ראיון עם Anatopia: לאהוב את ג'וליאן אסנאג'
אני לא יודע מאיפה שמעתי עליהם. אני זוכר שהם לבשו לבן. אני זוכר שהם היו צמד של בחורה שובבה שלא פחדה לנענע את האגן ואירופאי בלונדיני שתפעל במקביל גיטרה תופים וקולות בקואורדינציה מרשימה. ואני זוכר שזה הרקיד.
זו היתה ההופעה של להקת Anatopia: צמד הסינת'פופ הממזרי של הזוג הרענני-פרנקפורטי הנרייטה מורגנשטרן ו-Klaus Plötzlich. הנרייטה וקלאוס הכירו כשלמדו מוזיקה ופרפורמנס באמסטרדם, התאהבו, והתחילו לכתוב שירים ביחד. הם יגיעו לכמה הופעות בארץ כדי להשיק את אלבומם החדש "User Experience", אלבום שעוסק בתרבות ההיפר-דיגיטלית ועם הרבה קינק. ראיינתי את ההרכב במייל ושאלתי אם הם רואים את עצמם בתור סייבורגים, מה היה קורה אם הם היו פוגשים את מושא אהבתם ג'וליאן אסנאג' (מייסד Wikileaks) בבקסטייג', ומה הקטע עם קוד הלבוש.
האלבום החדש שלכם נקרא "User Experience" ("חוויית משתמש") והשירים עוסקים בטכנולוגיה ובאינטרנט, אבל אתם מסרבים להשתמש בלפטופים בהופעות. האם אתם רואים את עצמכם יותר כלודיטים שורפי מכונות, או סייבורגים בחוד החנית, ולמה?
"ובכן, למעשה אף אחד מהנ"ל - אולי יותר לסייבורגים בחוד החנית. לא תראה אותנו שורפים מחשבים, אנחנו אוהבים אותם יותר מדי. הטכנולוגיה כל כך מוטמעת בצורה שבה אנו חושבים כך שכולנו סוג של סייבורגים. זו לא שאלה של להיות בעד או נגד התהליך הזה. אנחנו מנסים לדבר על זה, לבטא את זה בשירים שלנו.
"אנחנו לא רוצים שהמחשב ינגן את המוזיקה שלנו בהופעה חיה, אלא שאנחנו נננסה לחקות את המוזיקה שהמחשב מנגן - אם כבר מדברים על סייבורגים - כאילו ששטלו בנו מוזיקה נוצרה על ידי מכונות, ואנחנו רוצים לשחזר אותה מבלי להשתמש בכלים המקוריים. דווקא בגלל שאנחנו משתמשים במחשבים ברגעים אחרים בחיינו, הבמה היא סוג של האזור היחיד שנקי ממחשוב. המוזיקה זורמת דרך הגוף שלנו, שעובד כסוג של מעבד. זה אותו הדבר עם הליריקה:
"הקלט הוא טכנולוגיה והאינטרנט
מעובדת בעצמינו הכה אנושיים
פלט: שיר
"אנחנו גם פשוט רוצים שאנשים יראו את מה שהם שומעים. זה צורך בסיסי להבין את המכניזם שמלפניך ולעקוב אחרי כל צעד שלו. אנחנו אוהבים את זה. אנחנו אוהבים את האתגר, וההרגשה הזו יוצרת מתח מסוים, סוג של משימה בלתי אפשרית".
“האקר" הוא שיר אהבה שובב לג'וליאן אסאנג' ואדוארד סנודן [המדליף הגדול בהיסטוריה -ע.ש.] מה הייתם עושים אם השיר היה עובד והייתם אשכרה פוגשים אותם בבקסטייג' אחרי הופעה?
הנרייטה: "בצורה יבשה, אם הייתי פוגשת אותם בבקסטייג' הייתי מנסה לנעול אותם ולחטט להם בשכל; אולי לפתות אותם להיות חברים שלי עם קצת אלכוהול ובדיחות מפגרות. אני דווקא חושבת שג'וליאן אסנאג' מאוד סקסי, אבל כנראה לא המאהב הכי טוב".
"וירוס" הוא שיר על הרצון להיות ויראלים. מדוע כל כך הרבה אנשים וחברות בימינו כל כך אובססיביים לגבי להיות ויראליים?
"להפוך לויראלי זו תהילה מהירה ובזול. חברות רוצות את זה בגלל שזה הפרסום הכי טוב שהן יכולות לקבל וזה עולה להם הרבה פחות מאשר, למשל, פרסומות בטלוויזיה. עם אמנים זה יותר מורכב. תאורטית זו דרך לעקוף את תעשיית המוזיקה. נראה כאילו שיש לך יותר סיכוי להצליח אם תהפוך לויראלי מאשר להתדפק על דלתות הלייבלים וכו'. ותאורטית כל אחד יכול להפוך לויראלי. זו כנראה לא שאלה של כסף או מעמד: לכולם יש סיכוי שווה להפוך לכוכבים ויראליים (גם אם לחברות גדולות יש יתרון כי הן יכולות לשלם כדי לדחוף את התוכן שלהן). אם נהיית ויראלי זה אומר שהצלחת באיזשהו אופן, אבל אני חושב שהיום אנשים מתחילים להבין לאט לאט עד כמה זה שטחי וזמני זה "להצליח". השיר מדבר על ההקרבה שאנחנו והרבה מהחברים שלנו מוכנים לעשות בתקווה להגיע למלא אנשים, וכן, להפוך לויראליים. אנחנו עובדים כל הזמן, זה קצת טראגי".
כחלק מהקמפיין מימון ההמונים שלכם, 89 איש תרמו כסף כדי לקבל רינגטונים אישיים. איך זה היה להקליט כל כך הרבה רינגטונים, ומה למעשה אמרתם ברינגטונים האלה?
"שרנו ברינגטונים: "XXXX, זה הנייד שלך, גע בי, אני רוצה אותך". כדי להקליט אותם, לקחנו כל שם, דמיינו את האנשים, וניסינו לפתות אותם אחד אחד. זה היה ממש כיף. למעשה, נשמח לעשות עוד: מי שקורא את זה ורוצה רינגטון מוזמן לכתוב לנו".
איך המצאתם את המכונה שמאפשרת לכם לנגן על גיטרה ותופים ולשיר באותו הזמן? איך מפעילים אותה?
קלאוס: "פשוט רציתי ביט מאוד פשוט, וחשבתי "למה שמישהו יצטרף ללהקה רק כדי לנגן בום-טראח-בום-טראח?" אז לא ראיתי שום ברירה אחרת מאשר לעשות את זה בעצמי, ובכך התחלתי מסע ארוך של ניסוי וטעייה. בשנתיים הראשונות כנראה שלא היתה הופעה אחת מבלי שמשהו בהתקן שלי נשבר, יצא מהמקום, או עף מבמה. למזלנו, הנרייטה היתה חברת להקה מאוד סבלנית, ומעבר לכך, אפילו עשתה מופע מעולה של אישה אחת בזמן שהייתי עסוק בלתקן את הדברים שלי. כדי להפעיל את זה צריך שיהיה לך לב של אוגר ומיתרי ברך של צ'יטה".
יש לאנטופיה אמצעים ויזואליים חזקים וקוד לבוש קשוח. מדוע אתם לובשים רק לבן?
"הסיפור של הלבן התחיל כי כשיצאנו לדרך היינו בסצנת הסקווטים של אמסטרדם, איפה שהאתיקה המזרחית היה מבוססת בעיקר על שחור. אז רצינו להיות הפאנקיסטים בין הפאנקיסטים. לבן היה גם הצבע של מחשבי המק הסקסים בזמנו, והוא גם מרפרר לחללים אמנותיים חלקים ונקיים וגם לסרטי מד"ב משנות ה-60. ובנקודה מסוימת זה הפך להיות חוק קשוח שנהנינו לקיים. אנחנו אוהבים חוקים".
~~
Anatopia יופיעו ב-27.2 בסירופ בחיפה, ב-14.3 בתל אביב בפסאז', ובירושלים (תתעדכנו בפייסבוק)