Shabazz Palaces בבארבי: שבט הזולו נדד למאדים
אני תמיד רוצה להרחיב את האופקים שלי, לחוות דברים שבד"כ לא חווים, ולכן הלכתי להופעה של צמד ההיפ הופ הניסיוני שאבז פלאסס בבארבי. הצמד מגיע כל הדרך מסיאטל הקרה. הם חתומים בלייבל סאב פופ, כמעט 30 שנה אחרי הגראנג', והגיעו לתת לנו מנה הגונה של היפ הופ אומנותי, ניסיוני ופסיכדלי.
ישמעל באטלר (מיקרופון וסאמפלרים) וטנדאי מרייר (כלי ההקשה, קולות רקע וגם סמפלרים) עלו לקול תשואות הקהל כששניהם נראו כאילו ברחו מעטיפה של הרבי הנקוק מהסבנטיז. חמושים במשקפי שמש, הם החלו במסע אל עבר העתיד הלא נודע עם ביטים אבסטרקטיים של היפ הופ משנת 3000. עוצמת הבאסים הרעידה את הבארבי, את הלב, סדקה את מסך הסמארטפון ואני די בטוח שגם העלימה לי 20 שקלים. המיקרופון של באטלר היה עמוס בהד וההגשה שלו הדהדה ברחבי החלל בעוד שמרייר שר קולות רקע והרמוניות תוך כדי שהוא מכה בתופים. הרגשתי שאני רואה את סיימון וגרפונקל רק במקום צמד יהודים מניו יורק אני צופה בשני חייזרים מסיאטל.
:format(jpeg):mode_rgb():quality(90)/discogs-images/R-1152149-1296245369.jpeg.jpg){kind=link}
המוזיקה היתה איטית ואווירתית והיה קשה להבין על מה באטלר שר, אם כי הוא שימש כאינסטרומנט לכל דבר. מרייר ריחף מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ. הוא הזכיר לנו שהשורשים של המוזיקה הזאת נעוצים באפריקה בעזרת תיפוף אינטנסיבי על קונגס שלאו דווקא ישב עם הביטים של באטלר, אבל כן יצר אפקט סטריאו של חוסר קוהרנטיות ופסכידליה, כאילו שבט הזולו נדד למאדים והקליט שם אלבום.
כל אווירת ההיפ הופ/אומנות/אוונגרד/אחי עולה לי שת'לא מאמין החזיקה ממש טוב אבל רק ל-45 דקות, ואחרי כשעה התחלתי להרים גבה. כל השירים היו באותו הטמפו, היה קשה כבר לעקוב מתי שיר מתחיל ומתי הוא נגמר ולמעשה היה קשה להבדיל בין השירים עצמם. הכל הרגיש כמו עיסה אחת גדולה עם המון רעשי חלל וגרוב אוונגרדי שג'ורג' קלינטון אומנם היה מתגאה בהם, אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי תוהה אם יש להם גם שירים בטמפו אחר ואפילו חיכיתי שההופעה תסתיים. ההופעה אכן הסתיימה לאחר שעה וחצי שהרגישו כמו שיר אחד ארוך.
אין ספק ששאבאז פאלאסס מביאים היפ הופ חדש שמעניין את האוזן, אבל בסופה של שעה וחצי מה שהחזיק את ההופעה הם צלילים מעניינים ולא שגרתיים שנשמעו מדי פעם בתוך אותו שיר ארוך, מעין פסקול שמרתק אותך לספה, בתנאי שהספה מרחפת בחלל החיצון. אומנם בחלל לא שומעים אותך צורח, אבל כן מפיקים ביטים מעניינים. מצד שני, אתה עדיין תקוע בחלל.