איתי שומרי לקח את "New Bermuda", האלבום החדש של הלהקה מקליפורניה לפרדס נטוש באישון לילה וחזר מחויך ומסריח מתפוזים.
זה היה ביום שישי, בערב השני של פסטיבל "אינדינגב" האחרון. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר, וקין והבל 90210 בדיוק סיימו את הסט המופרע שלהם. בעוד שרוב הקהל האמיץ נשאר לחכות למנה גדושה של כיף טהור בדמות המופע של קותימן, אני וחבריי עשינו את דרכינו חזרה למאהל. במשך שבוע שלם עמלתי וחתרתי לרגע הזה. "זרמו איתי", ביקשתי, "מבטיח לכם חוויה שלא תשכחו", "זה המופע המרכזי" הפצרתי, ולבסוף הם נענו לתחנוניי. כל הדרך חזרה לאוהל שלי, הייתי שקט, דרוך, כאילו אני יודע איזה סוד שאף אחד מהם עדיין לא מבין. בהגיענו למאהל, עשינו עצירה קצרה לצורך התארגנות. אחד היה אחראי על חטיפים ושתייה, אחר גלגל משהו לעשן, השלישי העמיס מחצלת קש גדולה שיהיה על מה לשבת, ואני אספתי את הרמקולים הניידים והמצויינים שלי, שהבאתי לפסטיבל במיוחד לכבוד הרגע הזה. היעד היה הפרדס של קיבוץ "גבולות" הסמוך למתחם הקמפינג. התחלנו במסע.
אני מניח שאתם תוהים על מה כל המהומה, ובכן בואו נעצור לרגע ונחזור אחורה, להתחלה. Deafheaven הם להקת מטאל אמריקאית, במקור מסן-פרנסיסקו, שהחלה את דרכה ב-2010 כפרוייקט של שניי חבריי ילדות - ג'ורג' קלארק (שירה) וקרי מקוי (גיטרה) - והקליטה דמו ראשון שעורר את תשומת הלב של הסצנה המקומית. הצלחת הדמו הובילה להחתמתה על ידי הלייבל העצמאי Deathwish ב-2011, ולשחרור של אלבום הבכורה של ההרכב, "Roads To Judah". הלהקה, שבבסיסה שייכת לז'אנר הבלאק-מטאל, שמרה באלבום הבכורה על קווי האופי של המטאל השחור האווירתי שהיה פופולארי בארצות הברית באותן שנים, וכונה "הגל החדש של המטאל השחור האמריקאי". אבל ב-2013 הכול השתנה. אלבומה השני של הלהקה, "Sunbather", טרף את כל הקלפים, והיה לאחד האלבומים המוערכים ביותר באותה שנה, כאשר הוא זוכה לשלל שבחים ולתואר "אלבום הבלאק מטאל הגדול בכל הזמנים". אל תוך ה-DNA של דפהבן התווספו אלמנטים של שוגייז, פוסט-מטאל, ורוק אלטרנטיבי, מה שהפך את האלבום, שמגיע מאחד הז'אנרים היותר קיצוניים במטאל, לנגיש בצורה חסרת תקדים. לפתע, מאזינים רבים, שמטאל הוא לא כוס התה שלהם, נחשפו ללהקה וייצרו קיטוב רציני ברחבי הרשת. קהל הבלאק-מטאל המסורתי, לא קיבל את העובדה שלפתע, אל תוך חלקת האלוהים הקטנה שלו, משתרבבים מאזינים רבים, שמטאל זר להם לחלוטין, ומתייגים את התחום כטרנדי. אותו גרעין מסורתי, החל בציד מכשפות כנגד דפהבן, אותם כינה, להקת "היפסטר-מטאל", כאשר מנגד עמדו להגנתם מעריצים רבים.
בין לילה, הפכה דפהבן לסנסציה עולמית. הלהקה הקטנטנה, שאת אלבומה השני כתבה בדירת החדר הפצפונת בסן פרנסיסקו שבה התגוררו קלארק, מקוי, ודניאל טרייסי המתופף, נקלעה למלחמת חורמה ששינתה לחלוטין את פניי הז'אנר. דפהבן כמו כל אמן אחר לפניהם שיצא מאזור הנוחות שלו ,עברה טלטלה רצינית. קלארק, שעבד אז בחברת קייטרינג בבית אבות מקומי, שר באלבום על התלות שהוא פיתח באהבה, בחלומות, וביצרים, אותה תלות שמנעה ממנו עד אז להאמין כי יש בו יותר ממה שנראה לעין, ראה כיצד כל החלומות שלו מתגשמים לנגד עיניו. החתירה של הלהקה אחר האמת האומנותית שלה, גבתה ממנה מחיר לא פשוט, אך דפהבן הם להקה שהולכת אחרי הלב שלה. עדות לכך ניתן לראות בעטיפה הורודה ויוצאת הדופן של "Sunbather" שמעידה על תחושת החוסר שייכות שחשו חברי הלהקה בתוך מסגרת של ז'אנר, שכולו מורכב מאווטסיידרים. עוד נדבר על העטיפה הוורודה, אבל בנתיים נחזור לאותו לילה קריר במדבר.
שחור נגד ורוד: שני האלבומים האחרונים של דפהבן
אחרי שהתאהבתי בהם ב-2013, אל אלבומם החדש, "New Bermuda", כבר הגעתי עם ציפיות. רכשתי אותו בהזמנה מוקדמת דרך אתר האינטרנט של הלהקה, ואת האלבום קיבלתי בדואר כמה ימים לפני פסטיבל אינדינגב יחד עם קובץ דיגיטלי שנשלח למייל שלי. דפהבן היא להקה טוטאלית, וככזו אין אף פרט שולי בכל החוויה שהם מנסים להעביר את המאזינים. את החלק הראשון בפאזל ניתן לייחס לעטיפת האלבום החדש, עטיפה שחורה ואפלה, שבמשיכות גסות של צבעים בהירים, משתקפת מעין דמות סהרורית. עבודת האומנות היפייפיה הזאת, היא ההפך הגמור לקאבר הוורוד והזוהר של "Sunbather" ומרמזת לנו שאנחנו בפתחו של חוויה אפלה יותר. את רעיון הפרדס קיבלתי כאשר פתחתי את האלבום לראשונה.
"ייתכן שנגזר עליי לשחזר את צעדיי, תחת האשלייה שאני עדיין חוקר" - ציטוט של אנדרה ברטון - סופר ומשורר צרפתי מאבות הסוריאליזם באומנות - קידם את פניי בתוך הכריכה הפנימית של האלבום. הבחירה של חבריי הלהקה להשתמש בציטוט הזה , ממחישה עד כמה הגבולות של דפהבן מטושטשים - עד לא קיימים. התפר הזה בין האלמוניות הרכה והקטיפתית של "Sunbather" לבין "New Bermuda" שהוא אלבום של להקה שחוותה כל כך הרבה, בזמן כה מועט, בהחלט ראוי לענות להגדרה "סוריאליסטי". הרמתי את הכפפה. "אלבום סוריאליסטי?" חשבתי לעצמי, "מה יותר מתאים מפרדס נטוש באמצע הלילה, תחת ירח מדברי".
את הדרך אל היעד עשינו בעיקוף רציני, יצאנו מתחומי הפסטיבל והתחלנו להקיף את הפרדס בכדי למצוא נקודת פירצה, הרחק מן השומרים, כאשר מאחורינו המולת הפסטיבל הולכת ודועכת. הגענו לפינה נחמדה, פרסנו את המחצלת, לקחנו כמה שאיפות, ולחצתי פליי. צלצול פעמוני כנסייה מוביל אותנו ל-"Brought to the Water" שיר הפתיחה הסוער של האלבום. ניתן לשמוע שהצלילים באלבום הם דחוסים יותר וכבדים יותר. כמעט טראשיים. הליריקה של ג'ורג' קלארק נותנת חותם לשינוי החיצוני על עטיפת האלבומים, כשהוא זועק על "יקום אינסופי של ורוד וסגול שנכנע לאפלה עכשיו" ובעצם מספר על אובדן התמימות שחוותה הלהקה. ייתכן שחלק מחיצי הביקורת שנורו אל עבר הלהקה בטענה שהם לא מספיק "מטאל" חדרו לאלבום החדש שמספק אלמנטים של דת' וטראש מטאל. "Luna" הוא דוגמא מצוינת לכך: רכבת הרים בת 10 דקות שמציגה להקה בשיאה. דפהבן חוקרים כלכך הרבה כיוונים בשיר, שמתחיל עם ריף מטאלי כבד וממשיך לעבר התפרצות רגשית , עוצמתית של רוק חללי. חבריי הלהקה העתיקו את מקום מגוריהם מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס לאחר הצלחת האלבום השני, ועזבו את אותה דירת חדר מעופשת. בקטע המסיים את "Luna" קלארק ממשיך לחלוק את רגשותיו על השינוי הקיצוני שעבר, כאשר הוא שר "יושב בשקט בחום לוהט, מדמיין מחדש את חיי הפרברים".
השיר הבא "Baby blue" נפתח בקטע אינסטרומנטלי ארוך, שבו צוללת הלהקה אל מחוזות הפוסט-רוק, והוא מתחיל למעשה את החלק האקספרימנטלי של האלבום. "Come Back" נפתח עם גיטרה מלטפת של מקוי, שמיד נשברת לקטע דת' כבד ומסחרר, עד לנקודה בה השיר קורס לתוך קטע רוק אלטרנטיבי שהיה בקלות יכול להופיע באלבום האחרון של להקת Real Estate. דניאל טרייסי מוכיח לנו שהוא לא רק אחד ממתופפי המטאל הטובים ביותר כיום, אלא אחד המתופפים הטובים בעולם, כאשר הוא מציג ורסאטיליות מעוררת השראה. הקטע הסוגר את האלבום,"Gifts for the Earth", הוא כבר ממש יציאה. הוא נפתח בפריטת גיטרה פוסט-פאנקית היישר מהאייטיז, וממשיך וחוקר אלמנטים של רוק אלטרנטיבי, ואפילו בריט-פופ, כאשר חברי הלהקה ציינו שאחד המעברים בשיר מושפע ישירות מ-Oasis. באופן כללי, נדמה שלדפהבן יש רשימה ארוכה ולא צפויה של השפעות באלבום, כאשר הצליל הכל כך ייחודי של הלהקה עוטף את הכל יחד.
מבקרים רבים שאלו את עצמם כיצד תתמודד הלהקה עם הציפיות שכרוחות בהקלטת המשך לאלבום מופתי ופורץ דרך כמו "Sunbather" והאם בכלל אפשר לשחזר הישג כל כך מרשים . ובכן, אחד הדברים המדהימים ב-"New Bermuda" הוא היכולת של הלהקה להציע למאזין חוויה שונה לחלוטין, על אף קווי הדמיון שקיימים בשירים. על ידי הענקת תחושה שכל אלבום עומד בפני עצמו, ויחד עם זאת, משלים את האחר, "New Bermuda" אינו עומד במבחן מול "Sunbather", אלא מהווה המשך עצמאי ועוצמתי לא פחות. דפהבן הם לא להקה מיידית. מי שלא רגיל לשמוע גיטרות מנסרות, תופים מפוצצים וסקרימינג צורם, עלול להיבהל בהתחלה. נסו לחשוב על המוזיקה שלהם כעל פרי, שמבחוץ קליפתו קשה ומרה, וככל שמסירים יותר שכבות כך מגלים אט אט את הטעם המתוק והכה מיוחד שלו. זאת חוויה מוזיקלית מעמיקה, של גילוי עצמי והסרת מחסומים. את הטקסטים קשה להבין ללא דף המילים, אבל ההכרח הזה מבקש ממך להשקיע עוד קצת מחשבה, ולאחר שנחשפים למילותיו החזקות של קלארק מגלים תמונה מרהיבה ומופלאה.
כאשר הצלילים נדמו, והאלבום הגיע לסופו, מצאנו את עצמנו שוכבים תחת כיפת השמיים, מוקפים בריח של תפוזים. היינו יחד, אך כל אחד היה במסע משל עצמו. לא נאמרו הרבה מילים, ואת המעטות שנאמרו לחשנו, כשרק לפני רגע צלילי דיסטורשן ותופים מתפוצצים שאגו לכל עבר. חווית הפרדס נצרבה לי בתודעה, ובכל פעם שצלילי האלבום מתנגנים אני חוזר לאותו לילה במדבר.
