פוסטים מתויגים עם בארבי

  • 17 ביולי 2018

    Albert Hammond Jr בבארבי: אולי ההופעה הטובה ביותר השנה

    צילום: ניצן אגסי

    ההופעה של אלברט האמונד ג'וניור הפכה אמש פתאום לערב אינדי רוק. לגיטריסט הסטרוקס נוספו שני חימומים בדמות שני שחקני חיזוק מקומיים: רועי פרייליך ואיה זהבי פייגלין. התוספת המאוחרת העידה יותר מהכל על הקרטוע במכירת הכרטיסים, נתון מאכזב בהתחשב באלבום הכה מלהיב גם אם מעט צפוי שהאמונד הוציא ממש לאחרונה. ובאמת, כשנכנסתי לבארבי, שכבר רטט מרעשי הגיטרות של פרייליך והמתוקים רצח, הנוכחות עוד היתה דלה. שמחתי על המקום בקדמת הבמה וקצת התעצבתי בשביל האמונד.

    רק שרגשות ההזדהות שלי היו מיותרים לחלוטין. בחליפה זהובה וסימן ההיכר שלו - חולצה מכופתרת עד הצוואר - האמונד עלה עם הלהקה באווירה חגיגית לשיר הפתיחה "Holiday". המזגנים הפושרים של הבארבי לא התאימו לחליפה כבדה, בטח כשזזים בתוכה ללא הפסקה: האמונד רקד על הבמה, ירד על ברכיו, הוריד את הבלייזר, קפץ ממערכת התופים, פרט על הפנדר הלבנה את פריטת החצי טחנת רוח המוכרת שלו וטיזז מימין לשמאל וסביב העמודים הגדולים בשולי הבמה כדי לנסות להגיע לכל אחד ואחת בקהל. כשהוא לא הצליח משם, הוא ירד לתוך הקהל כדי לרקוד ולשיר איתנו - באחת הפעמים הוא גם כמעט איבד בדרך את המיקרופון. התחושה היתה של שבירת כל מחיצות בין האמונד לקהל, הוא חלק מאיתנו ואנחנו חלק ממנו. במובן הזה הוא הוכיח את עצמו כאחד השואומנים היותר מרשימים שיצא לי לראות. הוא השכיל לנצל את האווירה האינטימית והמצומצמת של הבארבי כדי ליצור חיבור עמוק עם הקהל, ויחד עם זאת נראה מופתע מכל האהבה שהרעיפו עליו. "אם זאת המסיבה של יום שני מה קורה כאן ביום שישי?" הוא שאל.

    האמונד: שואומן מרשים. צילום: ניצן אגסי

    בתוך טירוף ההופעה, נראה שכמות האנשים הכפילה את עצמה. לא ברור מאיפה הם צצו. בין אם הם הגיעו באיחור ובין אם הם ירדו מהבלקון כדי להתקרב להאמונד, אבל קדמת הבמה התמלאה במעריצים ששרו את המילים והתמסרו לקצב הזריז של הפוסט-פאנק המוכר והטוב. הלהקה היתה כל כך מדויקת שאף פלצן לא היה פוצה פה על היעדר תחכום בעיבודים. הסנכרון והתקשורת ביניהם לבין להאמונד היה לא פחות ממושלם, וניכר שהם נהנים לנגן יחד. גם הסט ליסט היה חליפה תפורה לפי מידות. אחרי החימום מנועים האיטי משהו של "Holiday", בא תמהיל של השירים הטובים ביותר משלושת האלבומים הראשונים ורוב מוחץ מהאלבום החדש. הבחירה הזאת מראה עד כמה האמונד אוהב ומאמין בו, ובצדק. רוב השירים ממנו היו מוצלחים יותר, כמו "ScreaMER", הגראז' רוקנרול שקיבל תוספת נכבדת של פאז, והרים את הקהל גבוה יותר, גם כשלא כולם הכירו את המילים.

    האמונד איים איום סרק ש-"In Transit" יהיה השיר האחרון של הערב, רק שהיה ברור שהחברים יעלו להדרן. המתופף עלה ראשון, לבוש בחולצה של האלבום החדש כששמו "פרנסס טראבל" כתוב בעברית. הוא הכתיב את הקצב ל-"Postal Blowfish", קאבר ללהקת Guided by Voices וארבעה שירים נוספים. הקהל עוד היה בטירוף כשהלהקה ירדה בסוף ההדרן לצידי הבמה. עברו מספר דקות ארוכות של מחיאות כפיים, שריקות וקריאות בקשה ל-"101", עד שהאמונד עלה שוב לבד לבמה. בטון אוהב אך מעט מתנצל הוא הסביר שנגמרו השירים, ושהם ינסו לנגן את "101" בשבילנו, כי הם פשוט לא התאמנו עליו, והבטיח שכשיבואו בפעם הבאה הם ילמדו עוד שירים. הביצוע הכמעט מושלם (חוץ מעיכוב קל של אחד הגיטריסטים במעבר למודולציה) גרמו לי לחשוב שאולי האמונד אומר את זה בכל הופעה. אבל זה לא שינה דבר. הקהל יצא מפומפם מאדרנלין, בשאלה אם זו אולי ההופעה הטובה ביותר של השנה.

    האמונד והלהקה: סנכרון מושלם. צילום: ניצן אגסי

    תגובה אחת / כללי /

  • 13 בדצמבר 2017

    The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב

    צילום: אילנית תורג'מן

    הופעת רוק בישיבה - זה לא פרדוקס? כיסאות הפלסטיק הם זולים למחצה והקהל סביבי הוא מהסוג שנוזף כשהמעיל שלך מתחכך בו בטעות. פחדתי שככה אוכל לאפיין את דה פז בנד: רוק-בלוזי שפונה לאנשים שמחפשים משהו שלא באמת היה אף פעם. שמחתי לגלות שטעיתי.

    ישבתי בבמה הצדית של הבארבי, כשהלהקה עמדה על במה שהוקמה באמצע האולם ככה שהקהל יצר סביבם מעגל. בהתחלה נרתעתי מהרעיון של הופעה כזו של "360 מעלות", אבל המוזיקה במערכת (פיית׳ נו מור, השיר האהוב עליי של אר אי אם, ועוד) עידנה אותי אל תוך החוויה, ולאט לאט הבנתי שישיבה לא בהכרח תגרע מהופעה במקרה והיא תהיה טובה באמת. באתי בלי ציפיות, והרגשתי שבאתי כראוי כששמתי לב שאין כלים חשמליים על הבמה מלבד פסנתר חשמלי - הכל גיטרות אקוסטיות ומפוחיות. כשהלהקה עלתה להופיע, לא הופתעתי. השירים בוצעו בחן ובדיוק, אבל נשמעו כמו גרסאות מוקלות של מה שהם יכלו להיות, עם פריטת הגיטרה ואופן התיפוף הגנריים שהעלו לי לראש הופעות אקוסטיות מביכות שנכחתי בהן בימים עברו.

    מושא שם הלהקה. צילום: אילנית תורג'מן

    למרות שתשומת הלב שלי הלכה בעיקרה לזילות שבכלים האקוסטיים, לא יכולתי שלא להתרשם מגל דה פז עצמה, מושא שם הלהקה. היא מבצעת מושלמת, גם כזמרת וגם כפרפורמית. מבחוץ, נדמה שהיא שרה ביוהרה הבדיונית של זמרות רוק קלאסיות, אבל מקרוב - בין אם בגלל מיקום הבמה או אפילו סתם הקרבה המוחשית - ניכר שיש בה אמת. היא לא משקרת. הליריקה פשוטה וגובלת על פשטנית, עם שירים על הרצון להיות כוכבת או להיות חזקה, כמו ב-"Off The Grid" שבו היא שרה את הקלישאה המוכרת "I wanna be a superstar / I don't care what I have to do to get that far". בכל זאת, הביצוע והנכונות של דה פז מסיחות את דעתי מהנפילות, והלהקה והקהל נסחפו איתה, איכשהו.

    דה פז אפילו התבדחה אחרי השיר הראשון ("מה כיסאות?") ונראה שהיא נהנתה מהיכולת להעלות פאסאדה מבלי להישען עליה. המוזיקה כמעט ודורשת רהבתנות מצדה, אבל בין לבין השירים אפשר לראות אותה מצטנעת בטבעיות, זורקת הערות שנשמעות אותנטיות כמו "שמת לי את הסאונד המושקע? שישמע כאילו אני טובה", או "תודה על ההקשבה", שנשמעות אותנטיות בנסיבות, ולאחר כל בדיחה נשמעת ממנה איזו הערת אגב שבה היא מתחרטת בהומור מבויש על מה שהיא אמרה לפני כן. זה מעצים את הדמות שלה, הופך את הפומפוזיות שלה לכדי דמות שהיא אוהבת לשחק, אך לא חייבת לשחק.

    עכשיו זה הופעה חיה. צילום: אילנית תורג'מן

    בדיוק כשבאתי לומר שיש רף אנרגיה מסוים שהופעה במתכונת כזו מסוגלת להגיע אליו, עולה חמישיית מיתרים, גיטרות חשמליות נשלפות מן האין, וזה מרגיש שההופעה עומדת להתחיל באמת. השירים משמרים איזו גנריות מסוימת, אבל אין ספק שעכשיו זו הופעה חיה, ואני מפנים שדה פז בנד מודעים טוב מאוד לזה שנוסטלגיה היא המניע המהותי למוזיקה שלהם. נדמה שהם עושים את זה מאהבה ובאהבה, באמת ובתמים. הבלחי החדשנות והמקוריות מועטים, ואין ספק שההופעה יכלה לצמוח הרבה יותר עם מוזיקה קצת פחות ממוחזרת, אבל הם יודעים מה הם עושים והם עושים את זה טוב.

    דה פז בנד מותחים את גבול האינדי ומדגישים עובדה חשובה: בישראל, קשה שלא להיות "אינדי". שתי ההופעות האחרונות שראיתי על הבמה הזו היו של אסף אמדורסקי וסאל חרדלי - גם מוזיקה ניסיונית ועקומה וגם אחד מהאומנים החשובים בארץ הופיעו מול אותה כמות של קהל, פחות או יותר. זה מוסיף נופך שונה למוזיקה של דה פז בנד. בארה"ב, מוזיקה כזו הייתה פונה לקהל גנרי ולא עורקת ממנו בדרכה להצלחה (כזו או אחרת). המשחק אחר בישראל, וניכר שהלהקה מבינה את זה. יש משהו אנושי באירוע, כאילו יכולתי לגשת לחברי הלהקה בסוף והם היו מקבלים אותי בשמחה. היה אפשר לראות את זה על הבמה עצמה - כולם נהנו הנאה אנושית ואמיתית, דבר שלא מובן מאליו. ניכר שהם עושים את זה בשביל עצמם. האורחים לא היו אושיות מוזיקליות מוכרות, וכנראה הובאו להופעה לא בשביל למשוך קהל אלא בשביל לעשות את מה שהם יודעים לעשות. דה פז עצמה מספרת בענווה בראיון למגזין אוזניים שהם מעולם לא מילאו את הבארבי, ושבפעם הראשונה המקום אף היה כמעט ריק.

    360 מעלות. צילום: אילנית תורג'מן

    פסגת ההופעה הייתה ביצוע לשיר "New", עם עיבוד מיתרים שלא רק התאים למוזיקה אלא גם היה מעניין ומחושב כשלעצמו, והרגיש כמו זיקוק מלוא היופי לכדי שיר אחד. כשהם עצרו לברייק שבו דה פז שרה משפטים בשאלה-תשובה עם הקהל (שהוא, שוב, צעד נדוש, אך בוצע היטב), נשביתי באמת. כשנגמרה ההופעה הרגשתי כאילו התעוררתי מחלום בהקיץ. לא בהכרח חלום אוטופי ואופורי, אלא אולי יותר כזה של הנאה ממוצעת, אבל זה כבר נוגע לטעם אישי, וגם מוזיקה טובה שמבוצעת במדויק לא תעורר את כל העולם בך אם היא לא תהיה לטעמך.

    אי אז לקראת סוף ההופעה, בדיוק כשסיימו את הלהיט "Got to Stay Alive", הפסנתרן ניגן נעימת המתנת-הוט לצלילי המונולוג סיום של דה פז. היא עצרה אותו ואמרה שלקחה לה שנייה לשים לב, אבל שיפסיק, "כי זה סחי". יש מן הסחי במוזיקה של דה פז בנד, אבל יש בהם גם הכרה והתבוננות. החוויה שהם מספקים נעולה הרמטית, כך שאין יותר מדי מקום להפתעה ועניין - חוויה מובטחת של "רוק" והנאה. ובכל זאת, גם בתוך החוויה הלא-מיוחדת-במיוחד הזו, מצאתי את עצמי נהנה, ואף מופתע - גם אם לא מאוד. למחרת, ההופעה לא נשארה איתי, אבל לימדה אותי להעריך מוזיקה באופן יותר מיידי וברגע הזה בלי להיות דורשני להחריד. יש לזה כוח.

    סגור לתגובות על The Paz Band בבארבי: יודעים מה הם עושים ועושים את זה טוב / כללי /

  • 23 באוגוסט 2017

    Black Lips בבארבי: המופרעים התעייפו

    צילום: ענבר שפס

    מספרים שחברי להקת הגאראז' רוק האמריקאית Black Lips עלו לבמה בהודו ב-2009, ובאמצע ההופעה התפשטו, התנשקו, ולאחר מכן נאלצו לברוח מהמשטרה לאחר שדרכוניהם הוחרמו על ידי המארגנים. בהופעה אחרת בלונדון, הקהל הוזמן לבמה ונוצרה מהומה - כל זה בנוסף להטלת נוזלי גוף, שתייה מרובה והתפרעות ללא גבולות. המהומה והמופרעות שמייצגות את הופעות ההרכב שהוקם בג'ורג'יה ב-2002 לא נכחו אמש בבארבי. עשר שנים לאחר שנתנו בלבונטין סט מופרע, קצר ומדויק, נראה שהבלאק ליפס פשוט התעייפו.

    אתמול המפשעות חיממו ונתנו מופע קצר אך מהנה בזמן שהקהל בשורה הראשונה התחיל לקפוץ ולדחוף בהתלהבות. ב-22:10 הבלאק ליפס עלו לבמה לקול תשואות הקהל, שלא הפסיק להתלהב, לפחות בהתחלה. צלילים של חצוצרות ליוו אותם, ועוד לפני שהם ביצעו שיר אחד בסיסט וסולן ההרכב ג'ארד סווילי צעק שהוא מתרגש להיות פה, והודה לקהל. ואז הם סופסוף התחילו בביצוע לשיר "Blasphemy". האנרגיה עלתה. אבל כבר מהשיר השני, הלהקה וגם הקהל נראו די מנומנמים. אמנם נזרקו לבמה ניירות טואלט ובלונים, והפוגואים בשורה הראשונה נמשכו, אך האנרגיה הגבוהה ירדה. ואז כשהם בצעו את "Modern Art", הקהל שוב התלהב ונרשמת עלייה חדה במפלס האנרגיה. וככה לאורך כל ההופעה: בשירים מסוימים הקצב והאנרגיה ירדו, ואז שוב עלו.

    גם הסאונד הבעייתי במקום הקשה על ההנאה. סווילי התעקש כמה וכמה פעמים שיביאו לו וויסקי לבמה, ונראה שהאלכוהול העסיק אותו יותר מכל. ראויה לשבח זומי רוסו, הסקסופוניסטית החדשה שהצטרפה להרכב באלבומם האחרון והמשובח "Satan's Graffiti or God's Art?". רוסו אמנם עמדה בצד הבמה אך הצלילים שהפיקה מהכלי ומקולה הורגשו וריגשו, במיוחד בשיר השמיני, "Crystal Night". בכלל, חבל שלא בוצעו יותר שירים מאלבומם האחרון וגם יותר להיטים. הקטעים שנוגנו מ-"Arabia Mountain", אלבומם השישי והאהוב עליי, היו ללא ספק הכי מהנים ומלהיבים.

    כעבור שעה בלבד, סווילי הניף אצבע משולשת לקהל וההרכב ירד מהבמה, מהר מדי. לאחר כמה דקות של קריאות מהקהל הם עלו להדרן יחד עם המפשעות, בביצוע משותף ומתבקש ל-"How Do You Tell a Child That Someone Has Died". המפשעות הקליטו בעבר גרסה לשיר בעברית, ועלו לבמה עם דפי מילים בניסיון ללמד את הבלאק ליפס לשיר בשפת הקודש. שתי הלהקות הסתדרו בזוגות, והשירה הרהוטה של חברי המפשעות לצד המלמולים חסרי הפשר של סווילי וחבריו יצרו הומור וחתמו את ההופעה הפושרת לפחות ברגע מיוחד אחד שישאר בזיכרון ובלב.

    סגור לתגובות על Black Lips בבארבי: המופרעים התעייפו / כללי /

  • 10 ביולי 2017

    All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי

    צילום: לורי שטטמאור

    בכל פעם שאני מגיע לבארבי ברכב, אני מנסה לחזות מראש את הצפיפות בהופעה על פי "מדד הסונול", שנקבע על פי המרחק בין תחנת הדלק שליד הבארבי למקום החניה הפנוי הקרוב. גם אתמול בערב, רבע שעה לפני תחילת ההופעה של All Them Witches, המדד לא הטעה אותי - המרחק הגדול יחסית בין מקום החניה שלי לתחנת הדלק חזה במדויק את הצפיפות בתוך המועדון, שהיה בתפוסה גבוהה בהרבה מהציפיות שלי מהלהקה האלמונית למדי (כך הנחתי).

    אז מזמן הפסקתי לנסות לחזות את הפופולריות של הופעות אינדי בישראל - לפחות לא כשחוזה גונזלס ממלא את הבארבי שלוש פעמים בשנה, בעוד ש-Preoccupations המופלאים מופיעים מול אולם חצי ריק בתמונע. אבל אחרי שנכחתי בהופעה של אול דם וויצ'ס (שאלבומה האחרון, "Sleeping Through the War", הוא אחד מהאהובים עלי בחודשים האחרונים), קל לי יותר להבין את סוד ההצלחה. המוזיקה של הרביעייה האמריקאית יושבת בול על הטעם הרוקנרולי הישראלי. היא מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין שירים מלודיים עם התפרצויות דיסטורשן מהירות ושירי ג'ימג'ום בלוזיים ארוכים ומפוזרים. זו להקה שמצליחה לפנות גם לפלצני אינדי כמוני, וגם לחבר הזה שלכם שטוען שלא יצא אף אלבום רוק נורמלי מאז שנה 97'. בחיי שראיתי כמה אנשים שמניפים ידיים מקורננות בקטע לא אירוני בכלל.

    ולאול דם יש עוד נכס: הסולן. וכשאני אומר סולן אני לא מתכוון ל-"מי שעמד הכי קרוב למיקרופון כשהקלטנו את סינגל הבכורה, אז זרמנו עם זה" כמו ביותר מדי להקות קטנות. לצ'רלס מייקל פארק ג'וניור יש קול חרוך ומלא אופי, עם מבטא נשווילי שמעלה טעמים של ברבן זול, ושירה שעוטפת היטב את המלודיות של הלהקה במקום לשכב עליהן בעצלתיים. גם הנוכחות הבימתית שלו מזכירה יותר את זאת של הסולנים הגדולים של שנות ה-90, ולא את זמרי האינדי הנבוכים של המאה ה-21. השירים של הלהקה משתמשים בנכס הזה היטב, כשבין חפירה לחפירה השירים נפתחים על מנת לאפשר לשירה לתפוס את המקום המרכזי.

    החלק החלש בהופעה היה כנראה השירים מהזן השני, אלה שהתמקדו בחפירות גיטרות ארוכות, ויכלו לעבוד טוב יותר באוויר הפתוח של פסטיבל מוזיקה עם קהל ששרוע על הדשא מאשר במועדון סגור מול קהל צפוף ומזיע. ברגעים אלה מרבית הטלפונים כוונו לפרצופי האנשים ולא אל הבמה. ההופעה הסתיימה בהדרן מיותר למדי - לא רק כיוון שהוא הגיע אחרי הופעה ארוכה וחצי שעה אחרי שהלהקה התנצלה על כך שהם נאלצו לעזוב כל כך מהר, אלא גם כיוון שללהקה חסר את השיר האחד הזה שהוא קונצנזוס שיאחד סביבו את הקהל לרגע שיא של ממש. ובכל זאת, התחושה ביציאה הייתה שצפיתי בלהקה שלא רק מילאה בצדק את הבארבי, אלא שבעידן אחר, קצת יותר ידידותי להמנוני רוקנרול שמשאירים צילצולים באוזניים, היתה יכולה להופיע על במות גדולות בהרבה.

    סגור לתגובות על All Them Witches בבארבי: יושבים בול על הטעם הישראלי / כללי /

  • 29 בינואר 2017

    קרקס ההזיות של שטובי בבארבי: טריפ מסביב לעולם

    (צילום: אילנית תורגמן)

    החורף הפתאומי שפקד את הסופ"ש לא מנע משטובי למלא את הבארבי ביום שישי האחרון. מה שכונה "קרקס ההזיות של שטובי" לא אכזב והבארבי כולו היה על הרגליים במשך שעתיים.

    לוליינים פוזרו במיקומים אסטרטגיים באולם, רקדניות עלו על הבמה וכולם היו צבועים בצבעי נאון זרחניים. אדם המחופש לעץ עם שרביט זוהר וכתר לראשו עבר בין הקהל שוב ושוב. הייתי מכנה אותו מלך היער, אילולא זן פטריות בעל אותו השם כבר לקח את הכינוי. כל אווירת הקרקס והמוזיקה של שטובי וההרכב יצרו אווירה של טריפ. אומנם שום דבר לא היה מוגזם מדי, אבל התאורה, הצבעים והלוליינים הכניסו את כולם לאווירה, כאילו זה היה סירק דה סוליי במסיבת טבע.

    על הבמה היו יונתן אלטר (תופים), זיו הרפז (בס), מרתה דיין (חליל), עומר דיין (ספוקן וורד) וכמובן שטובי, לבוש בחליפת גוף אדומה. הוא ניגן על סמפלר, טרמין, בוזוקי ו-EWI (כלי נשיפה אלקטרוני המאפשר לחקות ולסמפל מגוון רחב של צלילים). תוך כדי שהוא מתפקד על מגוון של כלי נגינה הוא לא הפסיק לרקוד, לקפוץ ולשלהב את הקהל שבתמורה החזיר לו בתשואות וקפץ עוד ועוד.

    המוזיקה נעה בין מוזיקת רייבים סטנדרטית שנכנסת ללופ שלא נגמר: הנגנים על הבמה חוזרים על איזשהו מוטיב, יש בנייה לשיא מסויים, וכשהשיא מגיע הלופ מתפרץ בחזרה ושטובי קופץ גבוה יותר מהפעם הקודמת. לא כל הקטעים נוגנו במקצב האומצה אומצה האופייני למוזיקה אלקטרונית. היו מגוון של מקצבים ואפילו שבירות בקצב, דבר שהפך את הקטעים למעניינים יותר. אמנם שטובי עצמו היה אנרגטי בצורה יוצאת מן הכלל, אך יונתן אלטר, שהיה על התופים, סחב במו ידיו שעתיים של מופע מבלי להחמיץ מכה.

    יחד עם המקצבים האלקטרוניים החיים נוסף האלמנט האתני בהופעה. מצד אחד הקצב זרק אותנו למידברן או למסיבת טבע, מצד שני היו השפעות של מוזיקת עולם, בעיקר גוונים מהמזרח. וכאן היתה הבעיה שלי. אולי אני מניאק שלא רוקד, אבל אחרי זמן מה הרגשתי כאילו שאני בלופ אינסופי שלא ממש מגיע לשום מקום (במיטב המסורת של לופים אינסופיים). כל בילדאפ לשיא מסויים הרגיש לי כמו אותו הבילדאפ לאותו השיא, וגם אם הייתי מניאק שכן רוקד, לא הייתי יכול להחזיק שעתיים של שטובי. בשלב מסויים כל הצלילים שהופקו מהבמה התערבבו לעיסה אחת גדולה של סאונד כך שהדבר הכי קוהרנטי שיכלתי לשמוע היה רק המקצב. אולי כל זה היה חלק מהרעיון של קרקס ההזוי, אולי אני באמת צריך לרקוד לפחות קצת. מה שבטוח זה שכל מי שהיה בבארבי עבר חוויה של מסע עולמי.

    סגור לתגובות על קרקס ההזיות של שטובי בבארבי: טריפ מסביב לעולם / כללי /
→ פוסטים קודמים