פוסטים מתויגים עם דרים פופ

  • 13 הופעות שאסור לפספס בפסטיבל חיפה 100

    העיר התחתית היא הבית של התרבות האלטרנטיבית בחיפה, מקום שאני מבלה בו לילות רבים. בגלל זה אחד האירועים המוזיקליים שהכי משמחים אותי הוא פסטיבל חיפה Live 100 שבמסגרתו מתקיימות 100 הופעות של אמני אינדי ישראליים במשך שלושה לילות בשלל הפאבים והבארים של העיר. אם אתם מכירים את הפסטיבל וראיתם את הליינאפ בטח כבר תכננתם ללכת להופעות של השמות הגדולים של הפסטיבל: אסף אמדורסקי, גלעד כהנא ואולי אפילו הילה רוח שיש לה באזז לא קטן בשנה האחרונה. ההופעות האלו בהחלט יהיו נהדרות ולא יאכזבו אתכם, אבל היופי של הפסטיבל טמון באמנים הצעירים והחדשים יותר, אלו שהוציאו פחות חומרים וקיבלו פחות התייחסות מהקהל ומהמבקרים, והפסטיבל הוא הזדמנות טובה להכיר אותם. ריכזתי רשימה של 13 אמנים כאלו שיופיעו בפסטיבל, שמעניין אותי אישית לראות אותם בהופעה ושכדאי לכם ללכת ולגלות אותם.

    חשש אמיתי

    הלהקה הגבעתיימית עושה מוזיקה שנשמעת בדיוק כמו שמוזיקה שנעשית על ידי צעירים צריכה להישמע. השירים שלהם עוסקים בקיץ האחרון כנערים, בין סיום של תקופה אחת להתחלה של תקופה אחרת בחיים, והפאנק הפופי שלהם הוא המצע המושלם לטקסטים האלה. הם הוציאו בתחילת השנה אי פי בכורה בשם "הודעה מוקלטת", ובו חמישה שירים שרק מחכים לרגע שהם יהפכו ללהיטים.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Simple light

    סימפל לייט מגדיר את המוזיקה שלו כ-"רגאיי-דמדומים", והמוזיקה שלו בהחלט הכי אפקטיבית כששומעים אותה במהלך הלילה. הטקסטים שלו עוסקים במסע ואובדן זהות, בטבע ובאמונה, אבל הדבר המעניין היא הדרך שבה הוא שר אותם, ומערבב בין עברית לאנגלית בצורה זורמת וקליטה. בתחילת הקיץ יצא אי פי הבכורה שלו, "Night Creature", והוא מכיל 4 שירים, שהאחרון שבהם הוא לחן למזמור מתהילים.

    דוברין, יום שלישי 6.9, בשעה 21:00

    Her Majesty the Queen

    להקת האינדי פופ החיפאית מצליחה לעשות מוזיקה עם הרבה נשמה והשפעות מהאייטיז, ועדיין להישמע עדכנית ונכונה לסאונד של מוזיקת הפופ האלטרנטיבי ב-2016. האי פי שיצא להם בתחילת השנה, שזוכה גם להתייחסות מצד מבקרים בחו"ל, מוכיח את הפוטנציאל של הלהקה להיות הדבר הבא בפופ הישראלי.

    סינקופה, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    עובר

    הלהקה עם השם המטריד-משהו עושה סטונר-רוק בעברית, בז'אנר שבו רוב הלהקות הישראליות מחליטות לשיר באנגלית. מהשיר היחיד שיש להם ביוטיוב, בנוסף לסרטוני החזרות שהם מעלים לעמוד הפייסבוק שלהם, עולה שהופעת הבכורה שלהם בפסטיבל תהיה אחת מהופעות הרוק המעניינות שבו.

    עיזה בר, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    סוג ב

    כל האזור של חיפה והקריות, עם כל התעשייה והזיהום, אמור להיות פס ייצור של להקות פאנק זועמות. ובאמת, בשנים האחרונות קיימת התעוררות של להקות פאנק בעיר, כשהבולטת מביניהן היא סוג ב'. הפאנק של סוג ב' לא מהיר וחסר מעצורים, אלא איטי ומלודי, על גבול המטאל. כתיבת זרם התודעה של הלהקה הופכת אותה לקצת יותר ייחודית משאר להקות הפאנק החיפאיות, וגם פה, כמו במקרה של להקת עובר, הבחירה לשיר בעברית נותנת יתרון על גבי שאר הלהקות בסצנה.

    בארקי, יום שלישי 6.9, בשעה 22:00

    שרון דואק והסטוקס

    לפני הכל, שרון דואק היא כותבת חכמה ומיומנת. היא לוקחת סגנונות כתיבה מיושנים יחסית כדי להכניס בהם שפה ורעיונות חדשים יותר. בדרך היא גם מכניסה המון שנינות ואופי לתוך טקסטים אישיים. תוסיפו לזה את המוזיקה שמשלבת בין בלוז, ג'אז, ופולק של להקת הסטוקס שמלווה את דואק, וקיבלתם את "פרי מדבר", אלבום בכורה של זמרת שקל להתאהב בה, זמרת שיכולה לעמוד בקלות לצד גיבורות נשיות אחרות באינדי-פולק הישראלי של העת האחרונה כמו דניאלה ספקטור ודורון טלמון מג'יין בורדו.

    בית בובות, יום רביעי 7.9, בשעה 21:00

    ניסו

    מכל האלבומים הישראליים המוצלחים שיצאו בשנת 2015, דווקא האלבום הישראלי שהכי אהבתי, "היסטוריה ב'" של ניסו, לא זכה להתייחסות מהמבקרים והקהל בישראל. גם שנה אחרי שיצא, הוא עדיין אלבום שלם שמלא בטקסטים אישיים ומקוריים, שמרגישים פשוטים בהתחלה אבל ככל שמקשיבים יותר מגלים חרוזים, הגיות ומשפטים קטנים שמכילים בתוכם אמירה רגשית ענקית. מתחת לכל זה, ניסו הוא גרסה הרבה יותר מעניינת של עידן עמדי, עידן חביב, ועוד כמה עידנים שכבשו את המיינסטרים של גלגלצ. ההופעה של ניסו בפסטיבל היא אולי ההזדמנות הכי גדולה שלו לפריצה עד כה, אז אני מפציר בכם לא לפספס אותו.

    פיינט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    דניאלה טורג'מן

    הקול העדין של דניאלה טורג'מן, לשעבר סולנית Tiny Fingers, יחד עם מוזיקה אקוסטית מהפנטת, נותן הרגשה שאנחנו נמצאים תחת כישוף. כל השירים הפשוטים באלבום הבכורה הקטן שלה מהשנה שעברה מרגישים נורא גדולים ככל ששומעים אותם יותר, כך שאפשר להסביר את זה רק בדרך אחת: קסם. כנראה שתרגישו את אותה התחושה בהופעה שלה בפסטיבל, רק היא וגיטרה אקוסטית.

    פאב ה"עוגן", יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    נועם וזאנה

    נועם וזאנה גרה באמסטרדם והאלבומים שלה זוכים לביקורות משבחות על ידי המבקרים שם, אבל היא לא מקבלת הרבה התייחסות מהקהל הישראלי. האלבום השני שלה, "Love Migration", יצא לפני שנתיים וזכה להצלחה גדולה בחו"ל. באלבום וזאנה מתעסקת במשברי זהות המתבטאים במערכת יחסים ממרחק. יש פה שירי אהבה מתוזמרים וגדולים מהחיים שמעבירים טקסט חשוף ואישי.

    פאב הקבאריט, יום רביעי 7.9, בשעה 22:00

    פאב קלמנ'ס, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    Mad & Lost

    יש סצנה אלקטרונית די גדולה בחיפה, והצמד מאד אנד לוסט של רן לביא ולי מילר הם אחד ההרכבים שמייצגים אותה בפסטיבל. אי פי הבכורה שהם הוציאו אמנם מכיל רק 3 שירים, אבל אלו שלושה שירים ממכרים שקשה להפסיק לשמוע אותם, שירים היפראקטיביים ומרגשים, מרקידים ומלודיים כאחד. קשה לעמוד בשקט בזמן שהשירים האלו ברקע, ואני מאמין שגם ההופעה שלהם תהיה בהתאם.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 21:00

    בני אסתרקין

    בשנה שעברה בפסטיבל הייתי בהופעה של בני אסתרקין במרתף 10, וכמות הקהל הייתה זעומה להחריד. נורא התאכזבתי כי אלבום הבכורה שלו הוא אחד מאלבומי ההיפ הופ הטובים של הגל החדש של סצנת ההיפ הופ. "יום אחד כל זה יהיה שלנו" הוא עדיין אלבום מפוספס, ונשאר רק לקוות שהשנה יגיע יותר קהל לגלות את הכישרון של אסתרקין.

    בארקי, יום חמישי 8.9, בשעה 22:00

    The Aprons

    "כובש" זאת המילה הטובה ביותר לתאר את המוזיקה של טליה פרי וחווה כהן. האזנה לשירים שלהן היא כניסה לעולם חלומי שנבנה לאט-לאט סביבך. הצמד כבש אותי עם אלבום הבכורה שלהן ב-2012, והסינגל שהן הוציאו לאחרונה זכה לשבחים רבים בקרב המבקרים, ולי הוא בעיקר הגביר את הציפייה לאלבום הבא שייצא בקרוב.

    בית בובות, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

    3421

    3421 הם אחד מההרכבים הכי מוערכים שיצאו מחיפה בשנים האחרונות. הם חלק מהלייבל האלקטרוני BLDG5 ועושים דאבסטפ עם נגיעות של פסיכדליה ושיגעון כללי. אלבום הבכורה שלהם, "Bipolar", יצא ממש עכשיו. הדינמיקה בין המתופף חזוס והזמר\קלידן שוזין מובילה לאנרגיות מעיפות בהופעה, והאלקטרוניקה הפסיכדלית שלהם תתאים בול לשעה המאוחרת יחסית.

    סינקופה, יום חמישי 8.9, בשעה 23:00

  • אלבום הבכורה של ארמון: נדיר במחוזותינו אך חסר זהות

    איתי שומרי העביר כמה בקרים קרירים עם אלבום הבכורה של ארמון וגילה פופ-חלומי מרענן אך בעייתי

    "אלבום מדובר" כמו אלבום הבכורה של להקת ארמון הוא לא מושג שיש להקל בו ראש בסצנה המקומית, ובטח לא אחד כזה שכתוב בעברית ושייך להרכב חדש. להקות ישראליות הפכו למצרך נדיר בשנים האחרונות ואנשים משוועים להרכב מסעיר שיהיה אפשר להזדהות איתו. בנוסף, מחלת ההפקה הזולה נהפכה למגיפה בישראל. הניסיון לכבוש את הסאונד הגלגלצי מביא לכך שכל השירים ברדיו נשמעים כאילו הקליטו אותם באותו האולפן. העובדה הזאת משפיעה באופן ישיר על רמת העשייה המוזיקלית שבמקום לשאוף כמה שיותר גבוה האמנים צריכים לכוון לצליל נמוך ומשעמם "כדי להצליח": ג'יין בורדו נשמעים כמו התקווה 6, התקווה 6 נשמעים כמו אברהם טל, אברהם טל נשמעים כמו הדג נחש, וכו'. אז כשקם הרכב צבעוני כמו ארמון שנע בין סינת' לדרים-פופ אני מראש אומר תודה. על אף שמועד יציאתו של האלבום היה יולי האחרון, הניגוד בין הצלילים הקיציים לקור החורפי מעניין, זו בהחלט סצנה מוזרה לשמוע שיר כמו "קיץ חם" בבוקר קר. העברתי עם האלבום הזה כמה ימים גשומים בניסיון לתהות על קנקנו.

    הבעיה הראשונה שניתן להצביע עליה, היא בעיית הזהות. לא ברור לי אם ארמון הם פרויקט או להקה. הם מהלכים בשוליים של בין לבין בצורה שפוגעת בעומק של השירים. עובדה זו מתבטאת היטב בשוני בין הקטעים שחמישה אנשים שונים שרים בהם, מה שיוצר מכלול לא קוהרנטי, כאילו מדובר באלבום אוסף ולא ביצירה אחת. האלבום נפתח עם הקטע "מפל" המצוין שאותו שר רועי חרמון. קולו של חרמון מזכיר במידה רבה את זה של יהוא ירון, ודורש זמן הסתגלות. אצל ירון היצירות הן בדרך כלל ארוכות ומאפשרות לקולו לחדור בסבלנות לתוך הלב, אך ההזדמנות הזאת לא ניתנת לחרמון, ו-"מפל" המרתק והעדין נשבר עם הסרף-רוק של "קיץ חם" כמו גל מעיק ששוטף את הכל.

    ארמון

    ארמון: נדירים במחוזותינו

    הבעיה הזו מחמירה במיוחד בשיר "עכשיו". מדובר אולי בשיר היפה באלבום עם טקסט נהדר וביצוע מצוין של דניאלה תורג'מן, שאיכות ההגשה שלה יושבת בול על הדרים-פופ. על אף איכות השיר, חשתי בלבול. ארמון היא אסופה של מוזיקאים מאד מוכשרים ומעניינים, אבל הדומיננטיות המתחלפת בקטעים מזיקה. לא קיים שום דבק בין השירים והם חולפים כהרף עין. בעיה נוספת באלבום היא אורכו. הוא נמשך קרוב ל-50 דקות שלא משרתות אותו. זה המון בשביל יצירת דרים-פופ ולא קיימת התפתחות מעניינת מספיק כדי להצדיק את הזמן הרב הזה. היה ניתן לחתוך בעריכה 3-4 שירים ולהעלות את ערכו.

    למרות הבעיות, ארמון ראויים לתשומת הלב שלה זכו מתקשורת המוזיקה המקומית. הם עוף ייחודי בשמי הארץ, והם לא התפשרו על מה שהם מאמינים בו. לפרקים, במיוחד אם מקשיבים בנפרד לשירים, יש באלבום רגעים מהממים. פנינה אחת כזו היא השיר "בתוך קופסה". בהתחלה הוא נשמע קצת כמו שיר אבוד של "הכבש השישה עשר" עד שהוא זורם לפזמון מלודי יפיפה. גם בצד המילולי יש רגעים טובים כמו בשיר "כלב" שבו שר חרמון: "שמש מאירה את כל הבוקר / מניגון הזמן השונה / וצילו שוב משתנה מהשמש / הוא לא זכה לחיות בתוך ארמון / אבל יכול הוא לדמיין". גם בשיר "הדף" כתיבתו של חרמון חודרת ומצליחה לרגש.

    אלבום הבכורה של ארמון פשוט לא מסודר היטב. אם הכיוון שאליו ההרכב חתר היה אלבום רב-גוני, היה מקום ללכת רחוק יותר ולמתוח עוד יותר את הגבולות, ללכת על הפקה קיצונית ואינסטרומנטציה חדה יותר בדומה למה ש-Panda Bear עשה באלבומו האחרון "Panda Bear Meets the Grim Reaper". אז אולי הם היו משאירים חותם כסוללי דרך של הסינת פופ הישראלי, אך לצערי כנראה שאלבום הבכורה שלהם ישכח במהרה ויפנה את דרכו לאלבום חדש.

  • REO בראיון: לא שיא הקלילות

    "מכונת הזמן של הלב", האלבום החדש של REO שהן הצמד זואי פולנסקי (בלה טאר, Ex Lion Tamer) ואור אדרי (Monti Fiori), מריח כמו אוויר טרי אחרי הגשם. פולנסקי ואדרי יצרו ממתק פופ ישראלי בעברית, מעין דיסקו חלומי לנשף תיכון שגם היפה וגם החנון יכולים לרקוד בו ביחד. ראיינתי אותן במייל וביררתי מאיפה מגיע כל הסטייל הזה, איך הן היו בתיכון, וכיצד הן הושיבו את אסף אמדורסקי בעמדת התופים.

    ​איפה הייתן בדיוק לפני שפתחתן את המייל ומה עשיתן?

    באולפני א.אדרי, ריכזנו יחד סקיצות לאלבום הבא.

    מה משמעות השם "ריו" בעברית או "REO" באנגלית?

    ריו זה הרבה דברים: גלידה נוסטלגית, עיר שאנחנו רוצות לנסוע אליה, משאית שאין בה רדיו וחייבים לשיר בה, ושיר טוב של דוראן דוראן.

    אין כמעט פופ חלומי בעברית, ובכל זאת האלבום נשמע מאוד ישראלי, אולי אפילו תל אביבי. מה היו הרפרנסים הישראלים למוזיקה שלכן?

    אסף אמדורסקי, מוניקה סקס, יוסי אלפנט, כרמלה גרוס וגנר, איפה הילד, הקליק, שרון ליפשיץ, מנגו.

    זואי: עד כה, ולמיטב ידיעתי, שרת וכתבת באנגלית, אולי חוץ מהשיר "מי לא זוכר" מהאלבום האחרון של בלה טאר. איך זה הרגיש לכתוב הפעם ליריקה בעברית? היית צריכה לנסות לכתוב או לשיר אחרת?

    זה לא מרגיש כל כך שונה. בתור ילדה צרכתי מאה אחוז של מוזיקה לועזית והכתיבה באנגלית נראתה לי כמו הדבר הטבעי לעשות. בהמשך גליתי שגם עברית זאת אופציה. אני לא יודעת מה גורם לי לכתוב מילים בעברית או מה באנגלית, אבל נדמה לי שזה מן קרע שהרבה יוצרים בדור שלנו חווים כי התרבות שנכנסה לנו למערכת הייתה לעיתים נדירות בעברית. אם זה בטלויזיה, בסרטים ובמוזיקה. לעומת זאת השפה שאנחנו משתמשים בה היא עברית. לכן קיימת איזו אינטואיציה כפולה. לפעמים אני חושבת באנגלית ולפעמים בעברית. וככה גם בשירים. ובשביל הרקורד בשני האלבומים שלי יש ארבעה שירים בעברית ולא רק אחד.

    קרדיט: זהר שטרית

    תופרות את הבגדים לבד בחוט ומחט. צילום: זהר שטרית

    זואי: המוזיקה של ריו היא גם הרבה יותר קלילה ואוורירית לעומת מה שעשית בעבר שהוא הרבה יותר אפל. איך נכנסת למצב רוח יצירתי שכזה? האם ריו אפשר לך לחשוף צד אחר במוזיקה שלך?

    לחלוטין. העבודה עם אור איפשרה לי גם לחשוף צד אחר במוזיקה שלי וגם להתערבב עם המוזיקה שלה. אבל הכתיבה, שהיא הליבה, היא אותה הכתיבה. אני לא חושבת שמה שעשיתי בבלה טאר כל כך אפל, לא הייתה שם כוונה כזאת בכל אופן. מנגד, אני יודעת שריו זה לא שיא הקלילות. תמיד הייתה לי נטייה להרגיש שיפור במצב הרוח כשהקשבתי למוזיקה שרוב האנשים חושבים שהיא מדכאת. יש מצב שהאסוציאציות שלי למה קליל ומה אפל הן קצת משובשות.

    אור: נשמע שזואי שרה את כל השירים באלבום ואת עושה קולות רקע. החלוקה הזו היתה ברורה מראש? ניסית או שתרצי להיות בפרונט מתישהו?

    צר לי לאכזב אותך אבל שמעת לא נכון. ב-80% מהשירים אנחנו שרות יוניסון (אותו דבר, מה שאולי גורם למאזין להתבלבל ולחשוב שאולי מדובר בקול אחד) והווליום ביניו זהה. השיר היחידי שלגביו הקביעה שלך נכונה הוא "מכירת חיסול", בו באמת השירה הראשית היא של זואי לעומתו יש את "זיכרון קצר" בו הקול שלי דומיננטי יותר. לקול שלי צורות רבות, ובקולות הרקע בהן נדחפתי קצת יותר הוא בהחלט נשמע כשל זמרת אחרת ולכן זה קצת מבלבל. בנוגע לפרונט - בחודשים הקרובים אוציא אלבום סולו שהוא כבר מוכן ומזומן.

    הסטיילינג והצילומים שלכן מאוד מוקפדים ויש תחושה של אחידות, של איזושהי תמה. בכלל, נראה כאילו שהרכבי האינדי בארץ מבינים שגם הצד הויזואלי חשוב ולא רק המוזיקה. האם נכנסתן מראש ללהקה עם ההבנה הזו? מאיפה שאבתן השראה ללוק שלכן?

    כבר בתחילת העבודה הייתה תחושה שאנחנו מעוניינות ליצור עולם, חוויה שהיא כמובן בעיקר מוזיקלית אבל גם נתמכת על ידי ויזואליה מסויימת שהייתה לנו בראש. רצינו שהיצירה שלנו תשאב ותעטוף והיינו מוכנות להשתמש בכל כלי אפשרי בשביל לעשות את זה. בתחילת דרכנו עבדנו עם המעצב אייל מייסטל, שעיצב לנו את תלבושת המעודדות שחרשנו עליה ותלבושות הופעה שונות. אחרי שהוא עזב את הארץ, לבנו נשבר ולא עבדנו עם אף אחד אחר, פשוט ישבנו בחדר ותפרנו לבד את כל הבגדים לצילומים וההופעות בחוט ומחט ללא שום ניסיון ואיכשהו זה יצא כמו שרצינו.

    בקליפ לשיר "אולי" יצרתן מאין פתיח לסדרת תיכון מהניינטיז ואתן משחקות את הנערות הקוליות שמעשנות בחצר האחורית. הסתקרנתי, איך הייתן בתקופת התיכון ועם איזה קליקה הסתובבתן?

    אור: אני הייתי נערה כעוסה, לבושת שחורים, מאופרת בטימטום גדול ולא מאוד פופולארית שקיבצה סביבה הרבה בנים מוזרים מאותו הז׳אנר.

    זואי: אותו הדבר רק בלי האיפור והבנים.

    בהתחלה אסף אמדורסקי היה מתופף ההרכב. איך זה הרגיש להושיב אותו, מוזיקאי מכובד ויחסית ותיק, פתאום בחזרה בעמדת התופים? מדוע הוא עזב את ההרכב?

    אסף מנגן מדהים על כל כלי שהוא אוחז ביד, לא היה צריך להגיד לו מה לנגן, הוא הכי מבין ומבצע הכל כאילו זה נכתב משמיים. הוא עזב את ההרכב לטובת קאריירת סולו מצליחה והיום אנשים מכירים אותו.

    אירחתן את רוני סופרסטאר באחת מההופעות שלכן. איך החיבור הזה קרה?

    אור: אני מנגנת עם רוני הרבה שנים והיא חברה טובה ומקור השראה בלתי נלאה.

    עכשיו כשהאלבום יצא והושק, מה התוכניות הבאות של ריו?

    עוד הופעות ויאללה אלבום שני!