אלבום הבכורה של להקת Bucharest לא קיבל מספיק הערכה. ההרכב המקומי יוצר אינדי פופ/רוק באנגלית שיונק מהשפעות עדכניות כמו The Strokes באותה מידה שהוא מתענג על הנוסטלגיה של The Smiths, ומביא שירים קצרים ומדויקים בהפקה בהירה עם המון גיטרות חכמות. עכשיו הם משיקים את "Sabotage" (אין קשר לביסטי בויז), סינגל ראשון לקראת אלבומם השני "Budapest". השיר נפתח בגיטרה חשמלית שמנגנת אקורדים מונוטוניים בסגנון לו ריד. חטיבת הקצב מצטרפת על הביט וממחישה את התסכול העצור של סולן ההרכב, דני פינקנטל, ששר "You’re sabotaging everything / you’re sabotaging all my dreams”. אחרי סוג של פזמון רוקנרולי קצר, גיטרות חורקות מבליחות לרגע ורומזות לעתיד לבוא. גרסת האלבום של השיר אורכת מעל לשש דקות, והמתח מתפרק באמצע, בדיוק אחרי שפינקנטל נשבר וצועק, כשהגיטרות חוזרות לחרוק מעל הקצב המטרונומי עם אנטי-סולו באווירת Sonic Youth. תמיד היתה תחושה של איפוק במוזיקה של בוקרשט, בצמצום למינימום ההכרחי. נשמע שב-"Sabotage" הם לא מפחדים ללכלך את הידיים כדי לחפור באדמה ולהגיע עוד יותר קרוב לגרעין, וחוגגים את הביוב שמשפריץ החוצה.
הופעות קרובות: פסטיבל חשיפה בינלאומית, מועדון האזור, 25.11 בשעה 15:30 טור בגרמניה, ינואר 2017
סגור לתגובות על בכורה: Bucharest - Sabotage / כללי / עידו שחם
יצירה ישראלית באנגלית דורשת קפיצת מדרגה בשביל שהיא תוכל לשחק בליגה הבינלאומית, וזה בדיוק מה שעושה להקת I Was A Bastard. הממזרים לוחצים על הגז באלבום הבכורה כבר בקטע הפותח "Red Color", מזמינים אותנו לרייס ברמזור עם באס שעיר ותופים שתקועים בלופ וקולות בפלסטו עוקצני, וכשהרמזור מתחלף בסוף השיר הם משאירים אותנו בתוך האבק. מלבד הקטע "Inhale", האיטיות הכבדה של האי פי "In Your Great Heart" נשארה מאחור והלהקה מראה שיש לה הרבה יותר אנרגיות. המוזיקה שלהם מצלצלת ברוח האלטרנטיב של סוף שנות התשעים/תחילת האלפיים, כמו שאפשר לשמוע ב-"Air" עם הפסנתר והיבבות הרדיוהדים, או התיפוף הקליל ונגיעות הקלידים ב-"Anyhow" שמזכירה את Elbow של פעם. אבל IWAB לא נופלים במלכודת. הם מצליחים להיות מושפעים מבלי להישמע כמו חיקוי, לקחת את המוזיקה למקום האידיוסינקרטי שלהם. רוב שירי האלבום לוקחים מעל לחמש דקות עם שני שירים מעל לתשע. IWAB לוקחים את הזמן ונותנים למוזיקה להיפתח בקצב שלה, סוג של תוקעים אצבע משולשת ב-GIF מצויר לדור ה-ADHD שמחפש ריגושים קצרים ומהירים. מי שיש לו סבלנות, או ריטלין, יגלה שגם אם השירים ארוכים, IWAB מצליחים לגוון מבלי לאבד תחושה של אחידות, בין אם הם נשענים על באס-תופים כמו ב-"Elvoche" או יורדים לאקורדי גיטרה נקיים כמו ב-"Holiday". הלהקה הלכה על הפקה גרנדיוזית עם המון מקום לגיטרות, מה שנחתך בד"כ במיקס ישראלי טיפוסי לטובת הקולות, כך שכיף לגלות שהם הקליטו את האלבום בארץ ושעל המיקס אחראי עידן כץ, לשעבר גיטריסט להקת Drunk Machine. עטיפת האלבום מציגה חיה קדומה ועצומה שכל מה שנותר ממנה הוא שלד שקומץ של אנשים באו לראות. לצערי, זה כנראה יהיה המצב של IWAB בארץ, אבל הם עוברים את מבחן האלבום הישראלי באנגלית: השירים שלהם יכולים להתברג בתחנות אינדי גדולות כמו KEXP בין להקות כמו Suuns או Parquet Courts מבלי שמישהו יחשוד שהם לא באים מברוקלין.
רם אוריון מספר על הקונספט מאחורי שירו החדש "הגופה של ארץ ישראל היפה" כולל טקסטים מבריקים מכותבים מובחרים (בלי ספוילרים - תמשיכו לקרוא), כל זאת לכבוד השקת אלבומו החדש "גרמנים באוגנדה" ב-15.6 בבארבי.
תהליך הכתיבה של "הגופה של א"י היפה החל בביקור של שבוע בקיץ שעבר בקיבוץ עין חרוד, בשיאו של גל חום חסר תקדים. בחום הגדול לא נראו כמעט אף פעם אנשים בשבילי הקיבוץ, מה שנתן הרגשה של יישוב רפאים שבשוליו שרידים רבים מעברו ומהעבר של התנועה בקיבוצית בכלל בדמות רכבים חקלאיים מחלידים, מוזיאון עם פוחלצים ומצגות על שנותיו הראשונות של הקיבוץ, מגרשי ספורט מתפוררים ובית תרבות שלא ראה הצגה או הופעה כמה עשורים. צילמתי את כל הדברים האלו וחשבתי על שיר עם הכותרת הזו ושהקליפ שלו יהיה מצגת של כמה מהצילומים שלקחתי. כשחזרתי נפגשתי עם קוסטה קפלן, הסברתי לו את הקונספט, סיפרתי לו על אווירת החידלון המאובקת, הראיתי לו את הצילומים ונתתי לו את הכותרת. על הבסיס הזה הוא כתב את המילים לשיר. הפרויקט שלפניכם הוא מעין תרגיל שבו בחרתי מספר כותבים שאני מעריך במיוחד וביקשתי מהם לכתוב טקסט שמבוסס, בדיוק באותו האופן שבו נכתב השיר, על הכותרת ומקבץ הצילומים (שנשלח אליהם כמצגת אילמת ביוטיוב) בלבד. המשתתפים הם: הסופרת ענת עינהר, המשוררת ריטה קוגן, ערן צור, רוגל אלפר ורועי צ'יקי ארד. אתם מוזמנים ליהנות מהתוצאות המגוונות והמפתיעות.
מצורף היוטיוב של השיר כפי שהוקלט ויופיע ב"גרמנים באוגנדה" על רקע אותה מצגת צילומים שנשלחה לכל הכותבים שלקחו חלק במיני-פרויקט הזה ואני מודה מאד לכולם. רם.
ריטה קוגן
אני לא זוכרת את הקיבוץ. לא זוכרת מי הביא לקבורה לא נאותה זוג טייפים אילמים. לא זוכרת מי הניח כלאחר יד זוג מגפי גומי על גבי שמשה קדמית של רכב ועורם הגס נמלא סדקים מפאת השמש הקופחת. אני לא זוכרת את השמש. אני לא זוכרת את חיוכה הסתום של עז שהציצה עליי מתוך דיר, לא זוכרת את קרניה החדות.אני לא זוכרת את הילדה שאיבדה דוב צעצוע לבן, מרופט שעל פניו רקום אותו חיוך סתום בחוט וורוד דק. אני לא זוכרת את העצים הנוטים על צדם, לא זוכרת את הדשא הצהוב, הדוקר, את שבילי האספלט המוצלים, את ההרים שנשקפים מהבתים הנמוכים עם הגגות המשופעים.אני לא זוכרת את השלדים הכתומים של מכוניות, את הקלנועית הנטושה - שלד של ברזל ועץ אף היא, את החיות המפוחלצות, את קירות המבנים ועליהם כתובות אותיות. כל כיתוב אומר מה יעודו של המבנה, אך אני לא יודעת להבדיל בין "מאסטר וידאו א ב ג" לבין "בבית זה שכנה מפקדתו של צ'ארלס וינגייט". אני זוכרת את הים על אף שמעולם לא ראיתיו. מזה עשרים שנה אני ניצבת על גבי פיגומים וסביבי רק עפר ושדות. הם בונים אותי לאט, שנה אחר שנה. אך הזקן עומד למות ובנו לא חולם על הים כמוהו. התרנים שלי חדים כמו הקרניים של העז. אבל אני מפוחלצת. עשרות גלגלים מחלידים מקיפים אותי אך אין די בהם כדי להובילני הימה. אני שוקעת על היבשה.
ענת עינהר
חי או מת זה לא אומר לי כלום. אני בוהה בזה בשעמום. דייל קופר היה עושה משהו עם דובי בלי רגל. שרלוק הולמס היה מסדר שורה על פוחלץ של עגל. אבל לי זה לא אומר כלום. הלב שלי נותר אטום. שייפול על הראש של ניוטון איצטרובל. שדיקנס יספר על עוד מפעל שנכשל. אם אשאר כאן עוד דקה אמות משעמום. כי המקום הזה לא אומר לי כלום. בשבילי זה מסטיק בלי מיץ. מחשוף בלי חריץ. בדיחה בלי שפיץ. זיון לא נפיץ. גג רעפים בציור מגיל ארבע. חשבון החשמל בניירת של אבא. לא פגשתי קיבוצניקים עד סוף י"ב. ואז הכרתי מישהי מדגניה ב'. היא שונאת את הקיבוץ עד היום. ירתה בו מטווח אפס ולא אמרה שלום. לפעמים ביקשתי שתספר מה היה שם. אמרה שאם אמשיך כך היא תירה בי גם. נראה שעוזבים קיבוצים בלי בלדות. בוכים עוד יותר על סגירות של אוגנדות. אז לי זה לא אומר שום דבר. בעיניי זה הר שהפיל עכבר. אין לי שירים על גסיסת הקיבוץ. סורי אבל ממש חייבת לרוץ. תסתדרו בלעדיי עם שירים של ג'ון באאז. אחרים יתפייטו על המלטה של עז. אצלנו בעיר לגופה היה פירוש כזה: אחד עם סטרואידים שמקפיץ את החזה.
רוגל אלפר
אנשים אוהבים צילומים של חתולים. כמות הצילומים של חתולים בפיד היא בלתי נתפשת. פעם חשבתי שבעיקר נשים מעלות צילומים של חתולים. אבל זה לא נכון. גם גברים עושים את זה. אנשים שמעלים צילומים של חתולים לפיד תמיד טוענים שהחתול בצילום שהם העלו מביע רגש כלשהו. לא מדובר בהכרח ברגש אנושי. אבל בהחלט מדובר ברגש שמעורר הזדהות עמוקה בבני אדם. שמובע על ידי החתול באופן המזוקק, הצלול והמרוכז ביותר. יש כיום בישראל הרבה מאוד חתולים. נדמה לי שבעבר היו פחות. על כל פנים, יש פחות צילומים של חתולים בארץ ישראל מהעבר. כנראה כי בעבר לא היה פיד. כעת מצלמים בעיקר חתולים. ואוכל. חתולים ואוכל. מאוד יכול להיות שאני האדם היחיד בפיד שמתייחס אל חתולים כאל אוכל. בשבילי צילום של חתול הוא צילום של אוכל. לכן אסור לי להיות בפיד. הסיבה שבגללה יש כל כך הרבה חתולים עכשיו בארץ היא שהם אוכלים את הארץ. הארץ נהפכה לגוויה, והחתולים אוכלים אותה. הם אוכלים את הגופה של ארץ ישראל שלנו שעדיין רואים עליה שהיתה פעם יפה מאוד. ועכשיו חתולים משוטטים במרחביה ואוכלים אותה. אני מתחבא בכל מני גרוטאות. בשדות או בצדי הדרך. הם לא שמים לב אליי. הם מלקקים את האדמה. כשהם יגמרו לאכול את הגופה של ארץ ישראל היפה הם ישתו את הים של עזה ויקיאו. איכס. בטח את זה אף אחד לא יצלם, אני מוכן להמר.
צ'יקי
מגפיים צרודים וצרוד גם הדובי
ערן צור
עשרות שנים עברו מאז ביקרתי ברחובות הילדות. בית אחד התנוסס אז גבוה מעל כולם. היו בו שלוש קומות והוא היה בית פרטי ששייך לאדם אחד. בשכונה קראו לבית הזה ׳וילה קמח׳. שמועות הסתובבו שהוילה נבנתה מכספים שהושגו במרמה. לבעל הבית היתה טחנת קמח במפרץ חיפה. אומרים שהוא קנה חיטה מקולקלת בזול, טחן ומכר אותה ביוקר. אנשים קלקלו את הקיבה בגללו. בסוף עלו עליו והוא ריצה עונש בבית סוהר. הוילה היתה מסתורית אדמדמה ועצובה. לא היכרנו את האיש ולא ידענו אם יש לו ילדים. אף פעם לא ראינו אנשים שנכנסים ויוצאים מהבית הזה. אבל ההורים אמרו שיש שם מישהו, והוא מסווה סוד מר.
ועכשיו אני עומד מול בניין בן 12 קומות, שנבנה במקום ׳וילה קמח׳. מרגיש שאני רואה כלב שגדל איתי. כלב שאהבתי, האכלתי וליטפתי. והוא הפך לפוחלץ.
סגור לתגובות על רם אוריון בפוסט אורח + בכורה: "הגופה של ארץ ישראל היפה" / כללי / עידו שחם
"הלילה הוא אפל / נלך לעזאזל / נשמיד פה את כולם / כדי שתתפלל". מה שנשמע כמו ליריקת בלאק-מטאל בתרגום מנורבגית גרונית מגיע מ-"זמן הלטאה חלק א", השיר שפותח את האלבום החדש של לטאות הענק מכוכב הניבירו. למעשה, השיר יצא כבר באלבום שהלטאות שחררו ב-2012, רק בגרסת לואו-פיי טראנסית שלא עשתה עימו צדק - בהופעות השיר היה אופרת רוק המנונית עם קריאות אובססיביות של "נשים! זהב!". עכשיו הלטאות מישרות קו עם הגרסה החיה שלהן. האלבום החדש תופס את הסאונד של ההרכב בלייב: ספייס-רוק עברי עם מטאורים של תופים וגלקסיות של גיטרות ואפקטים של עב"מים בהשראת בי-מוביז כל כך גרועים שהם טובים. הלטאות גייסו לשורותיהם הירקרקות את הגיטריסט דני אברג'יל (Plastic Peacocks, GeishaNo) ונותנים לו את המעמד הראוי להיות גיבור העל שהוא, כולל סולואים. חובבי סאבאת' ופרפל ישחזרו את סצינת האוטו מהסרט "עולמו של וויין" לצלילי הריף הפשוט והקולע של "חיזר רע" ויטחנו את האייר-גיטאר בהירואיות עם "שדות התירס". אבל לא רק חטייארים ששומעים "נותן ברוק" יהנו מהאלבום הזה. המהפכה שקין והבל 90210 החלו עם "וידאודרום" - שילוב בין מוזיקה מאוד כבדה לסאטירה חברתית נוקבת בעברית - ממשיכה באלבום הזה עם ביקורת על הטרדות מיניות בשיר "חסינות" ("אז תני קצת לתפוס / אני כאן הבוס / שניים סוכר ותתחילי למצוץ") וקטילה משלהם על תרבות הריאליטי ב-"כוכב מת" ("זאת אימפריית כוכבים סגולים / הרבה איפור על שירים ישנים"). כמו קין והבל, הלטאות יונקות השראה מעבר לריקבון שסביבינו, במקרה שלהם מתיאוריות קונספירציה סטייל זקני ציון, נבואה של סוף העולם, וכמובן, חוצנים. שם הלהקה נלקח מספריו של זכריה סיטשין שפירש את כתבי שומר העתיקה וטען שתרבות חיזרית מכוכב בשם ניבירו השפיעה על התרבות השומרית. מנהיג ההרכב כפיר רימוך הקים גם את בוא תמזוג ומרים אירועי שוליים שונים כמו פסטיבל "זונת חלל" ובמות אלטרנטיביות באינדינגב ויערות מנשה. אולי הוא לא צוחק והוא אשכרה שייך לגזע האנונקי ששב מכוכב הניבירו בשביל לתקן את התרבות הדלוחה שלנו. מעניין איך יפרשו את כתביו כשיעלו עליהם עוד אלפי שנים: "זמן! זאת המצאה גרועה / אין זמן! יש רק לטאה".
חיה מילר, אולי נושאי המגבעת של הרוק העברי, ישיקו בקרוב את אלבומם החדש "+1" ב-4.6 בבארבי. לכבוד המאורע, קבלו סטרימינג בכורה לקטע "כסף מאמא" ופוסט אורח מסולן הלהקה קוסטה קפלן על הסיפור מאחורי השיר.
"כסף מאמא" הוא שיר מיוחד באלבום שלנו. הוא השיר היחיד שנכתב והולחן במלואו שלא על ידינו, אבל חוץ מזה הוא גם שיר ישיר ומעורר הזדהות יותר מכל שיר אחר באלבום ועשוי מהחומר המיוחד שלאף נפש חיה אין יכולת שלא להתמסר אליו.
השיר הזה שייך לדני הדר, מוזיקאי ישראלי שהוא סוד שמור ליודעי דבר, כותב מילים גאון וגם בן אדם יוצא דופן שלמדנו ממנו וביחד איתו הרבה. יום אחד לפני כמה שנים דני בא אלי הביתה. לא ראינו אותו לפני זה במשך כמה שנים ולא חשבנו שנראה אותו בקרוב שוב. אמא שלו נפטרה באותו היום אחרי תקופה של מחלה ממושכת שהיה לצידה וטיפל בה. דני נשאר לגור אצלי לכמה שבועות.
את הזמן הזה העברנו בעיקר בנגינה, האזנה לטלוויז'ן ורוברט ווייאט והשקעת כספי הירושה של דני בציוד אולפני וחזרות. הקמנו את להקת האקסית, שכללה את הילה רוח על בס, חיה מילר במלואה ודני עצמו, הופענו איתה ברחבי הארץ, פירקנו אותה לחתיכות וכל אחד המשיך בדרך שלו. דני אמר שאנחנו עסוקים מדי בפרויקטים המגלומאניים שלנו ועבר לגור עם חברה שלו שהיום היא אשתו במרכז תל אביב.
עוד לפני זה "כסף מאמא" היה שיר שנגע לליבי מאוד אבל מאז אנחנו קרובים באופן מיוחד. השיר הזה הולך איתנו כבר הרבה שנים ומשתלב באופן טבעי כל כך בין שאר השירים שלנו שהבחירה להכניס אותו לאלבום כמעט והיתה ברורה מאליה. חשוב לנו לחשוף את העולם, בו אין דבר חזק יותר מקשר דם והעברה בנקאית, למסמך האנושי החשוב הזה. מישהו חייב לעשות את זה ואנחנו שמחים שנפלה בחלקנו הזכות לשאת באחריות.
