קבלו את המוזיקה באיחור אופנתי וללא הקדמה מיותרת. רגע, אז מה המשפט הזה?
Evans The Death - Evans The Death
למרות שאין שום דבר חדשני או ייחודי בהרכב Evans The Death חוץ מהשם הלא ברור, עפתי על אלבום הבכורה שלהם. מדובר באינדי רוק מהממלכה הבריטית כמו שאינדי רוק צריך להיות, עם זמרת מעוררת הזדהות, גיטרות מלודיות, באס מלוכלך, ותופים שנותנים את הקרקע המוצקה לכל זה. למעשה, הלהקה מזכירה לי להקות מתקופת הבריטפופ בסגנון Elastica. אם נמאס לכם כמוני מהאנמיות ששולטת כרגע בעולם האינדי, אם אתם מתגעגעים לאלבום חסר גימיקים שמלא ברגש ומלודיות, ליחצו על play.
Ringo Deathstarr - Colour Trip
לא בכדי השלישיה הטקסנית הזו אייתה את המילה 'Colour' באיות אנגלי. גופם במערב, אך ליבם במזרח, יחסית. הלהקה הזו שואבת/גונבת את כל הדברים החלומיים מלהקות השוגייז הקלאסיות כמו My Bloody Valentine, Slowdive, Jesus & Mary Chain ויוצקת שוגייז ניאו קלאסי עם ווקאלס נשי מעורפל וגיטרות שקורעות את החלל-זמן. כל כך התלהבתי שהשקעתי בשמחה $10 באלבום הבא שלהם.
Damon Albarn - Dr. Dee
אחרי לא מעט פרויקטים נער הפוסטרים הלונדוני לשעבר מוציא אלבום סולו שמהווה בעצם סאונדטרק לאופרה. יש פה חיבור בין עולם הפולק לעולם המוזיקה הקלאסית, משהו מרענן שלא שומעים מדי יום (פוסט-בארוק?). הוא נע בין בלאדות על גיטרה אקוסטית לתזמורות ומקהלות שמימיות עם אורגנים כנסיתיים. התנודות של דיימון אלברן בעולם הפופ מזכירות לי את התנודות של אביו הרוחני Paul Weller מלהקת The Jam, גם לו היסטוריה מוזיקלית פטלטלה. כנראה שככה נראית דרכו של אמן.
The Cribs - In The Belly Of The Brazen Bull
הקריבס הם אחת מהלהקות החדשות האהובות עלי. האלבומים הראשונים שלהם היו מלאים בחן נעורי פרוע, אלבום המופת השלישי Men's Need's, Women's Needs, Whatever חידד אותם לכדי סכיני אינדי רוק יפניים, והאלבום הרביעי Ignore The Ignorant הפגיש אותם עם גיטריסט ה-Smiths האדיר Johnny Marr שהוסיף להם סטייל ובגרות. האלבום החדש, החמישי במספר, נשמע כמו צעד אחורה, כמו סתם כמה שירים שהוקלטו באולפן. למזלי אחרי כמה שמיעות הוא החל להתחבב עלי בפשטות ובאנרגיה ובלכלוך שלו. סוג של חזרה למקורות בשביל הקריבס.
אחד מההרכבים החמודים של השנים האחרונות, The Pains Of Being Pure At Heart, מגיעים אינשאללה להופעה בבארבי ב-5.3. למי שלא מכיר, זו חמישיית אינדי ברוקלינאית, השם החם לשנת 2009 עם אלבום בכורה שגרר השוואת להמון להקות אינדי אהובות מפה ועד לפיצ'פורק. בשנה שעברה הם חזרו עם קצת פחות הייפ אך עם אלבום שני יותר בומבסטי וקליט.
בשבילי ההופעה שלהם בארץ זו בשורה מאוד משמחת. הם מייצגים, בין היתר, ז'אנר מוזיקלי שהתאהבתי בו בשנים האחרונות ומאוד משפיע על הטעם וגם על הנגינה שלי. אני מדבר על שוגייז.
הזכרתי שוגייז כבר המון פעמים בבלוג. אני לא יודע אם הנהנתם בידיעה, או ששאלתם את עצמכם "שו!?" או שחשבתם שזו מוזיקת נעליים של גייז. אז לכבוד ההגעה של דה פיינז, קבלו סקירה מקוצרת של תולדות השוגייז.
למה שוגייז? בסוף שנות השמונים התהווה גל להקות בבריטניה שלא היו בקטע של רוקנרול. נכון, גם להם היתה תשתית של גיטרה-באס-תופים, אבל הצורה שהם השתמשו בה היתה אחרת לגמרי. הם הושפעו קשות מהרעש החורק של Jesus & Mary Chain, מהחולמניות של Cocteau Twins, ומהספייסיות של Spacemen 3.
הגיטרות הפיקו מפלי דיסטורשן עצומים עם שימוש נרחב בדרונים (השמעה של אותו הצליל או האקורד לכל אורך השיר) והמון אפקטים. חטיבת הקצב ניגנה בדרך כלל מקצבים רפיטטיביים מתפטלים, קונספט שאולי זלג מלהקות הקראוטרוק בגרמניה.
הקולות לא היו בפוקוס של היצירה, אלא קיבלו יחס של כלי נגינה שווה בין שווים. זה אומר שנתנו לקולות את אותו הווליום במיקס כמו שאר כלי הנגינה, אם לא פחות. לעומת הרוק הסטנדרטי שבו הזמר הוא המלך, בשוגייז הקולות נשמעים מעורפלים ומעושנים, ובקושי אפשר להבין את המילים. אבל זה לא העניין. השימוש בקולות לא נועד להעביר מילים ומשמעות, אלא צלילים, תחושות, ורגשות.
הלהקות הראשונות של השוגייז לא הרבו לזוז יותר מדי על הבמה. הם עמדו שם וניגנו על הכלים, מתעסקים בפדאלי האפקטים. הם נראו מאוד אינטרוספקטיביים, נטולי רצון לעשות שואו או להראות איזשהו יחס לקהל. וכך על שם התנהגות הלהקות על הבמה עיתונאים נתנו לסגנון את שמו, shoegaze, יענו בוהי נעליים.
אם יש נקודת זמן מסוימת שהשוגייז התחיל בה, אין ספק שזה קרה עם יציאת אלבום המופת "Loveless" של My Bloody Valentine מאירלנד. חגגנו לו יום הולדת 20 לא מזמן, מה שהחזיר את הסיפורים והמיתולוגיה על העשייה הארוכה שלו והעלויות הגדולות שהיו או לא היו מעורבות בדבר, 250,000 ליש"ט אם אתם מאמינים להייפ.
לאבלס יצר את תבנית השוגייז הקלאסית - שכבות על גבי שכבות של גיטרות צורמות כמו מנועי סילון, שירה מרוחקת באוניסון של גבר ואישה, שירים שמתעלמים ממבנה הבית-פזמון הקלאסי, ומקצבים מחזוריים שמתכתבים עם המוזיקה האלקטרונית או פשוט היו לופים של מכונות תופים.
לכאורה זה חיבור בלתי אפשרי בין מוזיקה מאוד רועשת ומאוד אלימה לעדינות ורגישות עצומה. למרות הסתירה לכאורה השילוב הזה עובד ממש טוב, והאלמנטים הסותרים רק מחזקים אחד את השני. יש גיטרה-באס-תופים, אבל המוזיקה מתכתבת הרבה יותר עם עולם האמביינט והפסיכדליה, עם אמורפיות וריחוף מאשר הישירות והחדות של הרוק הקלאסי.
הרבה אנשים מתארים את ההאזנה ללאבלס כעשיית סקס, או מוזיקה של חיזרים מהעתיד, או סאונדטרק לחלום. לא נשמע לפני כן שום דבר כזה, ולמרות שרבים ניסו לשחזר את הצליל המיוחד הזה, לא נשמע מאז שום דבר כזה.
לכל הרכב שוגייז היה טוויסט קטן על הנוסחה. Ride נשענו על יותר פסיכדליה והרמוניות ווקאליות שמימיות כמו שהכרנו מה-Byrds. להקת Chapterhouse חיברה את השוגייז למאדצ'סטר עם לופים של תופים גרוביים וווה ווה. Slowdive נשענו על המודל של מיי בלאדי וולנטיין, אבל לקחו אותו למקום עוד יותר אפל וחללי בעזרת מתקפת גיטרות משולשת.
השוגייז לא נחל יותר מדי הצלחה מסחרית. שנייה אחרי שהוא התהווה הגיע הגראנג' והבריטפופ וגרפו את הקופה משני צידי האוקיינוס. השוגייז נזנח בצד על ידי העיתונות והקהל.
לדעתי מלכתחילה הפוטנציאל המסחרי שלו היה מצומצם כי המוזיקה נשענת על הרבה יותר נסיוניות מאשר פופ. מצד שני, מי חשב אי פעם שלהקה מחורפנת כמו נירוונה תגרוף את כל הקופה? מצד שלישי, השוגייז השפיע מאוד על להקות שבאו בחזית הבריטפופ כמו blur, Oasis, ואפילו על Radiohead. יש שהאשימו את ה-Smashing Pumpkins באמריקניזציה וגניבה מוחלטת ממיי בלאדי וולנטיין.
שנים לאחר מכן השוגייז נהיה אבא גאה. בסוף שנות התשעים נולד לו הפוסט רוק עם להקות כמו Mogwai ו-Sigur Ros שהושפעו קשות מהאסתטיקה של השוגייז. בעשור הקודם הוא מוחזר לתודעת האינדי תחת השם nu-gaze דרך להקות כמו M83, Silversun Pickups, The Horrors, וכן, גם The Pains Of Being Pure At Heart.
מקווה שקיבלתם תיאבון לשוגייז, זה סגנון שלא קל לעיכול. אם אהבתם את האווירה ותתמידו בהאזנה, עוד תיבלעו בחור השחור שלו לעד. אתם מוזמנים להמשיך לחקור בויקי, לשמוע 10 אלבומי שוגייז מומלצים תודות לשרת העיוור ז"ל, או לדגום להקות להקות שוגייז חדשות ב-last.fm (תקלידו shoegaze בקופסת החיפוש בצד ימין למעלה). אני ממליץ גם לבוא להופעה של דה פיינז בעוד חודש בבארבי ולראות איך זה עובד על הבמה, אני אהיה שם.
כמה ימים אחרי היציאה לאיסט ווילג' החלטתי לעלות מדרגה ולפלוש לבירת ההיפסטרים העולמית, כן כן כן, וויליאמסבורג בברוקלין. חציתי את גשר ברוקלין הידוע, הסתובבתי קצת באיזור DUMBO הטרנדי גם הוא, ושמתי פעמי לוויליאמסבורג.
האזור התוסס בוויליאמסבורג הוא בסביבת Bedford Avenue באיזור התחנה הנושאת את אותו שם על קו ה-L. הרחוב מלא חנויות וינטג', מסעדות אורגניות, ו...היפסטרים. לפחות השפם פסה והוחלף בטרנד הזקן. תתחילו לגדל שיער פנים ילדים.
יש שם המון מוזיקה. המון פאקינג מוזיקה. תקפצו לסקשן ההופעות באתר Free Williamsburg ותיווכחו לראות שכל יום מופיעות שם עשרות להקות. אני לא יודע מה אתכם, אבל אם כל אחת יותר מגניבה מהשניה זה מפחיד. את העין שלי צדה הופעה של School Of Seven Bells, להקת דרים פופ מוכרת יחסית שחיבבתי, וכך החלטתי ללכת לראות אותם בלייב.
לא היה קל למצוא את ההופעה. מסתבר שהיא מתרחשת במקום בשם Cameo Gallery, רק שלא היה כלום איפה שהאייפון אמר שאמור להיות משהו. אחרי תשאול של כמה מקומיים הסתבר שזה נמצא בירכתי הבר מעבר לכביש, מקום ליודעי דבר ככל הנראה.
אולם ההופעות קושט במשהו שעיר ומוזר מהתקרה ומתחתיו Starfawn החלו לעשות את האקט שלהם. כשאני אומר אקט, אני מתכוון לזמרת מסתורית עם לבוש מד"בי על הקולות והתנוחות על רצפת הבמה, וילדון על לפטופ ותנודות ראש קוליות לצלילי האלקטרוניקה השבורה שהוא הכין בבית, תוצר של שמיעה מופרזת של אמני Warp Records. טיפה רפטטיבי וקריר, אבל מאוד מסקרן ומרענן.
הפעם צילמתי תמונות באייפון
שני בחורים החלו לארגן את הסינטיסייזרים שלהם על הבמה, הצמד שהוא Warm Ghost. אחד מהרכבי ההייפ כרגע, לא? כשהסינטים נדלקו הם פרסו תחת רגלינו שטיחי צלילים מנוכרים ווקאלז אפלים, גשר בחלל-זמן הישר לסינת' פופ הבריטי של סוף שנות השיבעים/תחילת השמונים. גארי ניומן ודאי יתגאה בהם. בינתיים התגלה צלם הופעות שיכלתי להישבע שהוא הדופלגנגר של יעל מאירי, צלמת ההופעות המעולה למי שלא מכיר. משעשע.
קפצתי לבר לשתות בירה עם מישל, בחורה מדליקה שבדיוק הכרתי, וכשחזרנו קדימה למקומינו הקודם לקראת ההופעה של School Of Seven Bells שמתי לב שאנשים מעקמים מולינו את האף. שאלתי אותה אם לא נהוג פה ללכת קדימה בהופעה כי בארץ וגם באירופה זה קורה כל הזמן, והיא אמרה שלא, שהיא פשוט זרמה איתי אחרת היא לא היתה עושה את זה. בלעתי את הרוק ורשמתי לעצמי לא לחזור על זה פה.
School Of Seven Bells עלו לבמה. קודם לכן התפלאיתי איך הרכב ידוע יחסית, שחימם למשל את Interpol בעבר, מופיע במקום כזה קטן. הלהקה מונהגת על ידי גיטריסט Secret Machines מר Benjamin Curtis ושתי תאומות מיסטיות/סקסיות זהות, Alejandra & Claudia Deheza. מישהו זרק שאחת מהתאומות עזבה את הלהקה וזו ההופעה הראשונה שלהם מאז. ואכן רק תאומה מיסטית/סקסית אחת, אלחנדרה (מסתבר שקלאודיה עזבה לפני שנה בגלל בעיות אישיות), עלתה לבמה בליווי גיטריסט הלהקה עם שאר הנגנים ופצחה מיד בלהיט "Windstorm".
כשההופעה של SVIIB עבדה, היא עבדה טוב. הגיטרות היו רועשות, הלהקה נתנה גיבוי מדויק ברקע, ואלחנדרה שרה לנו סולו ותפסה את תשומת לב הקהל עם הנוכחות הכריזמטית שלה. למרות זאת היו לא מעט רגעים מתים בהופעה, שירים דומים מדי או ביצועים סבירים מדי ששיחררו אותי מהקסם של המוזיקה. בקטע האחרון הגיטריסט נזכר להעיר את הקהל, לחץ על פדאל, וסיים את ההופעה עם רעש של גיטרת מטוס סילון כיאה ללהקת שוגייז. סתמתי את האוזניים כדי לא להעלות את אחוזי החירשות שלי יותר מדי והתענגתי.
הקהל התפזר ואני עברתי הלאה עם מישל לבר גולשים מודע לעצמו כמובן, מלא בחול על הריצפה וקוקטיילים עם מטריות מיניאטוריות וקשיות מקושטות בזיקוקי כרום צבעוניים. היה לי ערב מהנה ב-Cameo Gallery, גם אם הוא לא הגיע לשיאים המוזיקליים שנכחתי מולם כמה לילות לפני כן ב-Pianos. מי יודע מה הלך בשאר עשרות ההופעות שהתרחשו באותו הערב, איך אפשר בכלל לעכל את העושר הזה ולהחליט לאן ללכת כל יום. ועוד רק בוויליאמסבורג.
לצערי הוריקאן איירין ירדה על העיר לכבוד יום הולדתי וקלקלה תוכניות לכבוש את חיי הלילה הניו יורקיים בסופש. מילא לי, כל העיר שותקה. התחבורה הציבורית הופסקה בפעם הראשונה מאז 9/11, עסקים נסגרו וחלקם הדביקו מסקינטייפ על חלונותיהם בצורת איקס מסורתית או שסגרו אותם עם יריעות עץ, אנשים שגרים קרוב לחוף אף פונו מבתיהם למרכזי חירום מאולתרים בבתי ספר בעיר.
לשמחתינו ובניגוד לפאניקה של ראש העיר בלומברג והתקשורת, נייו יורק יצאה בזול מהסופה. כל מה שראיתי במנהטן היה הרבה גשם וקצת רוח, אפילו יצאתי לטייל במהלך הסופה ברחובות העיר הרטובים והשוממים. כמה עצים במנהטן לעומת זאת מצאו את מותם הטראגי. תחרות גלישה שהיתה אמורה להתקיים בשבוע שלאחר מכן בוטלה, יחד עם הופעות חינמיות של Interpol ו-Flaming Lips. כך או כך, אני הייתי אמור להיות בוגאס באותו הזמן.
זו היתה ניו יורק. אבן שואבת למוזיקאים מרחבי העולם, לכל הפחות מאוסטרליה, שרוצים להצליח. יש שם המון מועדוני הופעות שבקושי התחלתי לגרד, יש קהל מגניב מדי לעצמו אך תומך, ויש הרבה פאקינג תחרות. הכל ברמה גבוהה וכל הרכב משקיע ועושה את הקטע שלו במקצוענות. שיהיה להם בהצלחה, וגם לכם אם החלטתם לנסות את מזלכם בניו יורק. מה שבטוח שהרווח כולו של המאזין.
תחנה מוזיקלית הבאה - לוס אנג'לס!
נ.ב. כמה מילים על תרבות ההופעות בניו יורק, וכנראה בכלל בארצות הברית. כמובן שחל איסור מוחלט לעשן במקומות ציבוריים בניו יורק. מכבדים שם את החוק ובמיוחד את השוטרים הקשוחים ואף אחד לא מעשן שם בהופעות. אף אחד גם לא מעשן בברים. המעשנים יוצאים החוצה לכמה דקות כדי לקבל את מנת הניקוטין שלהם, וחוזרים צ'יק צ'ק פנימה כשהם מסיימים. זה תענוג. אין דחיפות, ואין אנשים שפתאום ממקמים את עצמם במרחק אינטימי מלפניך באמצע ההופעה, זה נחשב לממש חצוף. אפילו לא ראיתי יותר מדי אנשים שמרימים אל על את הסמארטפונים שלהם כדי לצלם כל פיפס על הבמה. אוטופיה של חובבי הופעות?
סגור לתגובות על ניו יורק - וויליאמסבורג / כללי / עידו שחם
האגדה נכונה, ניו יורק מגניבה. הייתי בלא מעט ערים מובחרות בעולם - תל אביב, לונדון, ברלין, אמסטרדם, דבלין, שנגחאי, בומביי, בנגקוק, סינגפור, ועוד. לכל אחת יש את הקסם שלה, אך כשהייתי בניו יורק הבנתי מה המקור שכולן רוצות לחקות.
מוזיקלית אני לא באמת צריך להגיד לכם שניו יורק היא מרכז עולמי, נכון? גם אם נשים את האינדי שמינדי של עשר השנים האחרונות בצד, מה לגבי היפ הופ, Pאנק, ג'אז, דיסקו, ואוונגארד שהגיעו מהעיר המופלאה הזו? כשהייתי שם, הבנתי את זה. הרעש של ניו יורק נשמע כמו סוניק יות', היא קולית כמו הביסטי בויז, ועם יומרה עצמית כמו הוולווט אנדרגראונד.
ניו יורק, מבט מהאמפייר סטייט בילדינג
התחנה הראשונה שלי להופעות היתה באיסט ווילג', איזור תוסס מלא במסעדות, חנויות, ברים, ומועדונים בדיוק כמו שאני אוהב עם אוכלוסיה צעירה יפה ומגניבה בהתאם. עליתי על הסאבווי ושמתי פעמי לבר ההופעות Pianos, אבל נתקלתי בקיר לבנים בדמות השומר בכניסה. הוא סירב להכניס אותי כי לא הבאתי תעודת זהות.
WTF? לא עזר שבאתי כל הדרך מישראל רק בשביל ההופעה הזו או שביום שבת אהיה בן 31 - אין כניסה בלי תעודה ואין יוצאים מן הכלל. אז חברים וחברות, תסתובבו באמריקה עם הרישיון שלכם (הם מקבלים אותו ולפעמים מתלהבים שבאתם מהארץ), עותק צבעוני של הדרכון, או הדרכון עצמו, אחרת תשכחו מברים והופעות. בלילה הבא באתי מצויד ונכנסתי בלי בעיה. בכל זאת, עברתי את גיל השתיה בארה"ב לפני עשר שנים.
ב-Pianos יש שתי קומות, וכמעט בכל יום יש בכל קומה 3 הופעות. הקומה למעלה חינמית והיא יותר כמו בר רועש עם להקה ברקע שנלחמת על תשומת לב השיכורים. בקומה למטה, אחרי הבר, יש אולם הופעות בגודל הלבונטין מינוס העמודים באמצע, שם תשומת הלב מופנית ללהקה על הבמה.
לא עבר זמן רב, והלהקה הראשונה, Our Mountain, עלתה. כמעט ועפתי מהרגליים. לאט לאט הם נכנסו לקטע, והרביצו בקהל רוקנרול עם כל הנשמה. הסולן, Matthew Hutchinson, גדל על יותר מדי איאן קרטיס וניק קייב (הלהקה מאוסטרליה במקור, כך מתברר לי עכשיו) ונתן מעצמו 120% על הבמה עבור אולי 10 האנשים שנכחו במקום. עם קלידנית יפה (דוגמנית ידועה ובת זוגתו של הזמר) ורית'ם סקשן מלוכלך, התחלתי לרקוד שם במקום, לא מבין למה אף אחד אחר לא זז.
זה קטע שחזר על עצמו בהופעות באמריקה, חוסר תזוזה. האם האנשים קוליים מדי מכדי להראות שהם נהנים? או שאולי בניו יורק להקה כזו היא סתם טיפה בים שלא מעניינת אף אחד? האם זה בגלל שאני תייר מתלהב? לא יודע. מה שזה לא יהיה, זה מסביר את ההתלהבות של אמנים מחו"ל שבאים להופיע בארץ - אנחנו מגיבים חזק למוזיקה. לפחות יאמר לזכות הקהל האמריקאי שהוא מאוד מפרגן במחיאות כפיים, גם ללהקה הכי קטנה ואיזוטרית. ישראל:ארה"ב - 1:1.
Our Mountain סיימו את ההופעה האנרגטית שלהם, ולא האמנתי למראה עיני, ידידתי שירה מהארץ נמצאת בקהל! טוב, זה רגע טיול קלאסי, להתקל במישהו שאתה מכיר כשבחיים לא ציפית לזה. תמיד נחמד להתקל בפנים ידידותיות, במיוחד בקהל מנוכר.
הלהקה הבאה - הברוקלינאים My Best Fiend. רגע, גם הם מעולים? תהיתי אם כל הרכב פה בניו יורק יותר טוב מקודמו, ואיך זה יכול להיות לכל הרוחות. אם OM נתנו בראש, MBF הביאו נינוחות ואווירה תחת השפעה מאסיבית של רוק בריטי מאמצע שנות התשעים, הסוג ש-The Verve ו-Spiritualized ידעו ליצר פעם. אני מדבר על שירים מסוממים, רועשים, ומתפתלים עם המון נשמה. גם הם הופיעו כאילו שהם על איזה במת פסטיבל גדולה, ברצינות כיאה למוזיקה שלהם, בנוכחות מלאה. ריספקט.
האולם היה מלא עד אפס מקום והגיע הזמן להדליינרים של הערב, Sherlock's Daughter. אמרתי לשירה שלא יכול להיות שגם הם יהיו טובים, וכמובן שטעיתי. הם היו מעולים. SD הרחיבו את הזווית השוגייזית ש-MBF כבר רמזו לקראתה והוסיפו חומות רעש, נגיעות אלקטרוניות, ווקאלז נשיים רכים, דה הול שאבנג. זה היה פנטסטי.
אחרי ההופעה שירה תפסה את המתופף ושאלה אם אפשר לקנות דיסק. הוא חזר כעבור חמש דקות עם EP הבכורה ודיבר איתנו קצת. גם הם במקור מאוסטרליה, אבל חיים בברוקלין איפה שהם מקווים להצליח. הוא אמר שהמכירה הזו תעזור להם לממן את המונית הביתה. עם כזה ריגשי ומוזיקה כזאת טובה לא יכלתי שלא להפרד מ-$5 עבור הדיסק. אחריהם קיררו את הקהל הדואו האלקטרו גותי Zaza. הייתי בכזה היי בנטורל והם לא עשו לי את זה כל כך, ולכן לא ארחיב בנידון.
בנסיון להמשיך את הלילה המופלא הזה הלאה, קפצתי ל-Arlene's Grocery. זה לא סופרמרקט, אלא עוד בר הופעות מומלץ מעבר לפינה של פיאנוס. אממה השואו כבר נגמר מזמן ונשארו בבר רק קומץ אנשים לדרינק אחרון של הערב. לא נורא, חשבתי לעצמי, אקפוץ לדרינק אחרון משלי ב-Mars Bar האגדי, איפה ש-Karen O פגשה את ניק זינגר וכל השאר הוא ה-Yeah Yeah Yeahs. התגלית שהוא נסגר לצמיתות נתנה לי את האות הסופי. סגרתי את הבאסטה והלכתי לישון, נרגש מלילה ניו יורקי מעולה של מוזיקה.
אני לא מכיר כל כך את אולריך שנאוס. אפילו אמ"ג מאשרים שהוא מפיק מסתורי משהו. שמעתי את קולו אינספור פעמים בזכות הפרומו שהקליט לקצה בגלגלצ ("Hi this is Ulrich Schnauss and you're listening to Hakatze"), אני יודע שהוא ביקר בארץ כבר כמה וכמה פעמים, ומודע, אי שם ברקע של התודעה שלי, שהוא מישהו שאני יכול לאהוב. מישהו שממזג בין אלקטרוניקה אינטיליגנטית ושוגייז, מעין בן דודו הגרמני של M83 המופלא.
השבוע תהיה לי הזדמנות להכיר אותו יותר טוב. אולריך שנאוס מגיע להופעה באוזןבר ביום חמישי ה-18.8 לקראת שחרור של אלבום חדש. רוב האנשים לא היו הולכים לראות אמן שהם לא מכירים. רוב. יש מיעוט קטן של אוהבי מוזיקה שיודעים סוד, והסוד הוא שהופעה של אמן שאתה לא מכיר יכולה להיות פתח לחוויה גדולה ואהבה חדשה. שדווקא בהופעה אפשר לבוא עם ראש פתוח שמוכן להתוודע למוזיקה, ואם יש קליק אז יש צ'אנס למערכת יחסים רצינית ועמוקה.
רוצים גם אתם להכיר את אולריך שנאוס? תשאירו תגובה לפוסט ואולי תזכו בכרטיס זוגי להופעה תודות ל-N-factorial! אתם מוזמנים גם לספר איזה אמן גיליתם דווקא דרך ההופעה שלו או שלה, הזוכה יקבל הודעה במייל ביום רביעי. בינתיים תלחצו פליי על המיקס האוטומטי של אולריך ביוטיוב ותנו לאינדיטרוניקה לצנן אתכם בקיץ הלוהט הזה.
