אנדרסון בן 47 ו-"כן, הוא עדיין חתיך" כפי שאישרה העורכת שלי לאחר ששלחתי לה תמונה מאחד מהמסכים במופע, שלא לדבר על המבט הדלוק של חברתי הטובה רימה שהתלוותה אלי. לבוש בחולצת כפתורים חשופת חזה ושרשר, אנדרסון עלה לבמה ושלף את כל הטריקים שיש לו במכנסי הג'ינס הצמודים: תפיסת מיקרופון דרמטית, הרחקת מיקרופון לא פחות דרמטית, קפיצה מהמוניטורים הישר לברכיים, צעקות, הרמות ידיים, נענועי אגן, שקשוקי שיער, וכן, גם היטמעות מוחלטת בין הקהל בשורות הראשונות באמצע השיר. אנדרסון עבד קשה בשביל שיהיה שואו. הוא ביקש מאיתנו לדמיין כאילו שאין שם כיסאות בכלל כדי שנוכל לקפוץ וצבר כתמי זיעה ענקיים על החולצה. לגמרי מעריך את המאמץ, במיוחד לאור הסולנים האנמיים שמייצגים את רוב הלהקות של ימינו.
החודש בשנת 1994 יצא Parklife של Blur ובבריטניה מציינים לכבוד המאורע 20 שנה לבריטפופ. הצטרפתי למסיבה והקדשתי את התוכנית לז'אנר המקסים הזה עם שירים יפים וסיפורים מאחורי המוזיקה.
Blur - Parklife - Parklife
Oasis - Cigarettes & Alcohol - Definitely Maybe
Supergrass - I'd Like To Know - I Should Cooco
Pulp - Mis-Shapes - Different Class
Menswear - Daydreamer - Nuisance
Sleeper - Sale Of The Century - The It Girl
Elastica - Connection - Elastica
Suede - The Wild Ones - Dog Man Star
The Auteurs - Show Girl - New Wave
The Boo Radleys - Lazarus - Giant Steps
Ocean Colour Scene - The Riverboat Song - Moseley Shoals
Mansun - Stripper Vicar - Attack of the Grey Lantern
החודש ציינו 20 שנה למותו של קורט קוביין. המוות של קורט לא היה רק אבידה של גיבור דור ה-X, אלא גם מות הסולן הגדול מהחיים.
אף אחד לא הצליח מאז להשתוות לפשטות, לישירות, ולחיות של קורט, לפחות כפי שהצטיירו מבעד למסך הקטן ואינספור הכתבות והמוזיקה של נירוונה. הסולן של היום הרבה יותר קורקטי ולא יכול להרשות לעצמו לנפץ גיטרות בהתחשב בעלות המחייה והמצוקה הכספית של הלייבלים. זה כבר לא קול להתפרע על הבמה וללבוש חצאית, אלא אם כן אתה ראפר שחור.
אני לא זוכר כבר איפה שמעתי את זה, אולי בסדרה התיעודית המעולה של הבי בי סי "I'm In a Rock Band", שלכוכב הרוק יש רשות לחיות את החיים עד הקצה עבורינו הסחים - לעשות את כל הסמים האפשריים, להחריב סוויטות, ולשכב עם אינספור נשים וגברים לקול תרועות הקהל, רק הסולנים של היום לא מתעניינים בזה. היום אפשר לייצר שערוריות בנגיעת מסך עם טוויט מעליב או עירום חלקי באינסטוש ולחסוך את החשבון על הטלוויזיה שהעפת מחלון הקומה ה-20 בהילטון. אבל בין כל הרוקרים הגיקים האלה יש לפחות סולן אחד שעשוי מהחומר הישן והרע, טרובדור ג'אנקי ששיגע את הממלכה המאוחדת עם המוזיקה והתעלולים שלו. שמו פיט דוהרטי.
כשהסטרוקס יצאו בתחילת שנות ה-2000 עם הרטרו הניו יורקי שלהם, הבריטים הגיבו מיד עם The Libertines, רביעייה לונדונית שהושפעה ממיטב מסורת הרוקנרול הבריטי של הסמית'ס, הקינקס, והקלאש. זה לא צירוף מקרים שגיטריסט הקלאש, מיק ג'ונס, הפיק ללהקה את אלבומיה. החברות ההזויה של פיט דוהרטי עם גיטריסט הלהקה קארל באראט הובילה את הלהקה. הם הכירו כשקארל היה שותף לדירה של אחותו הגדולה של פיט ועברו לגור ביחד ולכתוב שירים בשלהי הניינטיז. ההצלחה של הסטרוקס מעבר לאוקיינוס האטלנטי גרמה ללייבל Rough Trade להחתים את הליברטינז. אבל בניגוד לסטרוקס שעבדו כמו מכונה משומנת ועדיין ממשיכים לעשות מוזיקה ביחד, הדרך העקלקלה של הליברטינז הביאה אותם להוציא רק שני אלבומים: "Up The Bracket" ב-2002 ואת "The Libertines" ב-2004 שהגיע למקום הראשון בבריטניה.
האופי הכאוטי של פיט קידם וחיבל בלהקה באותו הזמן. פיט היה מכור לקראק ולהרואין וצרך אותם בו זמנית, צעד אחד קדימה או אחורה מהתמכרות של קורט להירואין. היחסים שלו עם חברי הליברטינז, ובמיוחד קארל, היו אופרת סבון רוקנרולית שריתקה את קוראי הצהובונים באנגליה והולידה את אחד מלהיטי הלהקה "Can't Stand Me Now". הם היו החברים והאויבים הכי טובים: קארל הבריז להופעות גרילה שפיט אירגן, פיט הבריז לטור שלם של הלהקה באירופה, וקארל סירב לתת לפיט לחזור ללהקה עד שיגמל מהסמים. הם יצאו לטור ביפן בלעדיו ופיט כל כך התרגז שפרץ לדירה של קארל כדי לגנוב לו ציוד, מה שהכניס אותו בסופו של דבר לחודשיים בכלא. הם עשו שולם מיד אחרי שהוא השתחרר, אבל פיט שוב חזר להתמכרות שלו ולא הצליח להגמל למרות כמה נסיונות כולל נסיעה למכון גמילה מפורסם בתאילנד. קארל המשיך להופיע בלעדיו עד שהוא פירק את הלהקה בסוף 2004 לטובת הפרויקט שלו, Dirty Pretty Things, בעוד שפיט המשיך עם הפרויקט שלו, Babyshambles. שני החברים השלימו שוב בפעם המי יודע כמה והלהקה התאחדה לכמה הופעות ב-2010. מאז אגב הם לא שללו עוד איחוד, רק שבינתיים הוא לא קרה.
פיט עשה צרות גם מחוץ ללהקה. הוא נעצר על אחזקת סמים, נהיגה בשכרות, והיה מעורב בתקריות אלימות. הוא ייצר סנסציה כשיצא במשך כמה שנים ובסוף התארס לדוגמנית קייט מוס, זוג משונה ואהוב על הפפראצי. הוא נהיה בקשר עם איימי וויינהאוס, שני חברים למחט, שהתברר יותר מאוחר כקשר רומנטי. לנו יש את המאמי הלאומית, לאנגליה הג'אנקי הלאומי, ותמונות של פיט ששוחררו מדי פעם הראו אותו בריקבון מתקדם עם חשש לחייו. להקה אחת בשם The Indelicates אף כתבה על זה שיר בשם Waiting For Pete Doherty To Die.
תוך כדי העלילות שלו, פיט הוציא חמישה אלבומים עם בייבישאמבלז ואלבום אחד על שמו. הוא גם פרסם את יומניו והתנסה בציור, דוגמנות, ומשחק. בשנים האחרונות הוא שומר על פרופיל נמוך וכבר לא מבלה בתא המעצר, אם כי עדיין נאבק בהתמכרות שלו. אולי ההולדת של הילדה השניה שלו ב-2011 הרגיעה את העניינים, אולי זה הגיל (פיט יליד 1979), אולי הוא כבר עשה הכל ושרד כדי לספר על זה. הליברטינז קיבלו בינתיים מעמד של להקת על בבריטניה, ולמרות שקריירת הסולו של פיט לא נסקה לגבהים של להקת האם, הוא ממשיך לכתוב שירים וקיבע את המקום שלו בפנתיאון הסולנים בממלכה, פנתיאון שלא ברור מי עוד יוכל לאכלס אותו.
אני אוהב סרטים דוקו-מוזיקליים, aka רוקומנטרים. יוצא שאני רואה לפחות רוקומנטרי חדש אחד כל שבוע-שבועיים. שבוע שעבר ראיתי את Hype! (תודה לשני קדר על ההמלצה והצריבה), סרט המתעד את עלייתה הפתאומית של סצינת הגראנג' בסיאטל, על איך תופעה שולית לגמרי באיזה מקום שכוח אל השתלטה לגמרי על העולם. היום צפיתי בתופעה שהתרחשה מנגד בצד השני של האוקינוס האטלנטי. התופעה הזאת נקראית Blur, הסרט נקרא No Distance Left To Run.
הסרט רוכב על האיחוד המגה-מתוקשר של בלר מהקיץ הקודם (ג'יזס, כבר עברה שנה!?) כדי להפגש עם ארבעת חברי הלהקה ולספר את סיפורה וסיפוריהם, איש איש מהזווית שלו. זה אגב מאוד מעניין כשלעצמו, כי בדרך כלל ברוקומנטריים לא שומעים מכל חברי הלהקה. בדרך כלל שומעים רק מהדברנים שביניהם ומסתמכים על כל מיני חברים, מנהלים, ועיתונאים כדי להשלים את הפאזל. אבל הפעם הפוקוס הוא 100% על חברי בלר והחוויה האישית שלהם ממה שקרה ומה שקורה.
אז מה קרה שם? (זהירות, ספוילר אלרט! להגרלה דלגו לסוף הפוסט) רוב הסיפור מסופר מפי בלר כפי שהם היום. בוגרים, מאופקים, ובעיקר פיכחים לעומת בלר השיכורים והפרועים הניינטיזים. הם מסתכלים לאחור על מה שקרה עם הלהקה, אבל החלק היותר מעניין הוא על כל אחד מהם כאינדיווידואל.
הסתבר שדווקא הגיטריסט, גרייהם קוקסון, שנראה על הבמה כמו מגה-חנון, היה הבאד-בוי של הלהקה שעשה צרות ובעיקר ברח מהן דרך האלכוהוליזם שלו. דיימון אלברן שתמיד הצטייר לי כאנרגטי ופרוע מתברר בתור המנוע של הלהקה שידע מה צריך להיעשות ודירבן את כולם לעשות את זה. אלכס ג'יימס הבאסיסט התאהב במעמד הסלב וזה היה דווקא הוא שדירבן את האיחוד. והמתופף דייב ראונטרי? כנראה שהוא הכי נורמלי בחבורה, כל כך נורמלי שהוא רצה דייג'וב אחרי הפירוק, למרות שגם הוא הלך מכות עם הלהקה מפעם לפעם מרוב מתח.
משהו שמתסכל בסרט זה הקרירות המוחלטת והאיפוק הלא נורמלי שבה חברי הלהקה מדברים מול המצלמה. כאילו הם לא מסוגלים לחוות כעת שום רגש שהוא. אני לא יודע אם פשוט ככה הם, או שהם הוחלפו על ידי רובוטים, או שזה נעשה בכוונה כדי להסתיר את הכביסה המלוכלכת מתחת לשטיח ולשדר "הכל בסדר" מזוייף לעולם. דווקא אלכס ודייב נראים יותר ישירים מול המצלמה, שהם אשכרה חווים משהו כשהם מדברים. יש גם קטע מאוד קצר שנצרב לי בזיכרון, קטע בו מצלמים תמונת פרומו חדשה של הלהקה. אחרי שוט אחד מבקשים מהם להצטלם שוב, ואז פתאום דיימון אלברן מתחיל לכעוס ולצעוק שאמרו לו שצריכים רק שוט אחד. אילו רק היו עוד קטעים אמיתיים כאלה שלו.
ברקע רץ לו הסיפור הסטנדרטי משהו על כמה חברים שהחלו לנגן ביחד, הפכו למגה סטארים נגד כל הסיכויים, כמובן עד שהם עפו גבוה מדי לשמש וצנחו מטה אל הים. ואז הם שבים לעוד גיחה לאוויר ומתאחדים לסדרה של הופעות בקיץ שהתבררו, לפחות לדעתם, וגם לדעת רבים מהקהל, בתור ההופעות הכי טובות שלהם אי פעם. לא מזמן גם יצא להם שיר חדש, לדעתי שנות אור הרחק מהמוזיקה המדהימה שהם עשו בניינטיז, אבל מי יודע עוד מה יקרה איתם.
ראוי גם לציין שהסרט מדהים ויזואלית, אפילו בקנה מידה אוניברסלי. הצילומים החדשים מאוד צבעוניים וחדים ומציגים שוטים עוצרי נשימה מרחובות אנגליה של בלר. גם הצילומים מהופעות האיחוד החדשות שלהם חזקים, ועושים את הדגדוג הקטן הזה שנותן לך חשק לקפוץ ראש אל תוך המסך. וכן, משולבים גם צילומים ישנים שווים ביותר, למשל מההופעה הראשונה שלהם אי פעם (רוקנרול!), צילומים שיכורים מאחורי הקלעים, הופעות בטופ אוב דה פופס ז"ל, כתבות ישנות על המלחמה שלהם נגד אואזיס, ועוד.
קיבלתם חשק לראות את הסרט?הולכים להקרין אותו ב-7.5 בסינמטק ת"א כחלק מהרצועה המוזיקלית של פסטיבל דוקאביב, והמאזין מגריל 2 כרטיסים להקרנה! להשתתפות אנא השאירו תגובה לפוסט, אתם מוזמנים לספר על הדרך מי מחברי הלהקה הוא האהוב עליכם. הזוכים יקבלו הודעה במייל ב-5.7.
נ.ב. תודה למיכל רון מההפקה של דוקאביב על הכרטיסים וגם לדוויק על ה-DVD של בלר.
