Derrick May בפרגמון: נשמת היי-טק
סיימתי השבוע לקרוא את "Techno Rebels" של דן סיקו. הספר מתאר איך שלושה חברים מהעיר בלוויל שעל יד דטרויוט יצרו צורה חדשה ולא כל כך מובנת של מוזיקה בשם טכנו שלאט לאט הדליקה אנשים ברחבי העולם. אחד מהחבר'ה האלה הוא דריק מיי שידוע גם בתור "החדשן" (The Innovator), ובתזמון סינכרוני ראיתי איוונט בפייסבוק שהוא מגיע לפה. מיי לא זר בארצנו - זו הפעם התשיעית שלו כאן וראיתי אותו בעצמי פעם או פעמיים. בהתחלה אמרו שהוא מגיע לבית מעריב, מקום קשוח ומנוכר מדי לטעמי האישי, ואז הוסיפו איוונט גם בפרגמון בירושלים. הייתי קצת בשוק. מיי הוא סופרסטאר די ג'יי בכל קנה מידה (הוא המציא את המוזיקה שהרבה מהדי ג'יים עצמם מנגנים), ובניגוד לבית מעריב, הפרגמון הוא מקום די קטן ואינטימי. מי יודע מתי מיי ניגן בפעם האחרונה במקום בסדר גודל כזה, וזה משהו שרציתי לראות.
מונית השירות מתל אביב הובילה ישירות לפרגמון בפינת האינדי הירושלמית על יד הברים הקסטה והתקליט. העיר היתה במצב של פוסט-מצעד גאווה, זמן שבו לובשי השחורים מתחלפים בשילוב של עור חשוף ושלל צבעי הקשת, כולל תקווה לאחווה בדמותו של גבר עם כיפה ומכנסי נצנצים קצרצרים. לפי חברי לא היו תקריות במצעד בזכות אבטחה כבדה של שוטרים שהמשיכו לחרוש את העיר גם בלילה - הם אפילו מנעו מהצועדים לזרוק ביצים על מרפסת של סורר אחד שתלה שלט בגינוי המצעד. הזנו את הגוף עם סנדוויץ' ארטישוק וסיידר אגסים בקפה בסתת בהמשך הרחוב, ועשינו את דרכנו לפרגמון מעבר לפינה.
המקום הוא מעין מאורה חשוכה עם קשתות ואבן ירושלמית שנוכחת גם על רצפת רחבת הריקודים. בהערכה גסה, נכנסים לשם משהו כמו 100 איש, אולי 150 בצפיפות מקסימלית. יש חצר פנימית מאחורי דלת מסתור איפה שאפשר לשבת ולדבר וגם לאכול משהו, ועוד אזור פנימי לשיחה צפופה מעבר לחצר. האווירה היתה נינוחה, ובמקום נכחו באי המצעד שרצו להמשיך להזיז את הרגליים ורייברים תל אביביים כמוני. מעל לפרגמון יש בכלל מקום אחר בשם הוידאו, גיי בר עם רחבה קטנה שמתפקדת גם בימות השבוע, רק בתשלום נפרד - חבל שאין חותמת משולבת כי זה יכול להגביר את הזרימה והכיף בתוך הקומפלקס.
המסיבה נפתחה כבר בשמונה בערב עם ליין טכנו הגייז הקשוח קוק שוק. נכנסתי אל תוך השעה וקצת האחרונה של הסט של חיים ויטלי ושי סה שהרביצו טכנו בדיוק כמו שאני אוהב: עמוק ואפל עם גיחות של אסיד, ועדיין עם אלמנט רוחני שמעלה אותך למעלה בזמן שאתה צולל למטה. שאלתי בחור דתי במסיבה איך לדעתו הטכנו מתחבר עם היהדות, והוא טען בצדק שאם אתה נכנס למנטרה, אז לא משנה מה הכלי - זה פשוט זה. אחד מהכלים שהכניסו אותי לזה היה טראק שכלל ווקאלס עם הוראות למדיטציה על הרחבה. ביצעתי אותן והתעליתי ואז רציתי לשזם את הקטע לתרגולים הבאים, רק גיליתי שאין בפנים קליטה מה שאומר שהוייב מכובד אוטומטית. אני לא יודע אם זה היה קשור למצעד או לירושלים או ספציפית לפרגמון או פשוט למצב הכוכבים, אבל הוייב כובד גם מבחינה אנושית. אווירת שוק הבשר המצ'ואיסטית שלצערי נפוצה במסיבות התל אביביות לא הורגשה כלל בפרגמון. יותר מאחור נהיה צפוף, ובגלל גודל המקום כשנהייתה תזוזה קדימה או אחורה על הרחבה זה יכל להפריע קצת לריקודים, אך לא היו מרפקים או דחיפות. לא היו הרבה בנות במקום, אם כי נראה שגם להן היתה שלווה בלי הצקות מכל מיני מטרידנים. דיברתי על זה עם קלברית שלבשה על הראש קשת עם אוזניי שפן פרוותיים, שארית מהמצעד, והיא טענה כשהיא באה לשם בפעם אחרת כן הטרידו אותה וזה ממש הוריד לה מהמסיבה, אבל היא לא רצתה לחפור על זה כשבעצם פאקינג דריק מיי שם.
אחרי חימום פ'אנקי של דיפה ובירי, מיי עשה את דרכו אל העמדה בשתיים בלילה עם קייס תקליטים. הוא פתח את הסט כבר לקול תרועות הקהל עם קטע ווקאלי שהזמין אותנו לעקוב אחריו. מיי משתמש במושג "High Tech Soul" כדי לתאר את הטכנו בגרסה שהוא וחבריו יצרו במקור. כלומר, שזו אשכרה מוזיקת נשמה, בדיוק כמו זו שהגיעה מלייבל האר אן בי האגדי מוטאון מדטרויט, רק כפי שהמוזיקה הזו מתבטאת בעזרת כלים טכנולוגיים מתקדמים כמו מכונות תופים וסינתים וסמפלרים. ואכן בניגוד לחימום האגרסיבי של קוק שוק, מיי לקח את הסט למקומות הרבה יותר רכים עם מוטיבים של מוזיקה אפריקאית, האוס שיקגואי (שהשפיע על מיי כבר בתחילת דרכו באייטיז) ואפילו קטע אלקטרוני די ארוך עם דרבוקות.
מיי הוא בחור גדול וכריזמתי עם נוכחות סופר אנרגטית. הוא נהג לזוז מעלה-מטה לפי הקצב בזמן הסט, ואף הוריד את הווליום לפתע בשביל לצעוק משהו שלא הבנתי אך הרגיש נכון וזכה לאהדה. הקהל היה ממש משולהב וגם אני הצלחתי להרגיש את זה וללכת בעקבות מיי עם מוזיקה לריקודים שעוזרת להגיע יותר גבוה, כמו שסיכם יפה טראק דיסקואידי אחד שהוא ניגן. מיותר לציין שהמיקסים שלו חלקים כמו שמן קוקוס - למעט קטע אחד. מדי פעם מיי אהב לשחק אותה קשה להשגה ולעשות לנו טיזינג. בדיוק אחרי הברייקדאון, כשמצפים לעלייה עם חזרתו של הביט, מיי נהג לשחק עם הפיידר כדי להעלות ולהוריד את הווליום או דווקא להרוג את הבסים בדיוק ברגע המכריע. זה היה מפתיע בכמה פעמים הראשונות, רק שלאחר מכן השטיק הזה התחיל להפריע כי הוא שבר את הרצף המוזיקלי, את הפלואו שקורה בזמן שמתאחדים עם הצלילים במסיבה. גם החימום של קוק שוק, אפילו שהיה מאוד מהנה לדעתי, אולי הטעה קצת חלק מהרוקדים לחשוב שהולך להיות ערב קשוח כשבעצם זה היה אחרת לגמרי, והיה אפשר לארגן חימום יותר מתאים. אך האווירה היתה חמה והבחירות המוזיקליות של מיי היו מלאות בנשמה, כך שהקהל היה בידיו כל הדרך, גם שעתיים וחצי לתוך הסט כשנאלצתי לצערי לחזור בחזרה הביתה.
לפני שזזנו הלכתי לשירותים ומאחורי בתור רקדה בחורה מקומית עם שיער מתולתל ולבוש שחור. שוחחנו קצת והיא אמרה לי כי "פה זה המחתרת הירושלמית". עם כל המסחור של סצנת המועדונים והמסיבות בתל אביב, ירושלים שוב מראה איך אפשר לעשות את זה אחרת, איך אפשר להרים מסיבה עם אגדת טכנו במיקום מיוחד ואנשים שממש בעניין של המוזיקה.