מלנכוליה והעצב האינסופי
לפעמים, כשאני צריך מוזיקה ממש מנחמת, אני חוזר למוזיקה של הילדות. אתמול חזרתי ל-Mellon Collie and the Infinite Sadness של The Smashing Pumpkins - מאסטרפיס צבעוני עם גיטרות חורכות והמון כאב ואהבה. אני זוכר איך הלכתי לחנות התקליטים בפרנקפורט כשזה יצא, אי שם ב-1995, מסוקרן מהעטיפה המשונה ומשולהב מהסינגל "Bullet With Butterfly Wings". נרגש, לקחתי את האלבום הכפול לעמדת ההאזנה. שמעתי אותו מההתחלה עד הסוף: מריף הפסנתר המלכותי שפותח את שיר הנושא ועד לאיחולי הלילה טוב מכל הלהקה ב-"Farewell and Goodnight". לא שמתי לב איך הזמן עובר והתעלמתי מהתור של הזקנות הנרגזות שהצטבר מאחורי - הייתי שקוע בעולם שלי ושל הפמפקינז. היום אני שומע אותו מזווית אחרת, זווית בוגרת יותר. אני מבין יותר טוב על מה בילי קורגן מדבר. למעשה גם הבנתי כשהייתי נער, אבל בצורה ריגשית אמורפית שכזו, דרך הקסם של המוזיקה לחבר בין אנשים. וזה אולי הכוח הכי גדול של המוזיקה בשבילי: לדעת שאי שם יש עוד מישהו שמרגיש כמוני ושזה בסדר.