באטלס יהודי
רוב האנשים לא אוהבים ללכת להופעה מבלי להכיר את המוזיקה מראש עד התו האחרון. אני בדיוק הפוך מזה, אני אוהב ללכת להופעות מבלי שאני מכיר בכלל את המוזיקה של האמן. תחשבו שלפני המצאת התקליטים זאת היתה הדרך היחידה לשמוע מוזיקה - בהופעה חיה. לא היתה שום דרך להכיר את המוזיקה של האמן מאשר לראות אותו מבצע אותה, או מישהו אחר עושה לה קאבר (למעשה המוזיקה הקלאסית צרופה בקאברים). וגם היום למרות אופציות ההורדה הבלתי מוגבלות, לבוא להופעה מבלי להכיר את המוזיקה מכניס אותך למצב דרוך של האזנה עם מינימום ציפיות, ומצב עירני שכזה כמעט תמיד מבטיח הנאה.
כבר הרבה זמן שלא הלכתי להופעת ג'אז ולכן התכוונתי ללכת לאיזה הופעה בפסטיבל הג'אז בתל אביב. אחד ההרכבים המעניינים שסימנתי לעצמי הם ההרכב הדאונטון ניו-יורקי, יותר נכון הברוקלינאי, Gutbucket (התבלבלתי מיליון פעם בין השם שלהם ל-Buckethead ו-Githead משום מה). לפי העובדות היבשות הם צעירים, אקלקטיים, ונסיוניים, שלושה מרכיבים שמבטיחים ג'אז מעניין מאשר רוב הפלוצים הזקנים שמנגנים סטנדרטים. ותראו מה, מספר ימים לאחר מכן מילאתי חידון נושא פרסים באתר האינטרנט של פסטיבל הג'אז וזכיתי בכרטיס ל...כן, לגאטבאקט! מאמינים בקארמה? זה הזמן להתחיל :)
אז במיטב מסורת האי ידיעה, לא דגמתי את המוזיקה שלהם מראש. רציתי לבוא לא מוכן, נכון להפתעות, עם אוזן קשבת, ומוח שלא יכול לנגן בראש את השיר המוקלט ולערוך השוואות מה יותר טוב למה וכמה. ואו הו, איך הופתעתי.
רבעיית היהודונים האלה מברוקלין הם סוג של Battles של עולם הג'אז. בעצם קצת קשה לקרוא להם ג'אז. אם ג'ון זורן, הבילויים, וקינג קרימזון היו עושים אורגיה מוזיקלית, כנראה שמה שהיה יוצא להם מזה זה גאטבאקט. ארבעת הנגנים דילגו בקלילות בין כל כך הרבה סגנונות ונגנו במיומנות, יצירתיות, והמון דמיון וביצים כל כך הרבה מוזיקה כל כך מגוונת. בין אם זה מוזיקת כלייזמר, פסיכדליה, מטאל, פרוג, אוונטגארד, או סווינג, הקטעים שלהם מלאים בפרגמנטים רבים שלא הפסיקו להפתיע אותי עם רעיונות מוזיקליים רבים מכל ארבע קצוות הבמה.
הגיטריסט טאי סיטרמן ניגן בווליום די חלש להפתעתי, אבל עם רגישות כל כך גבוהה לכל צליל וצליל שיצא מהמיתרים שלו ודיוק מטורף בסאונד שנע בין הסאונד הג'אזי החם הזה של טלקסטרים ועד סולואים פסיכדליים אה לה הנדריקס על אל אס די. הקונטרה באסיסט אריק רוקווין שניגן בכלל על קונטרה באס חשמלי, ומשום מה נראה דומה להחריד לבן דוד שלי, הפגיז בגרובים קולים וריפים עצבניים וצלילים יותר אמביינטים עם קשת. המתופף אדם די גולד הוא לא מהמתופפים האלה שתופסים עם האגו שלהם את כל הבמה ומשתוללים ללא הפסקה כמו אנימל מהמאפטס, אלה מתופף רגיש להיותו חלק מהרכב ושאצלו כל מכה על כל תוף נחשבת. את זה ודאי מעריך כל מי שהיה בלהקת רוק אי פעם.
והסקספוניסט קן ת'ומסון, הו, הסקספוניסט. רוקנרול. רק מאיך שהוא זז ללא הפסקה על הבמה והמבט שהוא הישיר כל כך הרבה פעמים לקהל הוא הזכיר לי בסגנון הסקסופון שלו את האנרגיות של איגי פופ, כן, למרות שאיגי לא מנגן על סקסופון בכלל. והוא נתן את אחד מסולואי הסקסופון (סולו תרתי משמע, הוא היחיד שניגן במהלך הסולו) המדהימים ביותר ששמעתי מזה המון, המון זמן. תוך כדי הסולו הוא ניגן גם שקט, שקט שהופרע בגסות על ידי צלמים מעצבנים שישבו בשורה הראשונה עם אפס רגישות למוזיקה (שונא כאלה) והקליקים מהמצלמות שלהם. והסקספוניסט פשוט החזיר לצלם המעצבן עם צלילי מצלמה דרך הסקסופון. כמובן שהצלם האטום לא קלט את זה והמשיך לצלם, אבל זה היה רגע גדול שמראה איך מוזיקאי יכול להיות בנוכחות מוחלטת וקשב מוחלט ואלתור מוחלט.
ביחד היה בין כל חברי ההרכב חיבור מושלם, חיבור שנתן להם לחזור על מוטיבים האחד מהשני או להיות בסנכרון מקצבי והרמוני מטורף מעורר קנאה ויראת כבוד. והחומר המוזיקלי שלהם גורם לי להשוות אותם לבאטלס המעולים, כי כמוהם גם גאטבאקט יודעים איכשהו לקחת מוזיקה מאוד נסיונית, פרגמנטית, ופרועה ולעשות ממנה משהו שאפשר להרגיש אותו, להשתעשע איתו, ואפילו לשרוק אותו ברחוב.
אז גאטבאקט, אני לא יודע אם תגיעו לקרוא את הפוסט הזה באיזשהי צורה, אבל שיחקתם אותה, פשוט הייתם מעולים. אני ממליץ עליהם לא לחובבי ג'אז בלבד, אולי אפילו בכלל לא לחובבי ג'אז שבטח שמרניים מדי מכדי להעריך במלוא הצורה רביעיה מוזיקלית עם אופקים סופר רחבים וכישרון עצום. לחוויה דומה כמו שחוויתי, תתחילו ללכת להופעות של הרכבים שאתם לא מכירים בכלל, רק ככה תוכלו באמת להיות מופתעים ותוכלו לתת צ'אנס למוזיקאים חדשים ורעבים שראויים לאוזן קשבת.
איך זה אצלכם? אתם אוהבים להכיר את המוזיקה לפני שאתם הולכים להופעה? כמה יוצא לכם ללכת להופעות מבלי להכיר את המוזיקה? ספרו לדוד שחם :)