ביקורת אוסף: נדיר חלק 4 - הצד האחר של הניינטיז
כשאני חושב על ניינטיז ישראלי אני חושב על להקות הרוק הצעירות כמו זקני צפת ואיפה הילד, אבל תמיד היתה לי הרגשה שהיתה שם הרבה יותר מוזיקה מזה. עכשיו קיבלתי את ההזדמנות להציץ לצד האחר של העשור בחלק הרביעי של "נדיר" שאצרו הדי ג'יים/גורואי המוזיקה אמיר אגוזי וניב הדס. האוסף מתהדר בכותרת "High Hopes" ותת הכותרת "Spaced Out Cuts From The Israeli Sidelines 1992-1998". אכן, אגוזי והדס מציגים את הניינטיז הישראלי כסופר צ'יל, על הקו בין גיטרות חשמליות נקיות לסמפלרים, בין התקווה למזרח תיכון חדש לרצח שלה.
בשבילי האוסף מתחיל עם הקטע השני "טים" של רעש, מין טייק אוף על מוזיקת הנושא של ג'יימס בונד רק עם גיטרות עמוסות בקורוס ומלמולים בוייב של מכשיר קשר. אחריו מגיע "10 בלילה" של ריר. קוטנר הגדיר את ריר באתר מומה בתור אחד מהרכבי השוליים "...הנמצאים מחוץ לקונצנזוס לא בגלל חוסר הצלחה להגיע אליו, אלא מתוך בחירה ואידאולוגיה, ומתוך אמונה בחשיבות האמת האמנותית ואי הסכמה עם מה שנחשב 'מסחרי'". שומעים את זה ב-"10 בלילה" שמבוסס על תיפוף גרובי ומחזורי, שכבות של גיטרות מתפתלות וקול גבוה ששר ליריקה אבסטרקטית (לא הצלחתי למצוא את המילים ברשת). מעולם לא שמעתי על ריר ועכשיו אני לגמרי מזיל עליהם ריר. גם לולי האוסף לעולם לא הייתי לוחץ פליי על קטע של הרכב בשם סליזי-ישראלי כמו "וו.י.ד פרודקשנז", אבל המסטולים האלה הפיקו קטע דאב ציוני ולגמרי מפתיע בשם "ג'ה טקמאלה" שמשלב בין דיליי עמוק וחצוצרות לברייקביט בהפקה היי-טקית.
פחות התחברתי לבחירה של הקטע הפותח - "הזיות" של ברי סחרוף. סחרוף הוא אולי הראשון ששילב בארץ בין רוק לאלקטרוניקה, לפחות בצורה הזו, והשיר בהחלט מייצג את האווירה של האוסף וכמובן שמדובר בקטע עם כבוד. אבל זה שיר די מוכר, והייתי מצפה שאוסף שנושא את הכותרת "נדיר" יפתח עם קטע יותר אקזוטי, אם הוא בכלל יכלול אומן קונצנזוס כמו סחרוף. מצד שני, "הזיות" מכניס את המאזין למים המוכרים לפני שהוא זורק אותו לים, כך שזה יכול לעודד אנשים לשמוע את האוסף ואולי לגלות משהו חדש-ישן - כמו ביקיני שפותחים את הצד השני של התקליט עם "שמש", בחירה מדויקת לגמרי. צמד הטריפ-הופ של קרני פוסטל וחיים לרוז מקבל מדי פעם קרדיט בתור הרכב משפיע על יוצרים בסצנת האינדי העכשווית והאוסף נתן לי תירוץ להאזין להם סוף כל סוף. זה בדיוק מה שאוסף טוב יכול לעשות, לשים אור על מוזיקה פחות מוכרת אך איכותית ולתת למאזין קצות חוט שאפשר ללכת אחריו - כך גם עם "כישופים" של מלכה שפיגל ו-"דאב סיום" של הפה והטלפיים.
מצד שני, אגוזי ולרוז משחקים אותה בהברקה כשהם הכניסו לאוסף דווקא קטע הרבה יותר מוכר מ-"הזיות": הלהיט הגלגלצי "אהבה אסורה" של זהבה בן. אני זוכר כשהשיר הזה התנגן ברדיו בזמן אמת ושממש אהבתי אותו מבלי להיות מודע לכך, סוג של אהבה אסורה בפני עצמה כי זה לא היה כל כך קול בזמנו לשמוע את זהבה בן. אומנם מדובר בלהיט פופ מיינסטרימי, שיר הנושא לסרט באותו השם, אבל בהאזנה מחודשה זה קטע ממש לא מובן מאליו. השילוב בין הסלסולים קורעי הלב של זהבה בן להפקה האלקטרונית הרגועה של ישי אמיר היה ממש יוצא מן הכלל, סוג של פורטיסהד כחול-לבן. קשה לי לחשוב על עוד קטעים שהורכבו באופן הזה, קטעים שנשמעו מקומיים מבלי להיות פרובינציאליים וחיברו בצורה כל כך טבעית בין השוליים למרכז - מה שגם הקטע הזה לגמרי מייצג את הצ'ילד אאוט ספייס וייבס וייד פרודקשנס של הניינטיז. אני מקווה שההיסטוריה תחזור על עצמה. צריך עוד קטעים כאלה כמו "אהבה אסורה" שממזגים בין העולמות, שנשמעים מאוד מהזמן שהם נעשו בו ומצד שני על-זמניים, קטעים שיכללו יום אחד באוסף עתידי של התקופה הזו.
