יחי אושנסייז
חזרתי הביתה מביקור יום שישי אצל ההורים וקיבלתי הודעה מסתורית מאחד מחברי הטובים: "כנס לאתר של Oceansize". התחלתי להריץ בראש כל מיני תסריטים - אולי יצא קליפ חדש, אולי הם החליטו לדפוק רדיוהד ולשחרר בבת אחת איזה אי פי ללא שום הודעה מראש, אולי הם באים להופיע בארץ כמו ששמעתי שהם רצו. אבל מסתבר שחשבתי בצורה אופטימית מדי. אושנסייז התפרקו.
אולי לא אכפת לכם, אולי אתם לא יודעים על מה אני מדבר בכלל. אבל בשבילי, קומץ מעריצים דתיים בארץ, ורבבות מעריצים שרופים ברחבי העולם, זה יום ממש עצוב. כתבתי על אושנסייז פה ובבלוג הקודם, והמלצתי עליהם בעל פה בכל הזדמנות שרק יכלתי, ולא בכדי. הלהקה הזאת שינתה לי את החיים.
בדיוק כשחשבתי ששמעתי הכל, שאי אפשר להפתיע אותי, לאתגר אותי, לחדש לי, או לרגש אותי, פתאום גיליתי את אושנסייז. לקח זמן מה עד שהם שקעו לי בתודעה, אבל כשזה קרה הם שיגרו אותי למימד אחר שאין ממנו דרך חזרה. אושנסייז דיברו אלי בכמה רמות מוזיקליות במקביל ויצרו התמכרות התמסרות והתאהבות מוחלטת.
הרבה להקות תוקעות את עצמן במסגרת מוזיקלית, תכנית, או רגשית. כשסטיבן ווילסון, מנהיג פורקיופיין טרי, קיים מפגש מעריצים בארץ, ב-2003 כמדומני, הוא התלונן שרוב הלהקות בעצם מקליטות את אותו השיר שוב ושוב ושאין להן באמת גיוון מוזיקלי או משהו להגיד מעבר למסר או רגש אחד שהן ממחזרות ללא הכרה. אושנסייז היו ההיפך המוחלט מזה.
בעוד שרוב להקות הרוק בתחילת שנות האלפיים בחרו בנתיב הנסיעה של הרטרו, אושנסייז בחרו בנתיב הנסיעה של העתיד - לקחת את מה שיש, ולהביא את זה לשלב הבא. וכך האלבום הראשון שלהם היה תמהיל בין הפוסט רוק של מוגווי, למטאל של טול, לאלטרנטיב של הסמשינג פמפקינז. הם לא התביישו לעשות קטעים ארוכים, עם מעברים אינסטרומנטליים, משקלים אסימטריים, רעש, שקט, מקצבי תופים שלעולם לא חוזרים על עצמם מקטע לקטע, והתקפה אימתנית וחיונית של 3 גיטרות חשמליות.
אושנסייז הלכו והשתנו מאלבום לאלבום, ויצרו את הייחוד המורכב והלא מוגדר שלהם ככל שעבר הזמן. מה הם, להקת מטאל? פוסט רוק? פרוג? אולי ההגדרה שלהם של דת' אינדי פרוג שהיתה להם פעם במייספייס הכי מתאימה. הם השפיעו עלי מאוד בתור מוזיקאי, עזרו לי להרחיב ולפתל את השבלנות המשמימות של הרוק, לחשוב על ריפים ב-7/8, ואיך לעשות צלילים יותר חלליים עם הגיטרה.
אבל אושנסייז לא היתה רק תרגיל טכנוקרטי של מאונני בית ספר למוזיקה. אושנסייז היתה טעונה בהמון רגש וסוג של גרוב שחיבר את כל הדיבורים הגבוהים האלה לקרקע, ללב ולבטן. חלק נכבד מזה תודות לזמר/גיטריסט האדיר מייק ונארט שכתב ליריקה מעולה והלך והשתפר מבחינה ווקאלית לכדי כלי נוסף בפלטת הכלים של הלהקה. חלק נוסף תודות למוזיקה שלהם שסירבה להגיע למחוזות הפלצנות ותמיד החזיקה במלודיה והוקים אפילו בקטעים הכי פרועים. הפלטה הרגשית של אושנסייז היתה מאוד רחבה ועמוקה. השירים שלהם יכלו לקחת אותך לחלל הפנימי הכי עמוק כמו שהיא יכלה לקחת אותך לחלל החיצון הכי רחוק, משהו שמעט מאוד להקות מסוגלות לעורר.
לא ידוע עדיין מה קרה בדיוק בלהקה שגרם לפירוק, אם נגלה אי פעם. הם נראו במשך כל הזמן הזה כמו יחידה אחת מאוד מגובשת עם רעל בעיניים, אבל אי אפשר מה הלך מאחורי הקלעים. כנראה הסיפור הישן של הבדלים אמנותיים/מאבקי אגו שגרמו ללא מעט פירוקים של להקות גדולות. נשארנו עם ירושה של 4 אלבומים מעולים, וכמה אי פים שחלקם קשים מאוד להשגה. אבל בעיקר נשארנו עם התקווה שלהקות רוק לא אמרו עוד את המילה האחרונה, שאפשר לקחת את המוזיקה הלאה בלי לוותר על כיף והמון חום ואנושיות.
כנראה שאוכל להמשיך ולהשתפך פה בהספד לאושנסייז ז"ל עוד הרבה. הם הולכים איתי משהו כמו שש שנים כך שהתקופה הזו מאוד נקשרה לי ריגשית למוזיקה שלהם, ולא נראה לי שאפסיק להאזין להם בזמן הקרוב. אני מצטער שהם לא קיבלו יותר אהבה, כבוד, והערצה בעודם להקה. הם נולדו בתור אנדרדוג ומתו בתור אנדרדוג, ואולי קצת הכרה והצלחה מעבר לחוג המעריצים השרופים היתה משנה את התמונה.
אני מקווה שלפחות עכשיו הפירוק שלהם יעשה קצת הדים, שהם יהפכו לאגדה ושאם לא יצא לכם עדיין לבדוק את המוזיקה שלהם, עכשיו כשהיא כבר לא מושגת זה בדיוק מה שתעשו. ובכל זאת יש קצת אופטימיות. חברי הלהקה התפצלו לכמה להקות חדשות לפי ההודעה באתר שלהם, כנראה שלהקה אחת פשוט לא יכלה להכיל כל כך הרבה כישרון ויצרתיות. מקווה שנשמע מהן בקרוב. יחי אושנסייז.
