פוסטים מתויגים עם פורטיס

  • 4 בינואר 2018

    40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול

    צילום: יאיר טרגנו

    קין והבל 90210 הרימו מופע מחווה לכבוד 40 שנה ל-"פלונטר", אלבום הבכורה של רמי פורטיס. מצד אחד זה הפתיע אותי. לא תפסתי את האולטרה פאוור טריו הזה בתור להקת קאברים - שני האלבומים שהם שחררו עד כה שרפו את ספר החוקים של המוזיקה הישראלית עם שירים כבדים, מטורללים ומאוד מתוחכמים. מצד שני, זה לא הפתיע אותי. פורטיס הוא לגמרי אב רוחני של קין והבל ושרף בעצמו כמה מהדורות של ספרי חוקים לאורך השנים. שאול לוריא, סולן/בסיסט קין והבל, אף אישר את ההשפעה בסטטוס שהוא כתב בפייסבוק: "עם השיר הראשון באלבום, "דבש", התפרץ בי רגש שעד אותו רגע לא עלה מעולם באותו קנה עם מוסיקה וזה זעם, כעס. תאמינו או לא עד אז הייתי בן אדם נטול קריזות (או מניירות בכלל, אם תרצו) והשירים באלבום טלטלו אותי באופן כל כך ישיר ועמוק שאני באמת לא יכול לחשוב על אלבום ישראלי אחר שנגע בי כך עד היום, או יותר מזה - "הכעיס" אותי".

    הילה רוח: רכבת אקספרס עמוסה באורחים. צילום: יאיר טרגנו

    הרגישו את הכעס של לוריא על הבמה. כיאה למופע מחווה, האירוע היה רכבת אקספרס עמוסה באורחים: הילה רוח, קוואמי, אביב מארק, יהלי סובול, חיים רומנו (שהפיק מוזיקלית את "פלונטר"), אור אדרי, גולשי האבן נייר והמספריים, ראול, הגרייט מאשין ופורטיס בכבודו ובעצמו. אבל לדעתי, הרגעים הכי גדולים קרו כשלוריא תפס את המיקרופון ולא חלק אותו עם אף אחד אחר, למשל ב-"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" ו-"המוות אינו מחוסר עבודה". זה לא שלוריא ניסה להיות פורטיס, אלא שיש בו את הפורטיסיות עצמה, את הטירוף והקול הלא שיגרתי ואת התשוקה. היו על הבמה שלושה גיטריסטים בלי צורך אמיתי, לפעמים אפילו ארבעה כשאורח הביא גיטרה ספייר, והיה עדיף אם אחד מהם היה משחרר את לוריא מהבס ונותן לו להביע את הפורטיסיות שלו ברחבי הבמה - כפי שלמעשה עשה פורטיס כשעלה לשיר הסיום "אינקובטור". לוריא כל כך התרגש מהמעמד שהוא החל לדמוע, הצביע על פורטיס ואמר "אתה נתת לכל כך הרבה אנשים להיות מי שהם ואני ביניהם".

    שאול לוריא: הפורטיסיות עצמה. צילום: יאיר טרגנו

    בחלק מסוים של הערב הקרינו על מסך צידי קטע תיעודי מהערוץ הראשון על הופעה של פורטיס ביום העצמאות מסוף הסבנטיז וילדים שהיתה להם הרקדה בצופים ועכשיו הם רוקדים פאנק ומה זה משנה. אך אמש אף אחד לא רקד פאנק. למעשה, "פלונטר" הוא בכלל לא אלבום פאנק. למרות האנרגיות החתרניות של פורטיס, העיבודים של חיים רומנו הם רוקנרול סבנטיז פר סה - לראייה מזמן לא שמעתי כל כך הרבה סולואי גיטרה בלילה אחד. הדבר הכי פאנק שקרה אמש הוא מישהו שעשה צורות של חיות עם היד מול המקרן וסיפק בידור מפתיע בזמן מת בין חילופי הרכבים. הקהל הורכב בעיקר מגברים בגילאי 30-60 והמקסימום תנועה שהם עשו זה עם הראש מעלה מטה ושליפת הסמארטפון מהכיס כדי לבדוק חדשות בוואינט. קין ושות' ביצעו את השירים בצורה הדוקה, והיה עדיף אם הם היו נשארים על הבמה לאורך כל האירוע מאשר לפנות אותה להרכבים אחרים, מה שגרר נפילת אנרגיה. הערב עבד סך הכל והיה מבדר ונראה שכולם מרוצים. אך לי זה עשה חשק לראות את קין והבל עושים מוזיקה של קין והבל, לחזות ברוח הפורטיסית צועקת ומכסחת וטוחנת את כל הדברים הדפוקים שקורים כאן ועכשיו, לראות אותם יוצרים את העתיד מאשר חגיגה נוסטלגית של העבר.

    יונתן השילוני: ערב מלא סולואי גיטרה. צילום: יאיר טרגנו

    סגור לתגובות על 40 שנה לפלונטר בבארבי: ערב מחווה לרוקנרול / כללי /

  • 15 בדצמבר 2017

    פורטיס בבארבי: שיגעון זה במיינסטרים

    צילום: יובל אראל

    הקולות המלאכיים של דני עבר הדני (קלידים) ונועה איילי (צ'לו) בלבלו את אבא שלי כשניסינו להידחס בתוך הקהל לכיוון הבמה. "מה זה יש חימום?" הוא שאל בהפתעה מתקבלת על הדעת. במקום גיטרות שמנסרות את הלילה, צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים ליטפו את קירות הבארבי בשיר הנושא של האלבום המושק "מדור פיות". בין ראשים מלבינים ומקריחים דמותו של פורטיס נגליתה על הבמה, לבוש במעיל מקושקש ומכנסי עור אדומים. בקול מרוכך וזנב שיער שחור באחורי ראשו, פורטיס השלים את המעבר ממשוגע לסאניאסי - אדם במסע רוחני. התפיסה הראשונית של קהל גברי ומזדקן התבררה כשטות ככל שאנחנו נכנסים לתוך עין הכאוס. כמו הלהקה מדובר בקהל בין דורי, בין מגדרי, חוצה ז'אנרים והגדרות: ילדה בת 10 יושבת על כתפי אביה ומנופפת בשלט שפורטיס מתקשה לקרוא, אם בשנות החמישים ובת בסוף שנות העשרה רוקדות יחד. בתום שיר הפתיחה, הקהל סירב לקבל את הטרנספורמציה של פורטיס, "משוגע" הם קוראים לו והוא עונה בצדק: "שיגעון זה במיינסטרים היום".

    הפערים הבין דוריים הם מה שהביאו אותנו לבארבי מלכתחילה. הסיפור התחיל בשעות נסיעה משפחתיות ברחבי ישראל ומשחקי טריוויה על מוזיקה ברדיו של שנות התשעים, כשפורטיס עוד היה תלוי על הצלב. אם אני צריך לשחזר, ככה אולי התחילה האובססיה שלי במוזיקה. ברוח הטריוויה, אני שואל את אבא שלי על פוסט בפייסבוק שנכתב על המשפט "במזוזה אני עבד" מתוך "נכון להיום" של זוהר ארגוב. "מה זאת אומרת", הוא אומר לי, "הכוונה 'נשבע במזוזה', ככה תימנים היו אומרים פעם", הוא פוגע בפואנטה לפני שאני מספיק לספר את הסיפור. זה כנראה כל העניין - הכרתי את העולם עם פורטיס בתור חלק בלתי נפרד ממנו. לעומתי, אבא שלי חווה את יצירתו של פורטיס בלייב, כשהוא עוד הופיע בקולנוע מוגרבי לפני 40 שנה, בשלב האינקובטור.

    קהל חוצה ז'אנרים והגדרות. צילום: יובל אראל

    ההצגה הניו אייג'ית של פורטיס אודות זניחת השיגעון לא נמשכה עוד זמן רב, והוא עבר מהר מצמד שירי התעוררות רוחנית נוספים ("להתעורר", "מעיר נעלמים") לחזרה במנהרת הזמן. הלהיטים הם מפעם אבל פורטיס ביצע אותם עם אנרגיות של ילד בן 16 ששר את השירים האלה בפעם הראשונה. הטירוף בעיניים שהוא ידוע בזכותו, פליטת זעקות ומלמולי ג'יבריש, פרכוסים, קפיצות על מגברים וסולואים חסרי פשר על הגיטרה העלו בי חיוך בלתי נשלט שהופך לצחוק. "חדשות מהירח", "שקיעתה של הזריחה" ו-"נעליים" ריצו אותי ואת הקהל. בדרך כלל אני לא מתרצה בקלות מלהיטים, אבל ההתנגדות הסנובית שלי לא יכולה לעמוד בקסם הילדותי ששלט בבארבי. גם אחרי אין ספור שמיעות השירים האלה טובים ורלוונטיים, והם בוצעו ברעננות שנשתמרה בקפסולת זמן כמו גיבור הערב. הדיוק של הלהקה ושל עובד הבמה (דני דורצ'ין, אחד מהמוזיקאים האהובים עלי בארץ) איפשרו לפורטיס לשבור את הכלים ברמה הכי מילולית.

    אחרי סט שירי הדרן, ביניהם "סאניאסי" החדש, האורות נדלקו באחורי הבארבי והקהל התחיל להתפזר. אבל לפני שהם הספיקו להרחיק, הלהקה עלתה שוב, לא ברור אם בספונטניות או כמתוכנן, ובצעו את "אמריקה". ציפייה מרחיקת לכת שלי שגם "רץ על הקצה" ינוגן התנפצה כנגד השתחוות הלהקה. פורטיס הודה לקהל עם משפט שאולי מסביר את כל הערב: "זה לא מובן מאליו שבאתם, זה מעולם לא היה מובן מאליו".

    צ'לו ושכבות של סינת'יסייזרים. צילום: יובל אראל

    3 תגובות / כללי /

  • 18 ביוני 2017

    "הצדפה המבהבת" של פורטיס: שיעור קטן בפסיכדליה

    צילום: טינו וואקה

    פורטיס חזר לפני שנה לתל אביב. אבל במקום להסתכל אחורה לפוסט-פאנק החלוצי שהוא עשה בעיר בסוף האייטיז, הוא ממשיך לצעוד קדימה, הולך כמו לוליין על החבל הדק בין השוליים למיינסטרים. "הצדפה המהבהבת" ודאי ינוגן בגלגלצ ובתחנות האזוריות - וטוב שכך. זה שיר נעים במקצב מיד-טמפו עם הפקה מינימלית-מקסימלית שכוללת גיטרה אקוסטית, סינתיסייזר וצ'לו, ובעיקר, קולו החרוך של פורטיס שבא ללמד אותנו שיעור קטן בפסיכדליה. "אל תחפשו אותה לפי הספר / כי אין מצפן שמראה את הצפון", הוא שר בפזמון, ומרחיב "כשהחללית שלי חולמת / אני מוצא את הכיוון / אל הצדפה המהבהבת / אני מוצא את הכיוון". נתן גושן שר כרגע על "דור הסתלבט", חנן בן ארי על "ויקיפדיה" ורק פורטיס בן ה-62 מדבר על "הצדפה המהבהבת". זה הכרחי לתרבות הישראלית של היום שמקדשת חומר, למעשה כמו ששרים גושן ובן ארי. אבל בעוד שהם נשארים על פני השטח ונהפכים לחלק מהמכונה, פורטיס חופר בקטע טוב ולוקח אותנו לפנטזיית מדע בדיוני, לצלילה פנימה. זה ממשיך קצת את הקו של "שנות אור" מאלבומו הקודם "תולדות הכותרת", מינוס הדרמה פלוס יופי. בראיון למגזין פנאי פלוס הוא סיפר שאלבומו הקרוב "מדור פיות" ישמע כמו סרט של טים ברטון. מעניין אם זה יהיה יותר "באטמן" או "ביטלג'וס".

    סגור לתגובות על "הצדפה המבהבת" של פורטיס: שיעור קטן בפסיכדליה / כללי /

  • 10 בינואר 2016

    סיקור הופעה: Raaul מארחים את פורטיס באוזן בר

    איתי שומרי ראה את מופע ההשקה של Raaul ב-6.1.16 באוזן בר, וחזר עם כמה תובנות לגבי צמדי רוק ותגלית מרעישה ששמה Elephant Hive.

    טרנד הצמדים ששטף את עולם המוזיקה בשנים האחרונות (Royal Blood, No Age, The Black keys וכו') הגיע באופן רשמי לישראל ביום רביעי האחרון עם מופע ההשקה של Raaul באוזן בר.

    למרות שראאול הסבו את עצמם לצמד באופן רשמי רק לאחרונה, אי אפשר להגיד שהם להקה שפועלת על פי צו האופנה. במופע ההשקה החגיגי הזה, שכלל הופעת פתיחה משובחת במיוחד של צמד אחר בשם Elephant Hive (אליו עוד נגיע בהמשך), הם השיקו מוצר שנדמה שכמעט ונכחד: אלבום רוק בעברית. לנוכח מצב המוזיקה בארץ להקות רבות מהסצנה המקומית מוותרות מראש על ניסיון כיבוש הביצה ופונות לאפיקים בינלאומיים. באינדינגב האחרון היה ניתן לראות בבירור שמרבית המופעים היו בשפה האנגלית או אינסטרומנטלים. שלא תטעו: אני בעד אנגלית. אני חושב שלשאוף גבוה זה מבורך, וכמה מהלהקות הטובות ביותר בעולם כיום, כמו Iceage הדנים ו-Ghost השוודים, הן כאלה שאנגלית היא לא שפת האם שלהן, אך יש בכך מעין הודאה מדכאת בדבר הגסיסה של המוזיקה הישראלית.

    כשגיא שכטר (שירה ותופים) ועידו אגמון (שירה וגיטרות) עשו את הצעד ההפוך ועברו מאנגלית לעברית, האמירה שלהם ריגשה אותי. אם לא היה די בכך, הם גם אירחו את מי שמזוהה יותר מכל עם סצנת הרוק הישראלית: רמי פורטיס. להביא למופע שלך את פורטיס, שבשנים האחרונות הפך ליקיר המיינסטרים, זה מעין חותמת שמשמעותה "חבר'ה, אנחנו כאן ואנחנו מכאן". זה הכי ישראלי, הכי קלישאתי, אבל לגמרי משרת את המטרה.

    הגעתי אל המופע מלא בציפייה כשאני מזמזם בלי הפסקה את שיר הנושא המצוין של האלבום "לשרוף לטרוף", אבל לא הכל היה מושלם באוזן בר. שכטר ואגמון הם מוזיקאים מצוינים וותיקים. ביום יום הם מלווים את פורטיס בהופעותיו ומאחוריהם קרוב ל-20 בתעשייה. עובדה זו באה לביטוי היטב מן הרגע הראשון, כשהם עלו לבמה חבושים בכובעים תואמים והתחילו לנגן. הנגינה שלהם היתה מדויקת ומהוקצעת, אך משהו בהופעתם הרגיש מחושב מדי, מעט קר. מה שהופך צמדים לכלי מוזיקלי כל כך מעניין הוא החופש שהדינמיקה הזאת מאפשרת להם. הגיטרה יכולה לעשות מה שבא לה ולא צריכה לדאוג לעבודה משותפת עם כלים אחרים, והתופים יכולים להיות בוטים, משוחררים וחסרי מקצב אחיד. נדמה שראאול עדיין לא אימצו לחלוטין את הרעיון של להופיע כצמד. הם שמרו על איפוק שהפך את הנגינה שלהם למאוד סטרייטית: אין סטיות ימינה או שמאלה, הכל מאד מהודק ואחיד. הרוח הסטונר-רוקרית האדג'ית של האלבום שלהם לא ממש עברה במופע.

    20160106_222104 (2)

    Raaul: מדויקים

    מצחיק שדווקא חוסר מקצועיות מהווה יתרון עבור צמדים. Patrick Carney, המתופף של הבלאק קיז, הוא דוגמה מצוינת למוזיקאי שהפך את חוסר המקצועיות שלו לסמל מסחרי. הצליל העקום של התופים שלו הוא מה שגרם לבלאק קיז לבלוט בתוך ים הלהקות שצצו בתחילת שנות האלפיים במהפכת הגאראג'-רוק. שכטר הוא ללא ספק מתופף מצוין, אבל ההקפדה שלו על הפרטים הקטנים מיותרת במסגרת ההרכב הזה. הוא חיפש במהלך ההופעה את מבטו של אגמון לעיתים תכופות כדי לוודא ששום דבר חלילה לא יתפספס ביניהם. כך ראוי לעשות בהרכבי רוק בעלי רית'ם סקשן הדוק, אך לטעמי הוא צריך לשחרר את הדאגה, לסמוך על עצמו ועל חברו, ופשוט לתת בראש. האלבום החדש מלא בשירי רוק קליטים וכיפיים, כאלה שכל כך חסר לנו בנוף המקומי.

    באמצע המופע אגמון הכריז על "אורח מיוחד מאוד" ופורטיס עלה לבמה. למרות שפורטיס התארח כבר אלפי פעמים בהופעות מן הסוג הזה, נראה שהוא באמת שמח לקחת חלק בפרויקט של חבריו ללהקה. בפעם האחרונה שקיבלתי הופעה בהפתעה של פורטיס זה היה באינדינגב. אז הוא עלה בלי הודעה מוקדמת לפני הסט של קין והבל ועייף את הקהל עם אלבומו החדש והלא מוכר - הופעה מתוכננת בקפידה שמטרתה היתה לחשוף את האלבום החדש לקהל רוכשים פוטנציאלי. הטעם לא היה משהו, ולא כי האלבום לא טוב, אלא בגלל שלדחוף בכוח משהו לא מוכר פשוט לא עובד באמצע פסטיבל. קיוויתי לחוויה מתקנת עם האמן המשוגע. באופן אירוני, הפעם היה זה פורטיס שלא הכיר את השירים, וזה היה הדבר הכי טוב שראאול יכלו לקבל. פורטיס ידוע בהופעה הבימתית חסרת הרסן שלו, הוא בנה מזה קריירה. כשעלה לבמה הוא הוציא את שכטר ואגמון מאותו איזון מחושב, והופעתם השתחררה. פורטיס רוב הזמן עשה רק רעשים עם הגיטרה, אבל זה כל מה שהיה דרוש כדי להכניס את ההופעה לסחרור. ראאול ביצעו עם פורטיס גם שני שירים שלו, אחד של מינימל קומפקט, ולאחר מכן המשיכו בסט שלהם. לטעמי הבחירה לשיר עם פורטיס את שיר הנושא של האלבום "לשרוף ולטרוף" הייתה שגויה, שכן הוא היה יכול להיות שיר סוגר נהדר להופעה ללא הדחיפה של פורטיס.

    20160106_225226

    פורטיס משוגע: הוציא את ההופעה מאיזון

    ברגעים רבים חשתי שלראאול חסר בסיסט. על אף שנהניתי מן השירים שלהם, הרגשתי שהעובדה שהם צמד לא שירתה את המוזיקה. יכול להיות שצלע שלישית הייתה מועילה להם, כי העובדה שהם שניים מהווה כרגע מעין גימיק ולא יותר. השירים המנוניים ומאד פופיים ועומק של בס יעשיר אותם בצבעים חיוניים. התחושה הזו בלטה לנוכח מופע הפתיחה המצוין של Elephant Hive, צמד גאראג' רוק אינסטרומנטלי. הם הדגימו איך מנצלים את היתרונות בצמד, ועשו מוזיקה מלאת "פגמים" בצורה מושלמת. אלפנט הייב הם צמד דינמי ופרוע, והופעתם על הרחבה שלפני הבמה רק חיזקה את הסטייל המשוחרר והזרוק שלהם. ניכר שהנגינה שלהם באה ממקום צנוע וכנה, והם גרמו לאוזן בר להרגיש לרבע שעה כמו מוסך גדול.

    20160106_220016

    אלפנט הייב: הביאו את המוסך של אבא לאוזן בר

    אני מאושר שהרכב כמו ראאול הוציא אלבום בעברית, אין לי ספק שהדיסק שלהם יישאר תקוע אצלי באוטו עוד תקופה ארוכה. אשמח לראות אותם בהופעה בחלל אחר מהאוזן בר כי הסאונד באותו ערב היה מאכזב. מסקרן אותי מאוד לראות איך הם יגדלו, כי הפוטנציאל שלהם נהדר. הם יטוסו בקרוב לארצות הברית להקליט את אלבומם השלישי, ובכדי שהרעיון הזה יהפוך להצלחה, עליהם להחליט איזה להקה הם רוצים להיות.

    תגובה אחת / כללי /