סן פרנסיסקו
לפני הכל הבהרה קטנה - למקרה שלא הבנתם, נסעתי לטייל באמריקה כדי לטייל באמריקה, לא במיוחד כדי לראות הופעות. הייתי בעוד המון מקומות שלא כתובים בפוסטים וברוב הלילות לא הייתי בהופעות, אולי בברים, במוטלים, במסעדות. הפוסטים האלה מתעדים את הזווית המוזיקלית של הטיול.
אז, סן פרנסיסקו. הדבר הראשון שאני חושב עליו כשאני חושב על סן פרנסיסקו זה השיר היפיפה ההוא של Scott McKenzie. לא היו לי שום פרחים בשיער ובכל זאת הגעתי לשם, בסוף יום ארוך של נהיגה מדרום אגם טאהו דרך יוסמטי ועיר שכוחת אל בשם Merced ועד לסן פרנסיסקו. חציתי את ה-Bay Bridge ואורותיה של העיר נגלו לפתע לפני כמו כוכבים בלילה, מזמינים אותי להצטרף אליהם.
זו היתה התחנה האחרונה של הטיול. היה לי שם שבוע והחלטתי לקחת אותו באיזי, עייף מהתרוצצויות וסימוני "וי" על אתרים תירותיים. עליתי וירדתי על הגבעות שלה ונהניתי מהאווירה החופשית ברחוב. היא כל כך חופשית שסן פרנסיסקו מושכת אליה גם מלא הומלסים מוזרים שמבקשים ממך עודף לבירה בכל פינת רחוב שניה.
באחד הלילות מצאתי רשימה של מועדוני ההופעות הנחשבים בעיר והחלטתי ללכת לראות כמה להקות אנונימיות במועדון Bottom Of The Hill. פקיד הקבלה בהוסטל טען שקשה להגיע לשם עם תחבורה ציבורית, אז החלטתי ללכת לשם ברגל ולחוות את העיר, הליכה של איזה שעה. לצערי בדרך ניגלו כמה רחובות מאוד מפוקפקים. הרגשתי לא בטוח, משהו שלא קורה לי בדרך כלל, והחלטתי להסתלק משם ולתפוס מונית. אפילו המוניות לא רצו לקחת אותי משם. בלית ברירה הסתובבתי וחזרתי להוסטל ברגל, מוותר על ההופעות ההן.
זה השבוע האחרון שלי באמריקה, חשבתי לעצמי, מגיע לי פינאלה גדול. בהוסטל היה תלוי פוסטר של מועדון ההופעות האגדי בסן פרנסיסקו, The Fillmore, ובלילה האחרון שלי, ה-21.9, היתה הופעה של James Blake. לבם של חלק מהקוראים בטח החסיר פעימה, ג'יימס בלייק הוא אחד מהאמנים הלוהטים והאהובים כרגע בעולם. בשבילי הוא היה תוצר של מכונת הייפ מוגזמת. נמאס לי לשמוע את "There's A Limit To Your Love" מיליון פעם ברדיו ולראות את השם שלו צץ בכל פעם שקראתי איזה כתבה על מוזיקה. למרות זאת, החלטתי לפתוח את הראש וללכת להופעה.
במקרה באותו היום, ה-21.9, היתה הופעה בחינם ב-Union Square, חלק מהופעות חינם קבועות ופעילויות שיש שם בחודשי הקיץ. קראו ללהקה Electric Shepherd, חבורה של בלוז רוקרים פסיכדליים עם סאונד עדכני שכזה. הם הזכירו לי קצת את הסטייל של גבע אלון ואבישי אפרת רק במבטא אמריקאי אותנטי. הייתי צריך להתארגן לקראת הגיג הגדול שבשמיים של ג'יימס בלייק, אז הסתלקתי באמצע ההופעה.
כמה שעות לאחר מכן עליתי על האוטובוס ונסעתי לאורך רחוב Geary הישר לפילמור. ההופעה נמכרה מראש ואנשים הציעו כרטיסים באינטרנט במחירים מוגזמים של $100 לכרטיס כשהמחיר המקורי היה רבע מזה. ביררתי בקופה אם יש כרטיסים. הם הגיבו בנוקשות שאין ולפנות בבקשה את השטח לבאי ההופעה שיש להם כרטיסים. האמריקאים האלה יכולים להיות קשוחים לפעמים.
זזתי הצידה ושאלתי כל אדם שעבר אם יש לו כרטיס ספייר. התמזל מזלי והאדם השלישי אמר לפתע "כן". נכנסתי איתו ושאלתי כמה הוא רוצה בשביל הכרטיס. הוא אמר $50. הוצאתי שטר טרי של $50 מבלי להתמקח. לא רציתי להתגרות במזל שלי, במיוחד לאור המחירים המופרזים שראיתי ברשת. הוא נתן לי את הכרטיס, נתתי לו את השטר, ונכנסתי פנימה לפילמור.
איזה אולם יפיפה. זה כל כך כיף להכנס לאולם הופעות שמכבד את עצמו, מקום עם סגנון והיסטוריה, ולא סתם בלוק בטון מאולתר. הקירות שלו ספגו הדים מכל כך הרבה אמנים אגדיים שזה לא יאמן. הפוסטרים הצבעוניים מעוררי הקנאה שתלויים בקומה למעלה הוכיחו את זה.
האולם היה עוד חצי ריק. דואו האלקטרוניקה Teengirl Fantasy עלו לבמה לחימום הקהל, והתייצבו מאחורי עמדות הציוד הדיגיטלי. הבחור מצד ימין לקח על עצמו את תפקיד איש המסיבות, כזה שרוקד ללא הפסקה ולוחץ מדי פעם על איזה כפתור. הבחור מצד שמאל לעומתו לקח את תפקיד האלקטרונאי המסתורי/עסוק ותפעל את כל המכשור שלו בריכוז רב.
המוזיקה היתה קצת מעורבבת מדי לדעתי. כל הוק שיכלת להאחז בו נמשך במהרה מידך בעוד שטינגירל פנטסי עברו לרעיון הבא ללא הרף. דווקא הקטעים הפשוטים והכי מחזוריים ומינימליסטים שלהם היו הכי חזקים והתקבלו באהדה. סך הכל מופע פתיחה מוי כיף, סוג של מסיבת אסיד האוס בקטנה. אפילו הקהל האדיש הראה סימני תזוזה למשמע הביטים שלהם.
זמן קצר וסאונדצ'ק אחד לאחר מכן, אורות האולם הוחשכו והקהל החל להשתגע. ג'יימס בלייק עולה לבמה. לא האמנתי עד כמה אנשים אוהבים אותו. תיקון, עד כמה נשים אוהבות אותו. הן לא הפסיקו לצרוח ולהכריז את אהבתן בקולי קולות, תחינות ובקשות שיעשה להן ילדים ולעולם לא יעזוב. בחור אחד החזיר להן וצעק "James, I'm so wet right now". אין לי מושג איך ג'יימס בלייק אוכל את כל זה. הוא נראה כמו הבחור האנגלי הכי צנוע ומופנם שרק אפשר להיות, יושב מקופל קמעה על יד הקלידים שלו ומחייך במבוכה.
ואז הוא החל לנגן. ואז הוא החל לשיר. הבנתי שזה לא סתם הייפ. הבחור יודע מה זה מוזיקה, הבחור פאקינג מוכשר. רק כשראיתי איזה קול ונגינה יוצאים ממנו, רק אז הכל התחבר לי והבנתי את המוזיקה שלו ולמה כל כך הרבה אנשים אוהבים אותה. יש לו רגישות מאוד עמוקה, והוא לא מפחד להביא אותה לתקליטים ולבמות לילה אחר לילה. הוא אמן soul.
מוזר לי שג'יימס בלייק ידוע בתור אמן דאבסטפ, מה לו ולוובל המצועצע? ההופעה שלו התחברה לי לוייב של הופעות ג'אז. ליוו אותו גיטריסט ומתופף אדירים וממש לא טיפוסיים. הגיטריסט Rob McAndrews עסק ביצירת טקסטורות של סאונד ודילוג בין הגיטרה לסמפלר. המתופף Ben Assiter תיפף בעיקר על פדים אלקטרוניים ברגישות מאוד גבוהה ומינימליזם ראוי להערצה. הוא גאון, הלוואי שמתופפים ילמדו ממנו.
הטריו היה רגיש לכל צליל וצליל. לא היה שום תו שנזרק סתם ככה לחלל האוויר. הכל נעשה במודעות ובכמות הכי קטנה שאפשר, לתת כבוד לחלל בין הצלילים. שמעתי כמה ימים לאחר מכן את גרסאות האולפן לשירים. אין לי שום ספק שהגירסה החיה לוקחת בגדול. הרגשתי כאילו שאני באיזה הופעה עתידנית, כמו באיזה סרט סייברפאנק כשרואים להקה משונה עם מוזיקה לא ברורה באיזה בר ביזארי, רק שהעתיד של הסרטים ההם הוא ההווה שלנו. ככה צריכה להשמע המוזיקה של העכשיו, חיבור בין הרגשות של פעם לטכנולוגיה של המחר.
רוב ההופעה נשענה על הנגינה המינימליסטית של ההרכב ובעיקר על הקול הייחודי של ג'יימס שסימפל הרמוניות עם עצמו. מדי פעם הם עברו לאחד מהקטעים הישנים שלו, למשל CMYK, ואז ההופעה עברה לפורמט יותר אלקטרוני ומסיבתי. זה הרגיש לי לא קשור, אבל זה הניע את הקהל הגם ככה משולהב לכדי אטרף מוחלט. מרוב מחיאות כפיים ורקיעות רגליים הוא אפילו עלה להדרן, כנראה אחד לא מתוכנן. כולם היו מאוהבים בג'יימס בלייק ולו רק לשעה קלה.
בסוף ההופעה התחלתי לדבר עם בחורה אחת שהיתה לה חולצה של ה-Vaccines. לפחות אם אני לא ראיתי אותם רציתי לשמוע חוויות ממישהו שכן. היא אמרה לי שהם היו מעולים, איך לא. ביציאה מהפילמור עובדי המקום חילקו בחינם את הפוסטרים של ההופעה, מנהג קבוע לטענתה שעושים בכל הופעה שנמכרת לגמרי. אהבתי. עם פוסטר מתחת לזרוע וערב הופעות מהנה, הלכתי לדרינק אחד אחרון בסן פרנסיסקו בבר ממול.
זהו, כאן נגמרת ההרפתקאה המוזיקלית שלי בארה"ב. חזרתי לסצינה המקומית והמשובחת שלנו, כך שהבלוג חוזר למתכונת הרגילה שלו. מקווה שקיבלתם תיאבון לדגום בעצמכם את המדינה העצומה הזו ולראות מה קורה שם, בין אם מוזיקלית או לא.
נ.ב. זוכרים את זה שלא דוחפים קדימה בהופעות באמריקה? אז איך משיגים בירה באמצע ההופעה? אה הה! בפילמור יש מלצרית שמסתובבת בתוך הקהל ומביאה לצמאים את המשקאות שלהם. פתרון קצת מעצבן אבל יצירתי ודי נוח לעניין.
