנים, צמא להיפ הופ אחר, מחתרתי יותר שמכוון לשוליים, ועכשיו הוא סוף כל סוף קיבל את זה, בדמותו של פרדי גיבס.

    גיבס הוא אחד מהראפרים היחידים שעדיין ראויים לכינוי OG (ראשי תיבות של original gangsta), מכיוון שהוא באמת חי על בשרו את כל חיי הרחוב הקשים שהוא מתעסק בהם בשיריו. הוא מאמין באותנטיות והדבר הכי חשוב לו זה להיות אמיתי עם עצמו כל עוד הוא עדיין נושם. כל הדברים האלו אולי כבר עייפו את הקהל האמריקאי בשנות התשעים, אבל עם הישראלים זה עבד לגמרי: גיבס פמפם לקהל אחרי כל שיר לצעוק "פאק דה פוליס", והקהל בבארבי ציית בהתלהבות, וכל צעקה רק הלהיבה אותו יותר.

    האותנטיות הזאת שכל כך חשובה לגיבס גורמת לו להיות ראפר ללא פילטרים. בהופעה זה היה רק הוא, די ג'יי, ובחור שמנמן שהתפקיד שלו היה בעיקר לשפוך מים על הקהל. לא היו לו שום מניירות בראפ הטכני שלו, הוא בקושי שר, ולא דיבר הרבה בין שירים. ידעתי עוד מהאלבומים שלו שהוא ראפר מעולה, אבל רק ההופעה הדגישה לי עד כמה הוא לא דומה לאף ראפר אחר - הוא פשוט לא הפסיק לזרוק מילים לאוויר במהירות שיא, כשרק מדי פעם הוא עצר לנשום. גיבס אפילו לא חיכה לביטים. מתישהו בתחילת ההופעה הוא התחיל לעשות ראפ ללא ליווי, ומאז הביטים היו רק בגדר המלצה, כאשר המטרה העיקרית שלהם הייתה להראות שהשיר התחלף. אם זה היה תלוי בגיבס, רק הוא היה נמצא על הבמה ועושה את כל הבתים של כל השירים מהתחלה עד הסוף מבלי שאף אחד יפריע לו להעביר את עצמו דרך המילים.

    גיבס מוציא מוזיקה ברצף כבר המון שנים, אך רק בשנתיים האחרונות הוא הגיע לפריצה אמנותית עם האלבומים "Piñata" ו-"Shadow of Doubt" שהראו התבגרות מצידו. האלבומים האלה היו בהחלט הדומיננטיים ביותר בהופעה, אך לא רק מפני שהשירים מהם מוכרים יותר, אלא בעיקר כי אפשר להרגיש את ההבדל בדרך שגיבס ביצע אותם לדרך שבה הוא ביצע את השירים המוקדמים יותר שלו - היה לו חשמל בגוף ואש בעיניים כשהוא שר את השירים מהאלבומים האלו, מהאנרגיות שאפשר לראות אצל אמן רק כשהוא מבצע את השירים הכי רלוונטיים ואישיים שלו. זה הגיוני בעיקר בגלל שגיבס תמיד היה ראפר שחי ומתעסק עם המציאות היומיומית שלו דרך המוזיקה. בשנתיים האחרונות הוא עבר תהפוכות גדולות בחייו עם שני אלבומים מוערכים והולדת בתו הראשונה. האלבומים האלו מלאים בשירים שמכירים במציאות החדשה של גיבס, והגיוני שהוא הרגיש יותר בנוח לבצע אותם מאשר את השירים המוקדמים יותר שלו.

    אז נרנג'ה יכולים לסמן עוד נקודת ציון ברזומה שלהם, ונראה היה שגם גיבס נהנה והתלהב מהבארבי, אבל הדבר שהכי ריגש אותי בשני בערב היה הקהל. נראה שהקהל הגיע לא רק בשביל גיבס, אלא בשביל עשרות ראפרים מעולים אחרים שיכולים להגיע לכאן אם ההופעה הזאת תצליח. מהרגע שכהן עלה לחמם עם הביטים שלו, דרך הדי ג'יי הבריטי שנתן סט היפ הופ נהדר ועד גיבס עצמו, הקהל של הבארבי הראה בקיאות והתלהבות משוגעת. זה היה קהל של חובבי היפ הופ אמיתיים, סקרנים וצמאים להופעת היפ הופ עם ביטים אדירים שאפשר להרגיש בכל הגוף ועם ראפר שנמצא סנטימטרים ספורים מהם ויורק אליהם מילים, וזה מה שהם קיבלו. הם מילאו את הבארבי לגמרי, השתוללו ושרו עם גיבש כל מילה, ולרגע זה נראה כאילו שזאת הופעה שאנחנו רגילים לראות פה בארץ. בשביל גיבס זאת כנראה באמת הייתה רק עוד הופעה, בשביל כל הקהל שהיה שם זה היה יום חג.