אנחנו תומכים ברגל סברס מאז שהגיע אלינו "סמל סטטוס", אלבום הבכורה הרועש והעקום שלהם בקטע טוב. מאז אף יצא לי להכיר את סולן ההרכב מיתר ענבר ולדבר איתו על מוזיקה ועל דעיכת האינדי-רוק, על כך שצריך לעשות דקונסטרוקציה למה זה אומר להיות להקת גיטרות ב-2018 ולהרכיב את זה מחדש כדי להיות רלוונטיים. הוא הבטיח שרגל סברס יהיו שם לא באלבום הקרוב, אלא בזה שאחריו, ואם הלהקה תחזיק מעמד עד אז נראה לי שזה אשכרה יקרה. אפשר לשמוע את המטמורפוזה שהלהקה עוברת כבר עכשיו בקטע החדש "חיות". השיר מתחיל בריף גיטרה עמוס דיסטורשן ומטעה אותנו לחשוב שזה עוד קטע מחורע של רגל סברס בדיוק כמו שאנחנו מכירים. אבל במקום להמשיך את הכאוס הלהקה מורידה הילוך. הסולן שר בקול נעים "אתה נמצא בדיוק במקום בו אתה רוצה להיות / עם שאר החיות במעבדה" כשמלווה אותו ליין קטן בגיטרה סטייל נושאי המגבעת ומה שנשמע כמו קסילופון צעצוע, ספק מסונתז. הבית מסתיים בהרמוניה ווקאלית מתגברת לפני שהם חוזרים בחזרה לפול פאוור בפזמון "אז כדאי שתבקש סליחה". אבל הרגעים החזקים של השיר הם דווקא בבתים, באיפוק שמת להתפוצץ. רגל סברס כנראה מבינים את זה, כי במקום לטחון לנו את הפזמון עד מיאוס השמים מתכסים בעננים בדקה השלישית והשיר עובר לקטע אינסטרומנטלי נעים ומטריד בו זמנית, משהו בין Interpol ל-Preoccupations לבין "Six" של Mansun, אחד מאלבומי הגיטרות האנדרייטד של העשורים האחרונים. אני לא מכיר עוד להקה בארץ שעושה את זה ככה ובעברית, ששותלת אינדי-רוק אמריקאי במדבר המקומי ובודקת איזה מין צמח יצא. נגלה איך הוא גדל כשאלבומם השני "אפס" ישוחרר בסוף החודש.
רגל סברס ישיקו את "אפס" ביום שישי 23.3 בלבונטין 7 בתל אביב
סגור לתגובות על בכורה: "חיות" של רגל סברס - להקת גיטרות במטמורפוזה / כללי / עידו שחם
אם אתם רוצים להיות רוקרים קשוחים, פשוט תוסיפו את אומלאוט המטאל לשמכם. אומ-מה? אומלאוט! שתי הנקודות הקטנות שהסקנדינבים והגרמנים אוהבים לשים מעל אותיות אהו"י ורק הם יודעים איך לבטא. Queensrÿche, Motörhead, Mötley Crüe - כולן שדרגו את שמן עם אומלאוט אפילו שהלהקות מגיעות ממחוזות אחרים בעולם. אין אמנם תוספת של אומלאוט בשמו של הרכב האינדי רוק המקומי Vini Vicious, אך הם כן שמו אותו באי פי הבכורה שלהם שנקרא בפשטות "Ä", כאילו לתאם ציפיות עם המאזין התועה שיגיע אליו במקרה בסאונדקלאוד. הכרתי כבר את חגיגת הריפים של "Sun King" ומרוץ הפוסט-פאנק של "Potion" מהאי פי, ועכשיו התוודעתי גם לקטע הפותח "Ether" והקטע הסוגר "Follow Me" שממשיכים את הקו הרוקיסטי אך חוקרים מקצבים קצת יותר פ'אנקיים, סטייל פיית' נו מור המוקדמים. אם מהדורת השבט השטנית נקודת הג'ק של ג'קי שרגא ומני אבירם היתה עוד רצה ברדיו, האי פי הזה בטח היה מככב שם לצד קטעים חדשים של At the Drive-In והאלבום האחרון של מטאליקה. אבל היום שהשבט הזה מפוזר ברחבי הרשת, אולי "Ä" יאחד אותו לאיזה סשן הדבנגינג רציני וצפצופי אוזניים במרתף אפלולי בעיר.
סגור לתגובות על בכורה: Vini Vicious - Ä / כללי / עידו שחם
רוקרים בדרך כלל אוהבים לספור עד ארבע, גג עד שמונה, אך אלבום הבכורה של קרוקודיל פופולאר נפתח עם ספירה לא שגרתית של תשע - מן הצהרה ספיינל טאפית שכזו שהם רוצים לקחת את זה צעד אחד הלאה. חבל שהחומרים המוקדמים שלהם הוסרו מסאונדקלאוד, כי אז הייתם שומעים שההפקה שודרגה, כתיבת השירים הושחזה והלהקה מריחה מיותר רוח נעורים: "Loko" לוקח את בירבורי הרוק הישראלי של חיה מילר ז"ל לאנגלית; "Pitt" שואל את הריף מ-"Nobody Move, Nobody Get Hurt" של We Are Scientists ולוקח אותו למקום יותר מטורלל; ו-"Evil" מאט פתאום את רכבת הגיטרות לקראת תחנה של דיכאון ודיסוננס. למעט הקטע האחרון "בום חזק", קרוקודיל מהמרים נגד הגל העברי והולכים על אנגלית במבטא ישראלי קליל מה שדווקא תורם לחספוס ולדחיפות. הקולות מתחלקים בין מיכאל לירן לטל שטיינברג. אני לא יודע מי מהם שר בקטע "9-5", אבל מי שזה לא יהיה התשוקה והנירוטיות שיוצאת מגרונו בזמן שהוא הולך ומאבד את זה נשמעת לגמרי אותנטית. קרוקודיל שוחים לצד חבריהם לביצה כמו I Was A Bastard ורגל סברס, להקות שגדלו ככל הנראה על תחיית הרוקנרול של תחילת שנות ה-2000 ומסרבות לתת לו לחזור לקבר, עם קולגות מהגולה כמו Parquet Courts והדהודים מנושאי המגבעת והפיקסיז. תהיו בטוחים שהקרוקודיל הזה יהיה פופולאר על במת האינדינגב ומאחורי העמוד בלבונטין, יש להם את הגיטרות העקמומיות והמלודיות והאנגסט בשביל זה.
סגור לתגובות על בכורה: קרוקודיל פופולאר / כללי / עידו שחם
אני לא בטוח שהמוזיקה של Mitski מעניינת אותי כמו שמעניינת אותי הדמות שמאחוריה. כן, הגיטרות המלוכלכות באלבום "Puberty 2" סיפקו לי את מנת הרוק שהייתי צריך ב-2016, אבל תמיד היה לי חשוב לשמוע את קולה של מיצקי ביניהן. הקול הייחודי והטקסטים שמתעסקים במשברי זהות אישיים בצורה כל כך חשופה וכואבת הם אלו שהפכו את מיצקי לאחת מגיבורות האינדי של השנה שעברה, ולאחת מהמוזיקאיות המעניינות ביותר שפועלות כרגע. היא מגיעה להופעה בבארבי ב-18.2, אז תפסתי אותה במייל לראיון על האלבום הסופר-מוצלח "Puberty 2", על יפן ועל המשמעות של להיות מבוגרת.
"Puberty 2" מכיל רגעים אינטימיים שבהם הקול שלך נמצא בפרונט, לעומת רגעים שבהם הוא טובע בתוך חומות של גיטרות רועשות. עם איזה סאונד את מרגישה יותר בנוח לשיר?
כל זה קורה מאוחר יותר בזמן המיקסים. כשאני מקליטה שירה הכלים נמצאים באותה עוצמה של ווליום, והתוצר הסופי לא משפיע על הביצוע שלי. בעטיפה של האלבום את עומדת בשדה והפנים שלך צבועים בלבן. האם זאת עוד התייחסות לנושא הגזע שנגעת בו גם בקליפ לשיר "Your Best American Girl"?
לא, הושפעתי בעיקר מ-Butoh היפני (סגנון ריקוד, י"א) ועוד אמנויות במה מסורתיות שבהן האמנים צובעים את כל הפנים בלבן. בכך שצבעתי את הפנים בלבן, אבל רק חלקית ולא בכשרון רב, רציתי להראות שאני שייכת מרחוק למוצא הזה, אך לא מיומנת בו ולא מתמצאת בחלק גדול מהמסורת.
נולדת ביפן, ולאחרונה הופעת שם לראשונה כמוזיקאית, יותר מעשור לאחר שהיית שם בפעם. איך זה הרגיש לחזור, ומה עשית בזמן שהיית שם?
זאת הייתה הופעה מאוד מרגשת בשבילי, בגלל שבפעם האחרונה שהייתי שם הייתי רק חובבת מוזיקה חולמנית שעדיין לא עשתה את הצעד כדי להפוך לאמנית אמיתית. זה הרגיש כמו סוג של שיבה הביתה אחרי שיצאתי והתאמנתי והוכחתי את עצמי כמבוגרת. בזמן שהייתי ביפן נהניתי לעשות את הדברים הרגילים שבסופו של דבר אתה הכי מתגעגע לעשות כשאתה עוזב לכל כך הרבה זמן, כמו ללכת לחנות ספרים ולחנויות נוחות, או לאכול את האוכל המקומי. גם ביקרתי בכמה מקדשי שינטו, לא בגלל שאני דתייה, אלא בגלל שהם יפניים באופן מובהק ואי אפשר למצוא אותם בשום מקום אחר.
ברכותיי על השיר "Your Best American Girl" שהגיע למקום השני ברשימת השירים הטובים ביותר של שנת 2016 ב-NPR! איזה מוזיקה חדשה הכי אהבת השנה?
נפלתי לרצפה מהיופי של האלבום "A Seat At The Table" של Solange.
אחד מהשירים הכי כובשים באלבום החדש שלך, לדעתי, הוא "My Body's Made of Crushed Little Stars" בו את מקבלת את העובדה שאת תמותי יום אחד, ומנמקת את זה בכך שאת "עובדת טוב יותר תחת דדליין". האם זאת המשמעות של התבגרות בעינייך? לקבל את העובדה שהחיים קצרים ושאת רק חלקיק קטן מיקום הרבה יותר גדול?
אני חושבת שלהפך - זאת המשמעות של להיות מבוגר בעיניי. אני חושבת שילד עדיין לא מבין עד הסוף שהוא הולך למות, וטינאייג'רים חושבים שהם אלוהים. אני חושבת שברגע שאתה הופך למבוגר אתה מתחיל להבין כמה החיים באמת קצרים אך יקרים.
אפרופו השיר הזה, את מתכוונת לבקר בירושלים או במקומות ספציפיים אחרים בישראל?
לצערי, כמו עם כל המקומות שאבקר בהם במסע ההופעות, אני לא חושבת שאהיה שם מספיק זמן כדי באמת לראות אותם, ומה שאחווה יהיה מוגבל למה שנמצא מסביב למקום האירוע.
תמונת הקאבר שלך בפייסבוק מכילה את שם האלבום שלך בפונט של הסדרה "Stranger Things". זה מתאים מאוד לשם האלבום, שנשמע כמו שם של סרט גרוע מהאייטיז. עד כמה עולם הקולנוע והטלוויזיה משפיע על המוזיקה שלך?
אני חושבת שלקולנוע וטלוויזיה יש השפעה עמוקה על העבודה שלי, אבל אני לא לגמרי מבינה אותה עדיין. אני אף פעם לא מנסה במכוון לדמיין מחדש את מה שראיתי על המסך, אבל אני מושפעת מאוד בקלות ממדיה ומהדברים שמסביבי, ואני צופה בהמון סרטים.
הוצאת ארבעה אלבומים בחמש שנים, שזה קצב די מרשים. את כבר חושבת על האלבום הבא?
כן!
הגעת לנקודה בקריירה שלך שבה את זוכה ליותר הכרה והערכה על המוזיקה שלך. האם זה שינה משהו בהתפתחות שלך כמוזיקאית במובנים של כתיבת שירים, הופעות וכו'?
זה לא השפיע על הכתיבה שלי, אבל זה הפך אותי לעסוקה יותר, ואת המקומות שבהם אני מופיעה לטובים יותר.
בתור ילדה שעברה בין כל כך הרבה מדינות עם ההורים, האם קל לך יותר לצאת למסע הופעות נרחב, במיוחד מחוץ לארה"ב?
מסע הופעות דורש מאמץ מכל אדם עם גוף אנושי, אבל אני כן חושבת שזה עוזר שאין לי את רמת החיבור לקרקע שלרוב האנשים יש. אנשים בדרך כלל יוצאים למסע הופעות ומגלים כמה זה מלחיץ להיות אך ורק בסביבה לא מוכרת 24/7, וזה פחות מלחיץ בשבילי, כי אני יותר מזדהה עם חוסר הזדהות.
סגור לתגובות על Mitski בראיון: "אני מזדהה עם חוסר הזדהות" / כללי / ירדן אבני
איתי שומרי חזה אמש באחת מלהקות הלייב הטובות בעולם ותהה: מדוע הם עדיין בארץ?
חמש דקות לשעה עשר בלילה, הבארבי היה צר מלהכיל - נדמה שהמועדון ברחוב קיבוץ גלויות הפך הערב לקיבוץ גלויות של ממש. אין הרבה אומנים בישראל שהקהל שלהם כה מגוון, אך Tatran תמיד היו שונים בנוף המוזיקלי. מי לא היו שם: היפסטרים, סאחים, חיילים, בני נוער, מבוגרים שוחרי מוזיקה, ערסים ותיירים. אין ספק, טאטרן נותנים את ההופעה הכי נכונה בעיר.
זיווג שמיימי הפגיש את שלושת החברים האלה - אופיר בנימינוב על הבס, תמוז דקל על החשמלית ודן מאיו המכשף על התופים - ורקח מהם את אחד מההרכבים הטובים שצמחו במחוזותינו. היצירתיות, הדיוק, העוצמות, ובעיקר העובדה שעל אף הטכניקה העילאית של נגני ההרכב, הרגש חזק ואמיתי. רבים הם המוזיקאים שטכניקה ורגש אצלהם מתקיימים אחד על חשבון השני, אך לא אצל טאטרן.
טאטרן שונים. בניגוד להרכבים אחרים. המון ג'אז זורם להם בדם, ואת האיחור האופנתי של הרוקנ'רול הם משאירים בצד ומתחילים בזמן - מיותר לציין שבהופעות שלהם אין הדרן. הם משתלטים על הבמה מיד. ה-"וותיקים" שבקהל מלמדים את החדשים שבהופעות של טאטרן אסור לדבר, וצעקות "שקט שקט" טסות בחלל האוויר. אורות, מצלמה, אקשן.
צילום : אביחי לוי - https://www.facebook.com/avihai.levy
טאטרן לוקחים אותנו למסע דרך אלבום הלייב החדש "Soul Ghosts" שזו ההשקה שלו. הם משלבים חמישה קטעים חדשים לצד שירים מוכרים מאלבום הבכורה "Shvat", והמון ג'אמים חלליים. המופע נפתח עם שיר הנושא המהפנט "Soul Ghost", ומיד אחריו מגיח "Filtered Thoughts" המקפיץ, שני קטעים חדשים שנוגנו מספר פעמים בהופעות האחרונות של הלהקה. לאחר מכן, ההרכב חשמל את האווירה עם "Space Out" ו-"Shore" מאלבום הבכורה. הרגשתי שתחילת המופע היתה מעט חסרת אנרגיה במונחים "טאטרניים", בטח בהשוואה למופע המדהים שסיפקה הלהקה באינדינגב האחרון. אבל אז האיש ומפתח התופים, דן מאיו, הטיס את הבארבי לשמיים ברגע של שחרור מטריף באמצע השיר "WW III", ומשם הלהקה רק המריאה.
הסרט נמשך כאשר הלהקה מג'מג'מת וחוקרת טריטוריות מוזיקליות אוונגרדיות בין שיר לשיר. זוג צעיר צפה בהמון הזורם לרחבת הבארבי והעלה את השאלה האם טאטרן הם כבר מיינסטרים. ובכן, נראה שהלהקה עונה על השאלה הזאת דרך קטעי המעבר שלהם. מיינסטרים זה לא. תמוז דקל מפליא ברכות על הגיטרה, שמיד מתחלפת לדיסטורשנים מפלצתיים, ככה, בהרף עין. על דן מאיו כבר נגמרו הסופרלטיבים, המתופף הטוב ביותר בישראל. הברנש המעניין ביותר בחבורה הזאת הוא אופיר בנימינוב הבסיסט, המוח מאחורי הלהקה. אופיר מקבל קרדיט על רוב כתיבת השירים והוא הברומטר הלהקתי. חברי הלהקה נשארים בקשר עין קבוע ברוב ההופעה, ואילו עיניו של אופיר קובעות מתי מגיע ברייק, מתי נגמר הג'אם, ומתי מתחיל הקטע הבא. אין ספק שמדובר בגאון מוזיקלי.
הערב מגיע לשיאו כאשר הלהקה מבצעת את "Demian" המעולה , ואת "Lemon", השיר הקבוע שסוגר את ההופעה של הלהקה בשנה האחרונה, קטע מטריף. טאטרן להקה ייחודית. על אף הריפים המשוגעים והבומבסטיות הוירטואוזית, הם מצליחים להישאר צנועים, אפילו מעט נבוכים, ובקושי מדברים על הבמה.
האור בתוך המועדון נדלק והלהקה מודה לקהל, שמתחיל את דרכו לכיוון היציאה. צעדתי מחוץ לבארבי ברגשות מעורבים. מצד אחד, בדיוק חזיתי פעם נוספת באחת מלהקות הלייב הטובות ביותר שיש לפלנטה שלנו להציע. מצד שני, זאת הייתה הפעם הראשונה ששיכרון החושים לא הקהה את המחשבה של "לאן הולכים מכאן?". טאטרן, שבתחילת דרכה הופיעה בחינם ברחבי העיר, מצאה את עצמה מול קהל מפולג אתמול בבארבי. זאת חוויה לא נעימה כל כך למאזין. הפופולאריות המתפרצת של הלהקה משכה באופן מבורך דם חדש, ונראה שזה לא התאים לחלק מהציניקנים התל אביביים. בתוך ההמון, כל מיני "יודעי דבר", שעדיין סבורים שטאטרן הם איזה להקת שוליים מסקרנת, כנראה זלזלו בקהל החדש שאולי לא עונה לתפיסה המעוותת שלהם של איך נראה קהל "טאטרני". "אחי אני כבר ראיתי אותם לפני 4 שנים באזור, תראה איך הטמבלים האלה רוקדים" זה משפט ששמעתי לא מעט אמש. כדרך קבע בהופעות הלהקה, אנשים הולכים לאיבוד, בקטע הכי טוב שיש. צעקות שחרור רנדומאליות ותנועות גוף ספונטניות הן דבר שבשגרה. נדמה שהיה קשה להתנתק אתמול ולהיות בתוך החוויה הזו במאת האחוזים.
זיווג שמיימי. בנימינוב, מאיו , דקל
כנראה שהבארבי כבר קטן על טאטרן, ולכן הלהקה צריכה לעשות חושבים ולהחליט לאן היא רוצה להגיע. בעיניי זה פשע שהלהקה לא מספיק ידועה מחוץ למחוזותינו. נכון, הם מבלים זמן לא מועט בהופעות ברחבי העולם, אך זה לא מספיק. הם צריכים להשתקע במקום רגוע יותר, פחות בועתי כמו תל אביב, ולגדול שם. לדוגמה, בטורונטו צמח הרכב לפני כמה שנים שהוא בעל דמיון רב לטאטרן וקוראים להם Badbadnotgood. גם הם טריו אינסטרומנטלי שיש ב-DNA שלו המון ג'אז, רק ש-BBNG גדלו במקום שבו להתפתחות המוזיקלית שלהם אין גבול. הסגנון שלהם, שמשלב היפ הופ וג'אז, לא חמק מאוזניי הראפרים הגדולים בארה"ב שהטובים מהם עבדו עם ההרכב. אם טאטרן לא יעשו צעד משמעותי אל עבר הבינלאומיות, הקלחת התל אביבית תשרוף אותם.
