עלייתו של Daveed Diggs מהרכב ההיפ הופ Clipping
ההתחלה
אולי אחד הדברים הקריטיים והחשובים בקריירה של ראפר הוא הצעד הראשון, השיר הראשון שהראפר משחרר, ובו הוא צריך להראות לקהל מי הוא, מאיפה הוא מגיע ולאן הוא הולך. רוב הראפרים בוחרים להגזים, להתנהג כאילו הם כבר אלופי העולם, להשוות את עצמם לגדולים ביותר ולטעון שהם הולכים להשתלט על העולם ממש בקרוב, אנחנו רק צריכים לחכות. כשדוד דיגס פתח את אלבום הסולו הראשון שלו, "Small Things to a Giant" מ-2012, הוא בחר בדרך שונה.
"Fresh from the Hood" הוא שיר הפתיחה של אותו אלבום, ודוד דיגס נשמע בו ממוקד ובעיקר מודע. הוא מודע לכשרון ולקול הייחודי שיש לו לעומת ראפרים אחרים, אבל הוא יודע שהשוני הזה עלול להוביל לכך שהוא לא יזכה להצלחה ופרסום. הוא מודע למטרות ולשאיפות שלו, אבל בינתיים הוא מוקיר את העובדה שהוא יכול להגיד את מה שהוא רוצה, ויודע שאין לו כל כך הרבה זמן על העולם הזה כדי לשמור דברים בבטן. על הדרך הוא גם מספר על עצמו, על החיים ב-Bay Area בקליפורניה, על המשפחה וההשפעות שלו, וכל זה עם פלואו חכם וחרוזים מורכבים. תוך שיר אחד של פחות משלוש דקות, אפשר ממש להרגיש שאתה מכיר את דיגס.
למרות שזאת פתיחה מרתקת לקריירה מרתקת, ולמרות שגם שאר האלבום לא נופל ממנה, דיגס לגמרי צדק לגבי התחזיות שלו ונשאר אלמוני לחלוטין עד לא מזמן. בשנה האחרונה הוא השתתף ב-"המילטון", מחזמר ראפ שובר שיאים, זכה עליו בטוני, והוציא שני אלבומים עם הלהקה Clipping איתה יגיע להופעה בארץ ביום שני הקרוב, 12.12 במועדון הגגרין. הוא בדרך להפוך לאחד מהכוכבים הגדולים באמריקה, אז כדי שלא תתחרטו שפספסתם אותו, הנה הסיפור על עלייתו של דיגס.
הפריצה של קליפינג
בקליפינג דיגס משתף פעולה עם צמד המפיקים William Hutson ו-Jonathan Snipes, חברי ילדות שלו ששואבים השפעות מאינדסטריאל ומפיקי נויז והיפ הופ נסיוני (Tim Hecker ו-Death Grips, לדוגמא). בראיונות דיגס מספר שיש למוזיקה של קליפינג כמה חוקים: דיגס אף פעם לא כותב בגוף ראשון, וקליפינג אף פעם לא משתמשים בתופים אלא מסמפלים דברים כמו מסור חשמלי ויריות קליעים של אקדח. החוקים הללו יוצרים פילוסופיה מעניינת בז'אנר בו ראפרים מתעסקים באגו ובסיפור האישי שלהם, בזמן שדיגס אף פעם לא כותב על עצמו, אלא על דמויות אחרות שהוא ממציא. נוסף לכך החוסר המכוון בתופים - שמכת הסנר שלהם בדרך כלל גורמת לנפילת המתח בביטים בהיפ הופ - שיוצר תחושה אינטנסיבית ומתוחה לסיפורי הגטו שדיגס מספר בשיריו כמו Taking Off.
ב-2013 קליפינג הוציאו את אלבום הבכורה "Midcity" לבאנדקאמפ. הלייבל המוערך Sub Pop גילה את האלבום, והחתים את קליפינג. הלהקה הוציאה את האלבום השני שלה"CLPPNG" תחת הלייבל. באלבום הזה דיגס וחבריו גיבשו את הסאונד שלהם. הם החלו לעשות דברים מעניינים יותר עם השילוב המוזר בין נויז והיפ הופ, והחלו לשלב יותר הוקים וביטים מקפיצים, והשירים שבהם עשו זאת נהיו לשירים הטובים ביותר שלהם ("summertime" ו "work work" הם השיאים של האלבום). גם הכתיבה של דיגס התחדדה. הוא השתפר מאוד בתור מספר סיפורים, והסיפורים שלו נהיו מעניינים ואנושיים יותר: ב-"Tonight" הוא מתאר מסיבה שבה הנואשות של הדמות הראשית להשיג זיון הופכת לסיוט, וב-"Work Work" הוא מתאר חיים של רחוב טיפוסי בגטו, שמכיל עסקי סמים וזנות ואדם שעושה את העסקים הלא נכונים בזמן הלא נכון.
"המילטון" והנסיקה לשמיים
בניגוד להמון מוזיקאים שחוטאים במשחק פה ושם, דיגס הוא שחקן כמו שהוא ראפר - הוא למד ולימד משחק והשתתף במחזות קטנים. נראה שהקריירה של דיגס כשחקן התנהלה כמו קריירת הראפ שלו, עם דגש על לעשות משהו אחר ואלטרנטיבי, שבא על חשבון הצלחה ופרסום. ואז הגיע "המילטון". מחזמר ההיפ הופ שכתב חברו הטוב של דיגס, לין מנואל-מירנדה, עוסק בסיפורו של אלכסנדר המילטון, אחד האבות-המייסדים ושר האוצר הראשון של ארה"ב. דיגס השתתף בהקראות הראשונות של המחזה, ואחרי שהתאהב בסיפור ובשירים של מירנדה החליט להמשיך ולשחק גם בהפקה של המחזמר באוף-ברודוויי ולאחר מכן בברודווי.
הנה משהו שאתם צריכים לדעת על "המילטון": זהו האירוע התרבותי הגדול והמצליח ביותר בארצות הברית כרגע - יותר מכל סרט או סדרה מדוברים, יותר מכל אלבום או סינגל מצליחים, אף אחד לא יכול להתחרות במחזמר שיש לכרטיסים שלו רשימת המתנה של שנה מראש. הוא גם מבריק כמו שהוא מצליח: את כל התפקידים, למעט התפקיד של המלך ג'ורג', משחקים שחקנים לא-לבנים, במטרה להראות את ארה"ב כמו שהיא נראית כיום. הסיפור עצמו מתעסק במאבק של מהגר אידאליסט לעשות שינוי אמיתי בממשל האמריקאי תוך כדי מאבק עם יריבים פוליטיים ופופוליסטים. כל זאת, ביחד עם שירי ההיפ הופ וה-R&B, הופך את המחזמר ליצירה הכי נגישה ורלוונטית באמריקה.
דיגס משחק במחזמר שתי דמויות שונות לחלוטין: במערכה הראשונה הוא משחק את המרקיז דה-לפייט, המהגר הצרפתי שעזר לאמריקאים במהפכה שלהם והמשיך אחר כך למהפכה הצרפתית; ובמערכה השנייה הוא משחק את תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי של ארה"ב, פוליטיקאי משופשף ופופוליסט, שכתב את הכרזת העצמאות מחד, אך רכש מאות עבדים והתנגד לרעיונות הליברליים של המילטון. חוץ מהעובדה שמרענן לראות בחור שחור משחק את בעל העבדים הנודע והצבוע, הפלואו והמהירות הבלתי-אפשרית של דיגס עוזרים לו לבנות את הדמויות בצורה מקורית ושונה: לפייט הוא מהגר שמתקשה בהתחלה עם האנגלית שלו, וככל שהוא מתקדם בדרגות הפיקוד, הפלואו שלו נהיה מהיר יותר. השיר בו הוא מדגים את יכולות הפיקוד שלו, "Guns and Ships", הוא השיר עם הכי הרבה מילים לשנייה בהיסטוריה של ברודוויי, עם שיא של 6.3 מילים בשנייה. לעומת זאת, כשדיגס משחק את תומאס ג'פרסון, הוא יותר אולד-סקול בראפ שלו, בהתאם להשקפת העולם השמרנית של הדמות. הזכייה של דיגס בפרס הטוני לא כזאת מפתיעה. למרות שהוא מעולם לא שיחק במחזמר ולקח שיעורי פיתוח-קול במקביל לחזרות, למצביעים פשוט לא הייתה ברירה לבחור באחת מתצוגות המשחק המורכבות והמעניינות שנראו בברודוויי.
ההווה של קליפינג
עם ההצלחה האדירה של "המילטון" בברודוויי, מעמדו של דיגס עלה, וכך גם תשומת הלב ללהקה שלו. סאב פופ ניצלו זאת. השנה יצאו שני ריליסים של הלהקה אי פי בשם "Wriggles" ואלבום בשם "Splendor & Misery". שניהם הראו כיוון נגיש יותר של הלהקה לקהל הרחב, ולדעתי גם מעניין יותר. "Wriggles" הוא בקלות ההוצאה הכי ממוקדת וכיפית שהוציאו חברי קליפינג, ומכיל את הביטים הכי מרקידים שהלהקה הפיקה אי פעם. כשלהקה עם הפקה כל כך מעניינת ולא קונבציונלית מנסה להנגיש את עצמה בלי לפגום בייחוד שלה, זה עלול להרגיש כמו ירידה ברמה או באמנות, אבל לקליפינג זה עובד.
"Splendor & Misery" הוא כבר סיפור שונה ומציג צעד נוסף בנסיוניות וההתפתחות של הלהקה. מדובר באלבום קונספט על עבד שחור שננטש על חללית, ומערכת ההפעלה שלה מתאהבת בו. יכולת הסיפור של דיגס מתפתחת לכדי עלילה שמוכלת באלבום שלם, וגם ההפקה של סנייפס והטסון משתלבת בה בצורה מעניינת, ומייצגת את אותה מערכת ההפעלה ואת המסרים שהיא מחביאה. אולי בהשפעת המחזמר, דיגס מכניס לסיפור שלו הרבה יותר רגש ורובדים מאשר באלבומים הקודמים של הלהקה. הדמות שהוא יצר אמינה גם בלי המטאפורה של החלל: עבד שחור שמגיע למקום הכי גבוה שאפשר להגיע אליו, ודווקא שם הוא מרגיש הכי בודד. מכל ההתעסקויות בהצלחה שחורה בעידן הפוסט-קנדריק שהתחיל השנה, ההתעסקות של קליפינג היא מהמקוריות והמעניינות שבהן.
קליפינג היא בסך הכל חלק מסצנת ההיפ האלטרנטיבית שמתרחבת בעשור האחרון. היופי שבסצנה הזו היא שאף אחד מאמניה לא דומים אחד לשני: קליפינג שונים לחלוטין מ-Death Grips, Danny Brown, Open Mike Eagle, או Busdriver. היתרון שלהם הוא דיגס - ראפר שהוא גם כותב חכם, גם וירטואוז וגם בעל אישיות ייחודית שמועברת היטב דרך השירים שלו. דיגס כבר הוציא כמה פרויקטים - בין היתר אלבום סולו ומיקסטייפ שהוציא עם השותף וחברו הטוב Rafael Casal, בנוסף להיותו חבר בלהקת True Neutral Crew - אבל הוא לא נשמע במיטבו באף אחד מהפרויקטים הללו כמו שהוא נשמע בקליפינג. ועדיין, יש לי ציפייה לאלבום הסולו הבא שדיגס עובד עליו בימים אלו, כי בכל זאת, ראפר שלא מדבר אף פעם בגוף ראשון זה מרענן, אבל כל הקרבות הראפ ב-"המילטון" עשו לי חשק לשמוע את דיגס מטפח לעצמו קצת את האגו - זה בטוח לא ישמע כמו משהו שאני מכיר.
