זו תקופה מושלמת למוזיקה של עמיר לב. הקיץ בשיאו, אנשים יוצאים לרחוב ואת מדינת ישראל מלווה ריח כללי של זיעה וייאוש. לב תמיד ידע להגיע ברגעים האלו ולמצוא כנות מאחורי הייאוש הזה, בין אם זה עם "נוגע בדרכון" בתקופת צוק איתן או עם "לפעמים אני מאושר" בתקופת האינתיפאדה השנייה. לב לא נוגע ישירות באירועים הפוליטיים-בטחוניים שקורים סביבו, אלא בחוויה שעומדת מאחוריהם - השירים הכי טובים שלו מהולים בחרדה ובטראומה שמלווים את ההתמודדות הישראלית עם אירועי היום יום.
לקיץ הנוכחי לב הגיע עם אלבום חדש, "חשמל מהשמש", ואיתו גם מופע שהגיע ביום חמישי האחרון לוונדרבר בחיפה. על הבמה ליווה את לב ההרכב הטרי שהוא גיבש עבור האלבום: נווה קורן (TREE) על התופים, היתאם בשארה על כלי הקשה ותומר ישעיהו בתפקיד אורח על גיטרה. בהופעה לב ניגן את האלבום מתחילתו ועד סופו והשאיר זמן לשיר אחד או שניים מהקטלוג המפואר שלו.
כששמים את שירי העבר של לב מול השירים החדשים, מבינים עד כמה "חשמל מהשמש" הוא משב רוח מרענן בנוף המוזיקלי של הזמר הוותיק. את רעש הגיטרות והקצב שנותן בראש החליפו נגינות עדינות ומדויקות יותר, יחד עם הקצב המזרח-תיכוני של בשארה שבלט בהופעה והראה כמה צלילים שונים ומגוונים אפשר ליצור עם תוף מרים ודרבוקה. לב וההרכב ניגנו בצורה מאופקת ושלווה, שדרשה מהקהל ריכוז והזמינה אותו להקשיב למשפטים המעטים אך מדויקים שמעטרים את שירי האלבום.
החרדה והטראומה התחלפו בשקט נפשי. לב מוצא ב-"חשמל מהשמש" רגעים קטנים בחיי היום יום ומעצים אותם. הוא עושה זאת באמצעות חזרה על אותם משפטים קצרים, אליהם הוא מצליח לזקק עולם ומלואו. מעבר לרפטטיביות הזאת קיימים סיפורים בעלי גילויים קטנים-גדולים על החברה האנושית. השיר "מרים", למשל, הוא סיפור על אחותו הנכה של לב (כך לפחות נאמר בשיר) שמקבלת אישור לגראס רפואי מרופא אחד שהיה מוכן לעזור לה. על הבמה, כשלב חזר על הפאנץ' הסופי "יש אנשים טובים", הוא הגניב חיוך, כאילו הוא נזכר איך הבין זאת לראשונה ביום ההוא מחוץ לביטוח לאומי.
ההופעה היתה מלאה ברגעים כאלה, של הבעת שביעות רצון מלאת כנות לנוכח המוזיקה החדשה שלב יצר. לא סתם המופע משחזר את האלבום מרגעיו הראשונים ועד הסוף לפי הסדר - זוהי חגיגה של ההישג שלב וההרכב שלו השיגו ב-"חשמל מהשמש". לב לא רק חייך ממילותיו, אלא ממש התנועע ורקד לצלילי השירים. בשארה, קורן וישעיהו הגיבו באהבה: הם צחקו מהפאנצ'ים והנהנו על כל אבחנה במילותיו.
הגעתי להופעה על מנת להבין יותר טוב את האלבום. יש אנרגיה משכרת לסיפורים הקטנים האלה על השגרה היומיומית, מנהג המונית שעוצר לראות את השקיעה ועד בתו הקטנה של לב שמתמודדת כל כך יפה עם המוות של סבא שלה. האנרגיה הזאת באה לידי ביטוי בקצב שסיפקו בשארה וקורן, והרגעים הכי טובים בהופעה היו כשהקצב הזה הועצם והתרחב, ממש כמו הרגעים הקטנים בשירים. נראה שלב עדיין בוחן עד כמה הוא יכול למשוך את הקצב הזה ולשחק איתו, אבל הוא ללא ספק עשה איתו עבודה טובה בלהעביר את האנרגיה שעומדת מאחורי "חשמל מהשמש" - ממש יכולתי להרגיש את אותו חשמל.
לב סגר את ההופעה עם "שנינו", השיר שלקח לי הכי הרבה זמן להבין, וכעת הוא האהוב עלי מבין שירי האלבום. לב חוזר בו לזכרונות עם אהובתו, מרגעים בעבר הרחוק ("שנינו בלובליאנה"; "שנינו באזכרה") דרך רגעים שמרגישים חסרי זמן מוגדר ("שנינו כשהכל טוב") ועד רגעים מההווה או העבר הקרוב ("שנינו אתמול"). כשלב דיבר בעבר על אהבה, הוא התייחס אליה כעל משהו חמקמק שיכול להיגמר בכל רגע ("דם בטלוויזיה, רק שנינו מסתכלים / תאהבי אותי תמיד, תאהבי אותי", מתוך "תאהבי אותי תמיד"). ב-"שנינו", ובכלל ב-"חשמל מהשמש", נראה כי לב סוף סוף מבין שהאהבה היא כאן איתו ועכשיו, וזה כל מה שחשוב.
תומר ישעיהו נכנס אלי הביתה בשבת אחר הצהריים, מצויד בגיטרה אקוסטית וחיוך שליו. אמנם ציפיתי למפגש הזה, עם מי שלדעתי הוא אחד המוזיקאים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית היום, אבל זו הייתה דווקא הכלבה שלי, צ'פטי, שקיבלה אותו בהתלהבות נרגשת במפתן הדלת. השניים התיידדו על הספה במרפסת בזמן שהצעתי לישעיהו משהו לשתות. הוא ביקש בנימוס קפה שחור והוציא את הגיטרה מהקייס. תומר ישעיהו הגיע אלי כדי שאצלם אותו מנגן שני שירים מאלבום הסולו החדש, ולדבר קצת על הדרך שעבר עד היום, על המשכה, ובכלל על מוזיקה.
"תמיד אהבתי מוזיקה, תמיד אהבתי שירים. כל ילד אוהב צלילים ושירים", הוא אמר ולגם מהקפה. את המשיכה הראשונית לרצות לנגן הוא ייחס לרגע קטן וספציפי בילדותו ברעננה. "הייתי בן 12 או 13, והייתי שומר על אחי הקטן. בבית ספר היה לו שיעור בו היו מלמדים אותם לנגן על כלי נגינה. הוא ניגן על חצוצרה. יום אחד הלכתי לקחת אותו מהשיעור. ראיתי איזה מורה לגיטרה יוצא עם הגיטרה על הגב משיעור, וזה היה נראה לי מגניב נורא. ביקשתי מאמא שלי להיכנס לשיעור גיטרה. מאז בעצם הכרתי מלא מוזיקה, וככה זה התחיל".
הגיטרה הייתה כלי הנגינה הראשון של ישעיהו (27), אך תוך זמן קצר הוא החל לנגן על הכלי שהפך להיות המרכיב המרכזי בלהקתו האחרונה Isaiah: הבוזוקי. "כמה שנים אחרי זה, בגיל 16-17, התחלתי לאהוב מוזיקה יוונית בעקבות סבא שלי, שהכיר לי את אריס סאן, והיה מעריץ גדול שלו", ישעיהו סיפר. "סבא היה מביא לי קסטות. ואז כולם במשפחה גם התלהבו שאני מתחיל לנגן אריס סאן. היו שומעים אותי מהחדר מתאמן על סולואים שלו. אריס סאן דווקא היה גיטריסט חשמלי. ושם זה פגש אותי, כשניגנתי על גיטרה חשמלית. הבוזוקי הגיע קצת אחרי שהתחלתי עם המוזיקה היוונית. המשכתי גם לעוד. ואז קניתי גם ג'ומבוש. זה עניין אותי כל הזמן, כלי מיתר. הפולקלור של זה".
ישעיהו שילב את הבוזוקי יחד עם כלי מיתר ופולקלור בטעימה בשני האלבומים של להקתו הראשונה הבשורה: "וזה הכל לעת עתה" (2011) ו- "זמן זז" (2013); ולאחר מכן כחלק דומיננטי ביצירה בלהקת Isaiah אותה הקים עם בת זוגתו באותו זמן, מיקה אבני. אבני כתבה את המילים, וישעיהו הלחין, עיבד, והפיק את השירים שהכילו תערובת של פולק אמריקאי, סולמות וכלי נגינה מהמזרח הרחוק, וצלילים ים-תיכוניים מהבוזוקי והג'ומבוש. Isaiah הוציאו בין סוף שנת 2013 ועד 2015 שני אלבומים - "Isaiah" , "Days of Daydream" - ואי.פי. אינסטרומטלי בשם "Chocolate Subtitles" עליו ישעיהו עבד לבד, מה שבישר את פירוק הלהקה. בשלב זה שמתי לב שמאז הלגימה הראשונה, ישעיהו לא נגע בקפה שלו. כששאלתי למה הוא הסביר בביישנות שהקפה צריך ערבוב קל ורק לא היה לו נעים להגיד. הקפה עורבב והמשכנו בשיחה.
אני שומע אצלך, ובמיוחד באייזאה, הרבה מוזיקה הודית. איך הגעת אליה?
"אני שומע יותר מוזיקה מפקיסטאן. אני אפילו לא זוכר איך הגעתי לשם, אבל אהבתי את השירה - שבורה כזו, כמו תפילה. נראה לי שהגעתי דרך סתם חיפושים: פקיסטאן מיוזיק, אינדיאין מיוזיק. אינטרנט".
ניתן לשמוע את ההשפעה של אותה שירה שבורה על הנגינה של תומר על הבוזוקי והגיטרה בכלליות, וספציפית למשל בשיר "אם זה טוב" מאלבום הסולו הראשון שלו "אופניים חשמליים", שם אחרי כל משפט שתומר שר נכנסות כמה פרזות שבורות שכאלה. עם זאת, אותה שבירה בעיני היא רק אלמנט אחד שתומר לקח מהמוזיקה ההודו-פקיסטנית אל הנגינה על כלי המיתר - יש לו גם נטייה למשוך את הצלילים כלפי מעלה בצורה שמזכירה את מתיחות המיתר בסיטר, תכונה שלא שמעתי אצל אף גיטריסט או נגן בוזוקי עד היום.
איך הגיע השילוב בין הבוזוקי לפולק אמריקאי ומוזיקה פקיסטאנית? זה היה משהו מודע או שזה פשוט זרם לך?
"אני חושב שיש תמיד מודעות מסוימת. לפני אייזאה הייתה לי עוד להקה, שהוצאתי איתה שני אלבומים בעברית".
הבשורה.
"כן. שמה זה היה ממש ההתחלה. השירים הראשונים שכתבתי. אני קורא לזה מעין טירונות. הוצאתי אלבומים, ועוד לא הייתי בשל להוציא אלבומים, אבל הוצאתי אותם בכל זאת. זה חלק מתהליך הבשלה. לא שאני מתחרט. אחרי זה הכרתי את מיקה קרני, והיא לקחה אותי לפרוייקט שלה של שיר השירים. שם שרתי, ניגנתי על בוזוקי והייתי חלק מההפקה מוזיקלית. זה הרכב שנסע להרבה טורים. עשינו שישה טורים מאוד ארוכים בארה"ב, והופעות באירופה, קפריסין וכל מיני מקומות מדהימים. הופענו גם בפסטיבלי מוזיקת עולם. אני זוכר שראיתי מוזיקאים מדהימים מברזיל, מאיראן, ועוד מקומות בעולם, שמאוד השפיעו עלי עם הקומבינציה שהם עושים. הם ממש לא מפחדים להראות את השליטה שלהם בכלי ולהוציא את זה החוצה".
ישעיהו, שעד אותו שלב התבייש להראות את יכולות הנגינה הוירטואוזיות שלו על כלי המיתר, קיבל השראה מאותם מוזיקאים, ומקום להביא את היכולות שלו לידי ביטוי במסגרת ההרכב של קרני, שטיפחה את הכישרון שלו. מההתנסות הזו, התיאבון של ישעיהו להביא את הבוזוקי לקדמת הבמה רק גדל, וכך התחילה אייזיאה. "כשחזרתי לארץ, התחלתי סתם לנסות להקליט עם הג'ומבוש, הבוזוקי, הגיטרות וקצת עם העוד. התחלתי להתעסק עם סאונד. למדתי באמת איך להקליט. ואז ביקשתי ממיקה אבני, שהיינו זוג בזמנו וגרנו יחד, שתכתוב מילים לשירים. שיהיה טקסט מרוחק, משהו שאני פחות אבין, פחות יהיה איתו בקשר הדוק, כמו מילים בעברית שהן תמיד איכשהו צריכות יותר מקום. במשך כמה חודשים היא כתבה מילים ללחנים שעשיתי, ואיכשהו יצא מין מיקס". ישעיהו לקח את המיקס שנוצר לאורי וינוקור שהפך להיות המפיק השני של האלבום. "התחלתי להאמין לזה - או שכולנו התחלנו להאמין לזה. התחלנו להופיע ומהר מאוד ההרכב קיבל תאוצה. שוב, המודעות הזאת היא כאילו קיימת, אבל פה באמת שלא היתה שום כוונה ליצור אלבום".
כתיבת מילים היא חלק ביצירה שבא לך בטבעיות כמו הלחנה?
"באנגלית, יש לי זרות מסוימת לשפה. אני זוכר שגם מבחינת מבטא... היו הרבה מילים שלה שלא הבנתי, עד היום, יש מילים שתשאל אותי אני אתחיל לגמגם".
זה מוזר, כי תמיד בכל ההקלטות וההופעות ששמעתי הכל נשמע מאוד טבעי.
"אני חושב שיש לנו נטייה באיך שאנחנו יוצרים מוזיקה היום: החוש האסתטי שלנו נורא מפותח ודווקא הכתיבה עצמה היא קצת לוקה בחסר בעיני. אנשים יותר משקיעים באסתטיקה של השיר, פחות בתוכן. זה "טייט", זה יושב, אבל התוכן, הליבה, יש איתה בעיה שצריך לעצור רגע ולהבין מה אני עושה עם הטקסט. אפילו לא מילים גדולות במשמעות, אבל מילים שמישהו אחר ישמע אותן ויתמלא לו משהו בלב, ולא רק שהמוזיקה תיקח אותו למסע הזה".
הנקודה הראשונה שבה ישעיהו התמודד עם כתיבת מילים הייתה בכתיבת "אופניים חשמליים" שיצא בתחילת 2016, לאחר הפירוק של אייזאה. הפעם ישעיהו נעזר בעמיר לב, שערך ועיבד את הטקסטים והפיק את האלבום. הפגישה ביניהם קרתה באקראי כאשר שניהם הקליטו באולפן הסליק בדרום תל אביב. "הוא שאל אותי אם אני כותב שירים. אמרתי לו יש לי אלבומים שהוצאתי עם הבשורה ואייזאה. אז הוא אמר לי 'שמעתי, אני מכיר, אבל אתה כותב שירים?' חשבנו לעשות אלבום ביחד בכלל. ואז החלטנו שזה צריך להיות אלבום שלי, אני אוציא סיפורים שרציתי לכתוב ולא ידעתי כל כך איך. הוא פשוט לימד אותי איך לגשת לדף להתחיל להוציא מילים, להסתכל על עצמך על הכתיבה שלך, לבקר אותה. לדעת לסנן אותה, לצמצם אותה. הוא איש מטורף. ב-"אופניים חשמליים" הוא היה דמות מאוד דומיננטית. זה אלבום ראשון שלא הייתי מעורב בו בהפקה המוזיקלית. הבאתי שירים, חומר גלם, ומשם זה קיבל המון צורות דרכו, ודרך הלהקה שהוא הביא: TREE".
מבחינתך זה היה קל לשחרר את ההפקה, ולתת לחבר'ה אחרים לנגן ולהפיק?
"בהתחלה לא. אני הקלטתי את "אופניים חשמליים" פעמיים או שלוש. שברתי על זה את הראש. הוא היה אלבום מאוד איזוטרי בהתחלה עם כל מיני קופסאות הודיות שעושות מקצבים של טבלות, ובלי יותר מדי מבנים. לא ש-"באופניים חשמליים" יש מבנים יותר מדי מסודרים. אבל היה שם חופש נורא גדול. הבעיה הייתה שהמוזיקה לא ישבה על המילים בעברית. עברנו עם זה תהליכים, הייתי נוסע אליו המון. יושבים, מדברים לפעמים שותקים מלא שעות. הוא היה הולך, אומר לי 'תכתוב', חוזר אחרי הרבה זמן. וככה פעמיים בשבוע במשך תקופה מאוד ארוכה הייתי נוסע בבוקר, ונשאר שם עד הערב. יושבים, כותבים, מדברים, נכנסים לאולפן כמה ימים, מקליטים. בדרך כלל לא מרוצים עד שהוא החליט שצריך להקה שתנגן. הייתי נוסע אליהם, ופשוט ניגנו. היה מין חופש כזה. ואז נכנסנו להקליט לייב את האלבום, ולא היה יותר מדי עיבודים. פשוט עמיר היה בחדר ההקלטות, אנחנו היינו מנגנים ופשוט סומכים עליו. כשהוא היה אומר שיש לנו את זה, היינו עוברים הלאה".
בימים אלה ישעיהו נמצא לקראת הוצאת אלבומו החדש "בוידעם" בהפקה משותפת עם רועי חרמון (טיגריס, ארמון). הפעם הוא כתב את המילים לבד, אך לטענתו השירים ב-"בוידעם" מדברים על חוויות פחות אישיות. "אני קצת יותר חושב החוצה, פחות פנימה. באלבום הקודם זה ממש סיפורים שחוויתי, והיה איזה עניין ליצור בפנים עולם מצומצם, כאילו אני באיזה מחילה נורא קטנה. לפעמים אתה מרגיש חוויות נורא גדולות כמו פרידה, אבל רציתי דווקא להביא את זה באיך שאני הולך לסופר לקניות. החוויות האישיות האלה שהרחוב פוגש אותך, בזמן שאתה מרגיש את מה שאתה מרגיש. ופה ב-"ביודעם" רציתי ליצור עולם טיפה יותר עשיר, גם מוזיקלית, וגם לתת נקודת מבט קצת אחרת על כל מה שאני רואה מבחוץ. פחות אישי. למרות שהסינגל הראשון שיצא ("ברזלים אבק") הוא השיר הכי אישי שיש לדעתי באלבום הזה. בגלל זה הוצאנו אותו כדי להיפטר מהאישי הזה כבר".
במהלך השיחה לקחנו הפסקה מהחפירות כדי שישעיהו ינגן שני שירים מבוידעם: "ברזלים אבק", ו-"שכחתי לחייך טוב" שטרם יצא. "ברזלים אבק" הוא שיר עם מלודיה ומילים כל כך חזקות ואישיות, עד שגם בלי ההפקה הפסיכדלית תומר הצליח לסחוף אותי לתוך נקודת המבט שלו בשיר. ב-"שכחתי" הוא מספר על ילד המנסה לשכנע את אמו שיש שביתה בבית ספר ושתתן לו להישאר עוד קצת במיטה. למרות ההצהרה של ישעיהו שהשירים באלבום החדש הם פחות אישיים, ההגשה שלו גרמה לי לחשוב שהסיפור מאוד קרוב ללבו. בסוף השיר הוא זכר לחייך. חיוך עם עצבות קלה שנגררה מהשיר.
כשאתה כותב אתה חושב מה ילך, מה לא ילך? יש מחשבה על מה יעבוד?
"אני לא יודע מה זה כבר ילך ומה זה לא ילך. נקודת הפתיחה היא אחרת. כי אם אני אסתכל החוצה על פלייליסטים, וקריירות של אנשים אחרים, אז רוב הזמן לא הולך לי. רוב הזמן לא קורה יותר מדי. אבל אני מרגיש שדווקא כן ניגשים אלי, וכותבים או אומרים לי, או באים להופעות, וממש אתה רואה בעיניים שלהם שהם עברו איזושהי חוויה מהשיר, אז מבחינתי זה ההולך או לא הולך. ודווקא ככל שאני נכנס יותר פנימה לדברים שאני חושב שהם טיפה יותר אזוטריים או קיצוניים במוזיקה, דווקא שם זה יותר הולך. אני מרגיש שזה מתקבל יותר טוב, בחוג המצומצם שאני מרגיש שיש סביבי. יש פערים נורא גדולים בין האינדי-שמינדי והמיינסטרים. למרות שאני חושב שיש המון קהל, שהיה שמח שתהיה חשיפה יותר גדולה לאמנים שעושים סגנונות קצת אחרים. וזה חבל. יש מלא קהל שרוצה לצרוך את זה. כל הקהל של דיווחי התנועה שרוצים לשמוע דיווחי תנועה הם רוצים גם לצרוך את המוזיקה הזאת, אני בטוח בזה. לא יכול להיות אחרת. לא יכול להיות שהסירה נוטה רק ימינה, גם פוליטית".
חשבת לכתוב להיט שכן יכנס רק בשביל החשיפה שהוא יביא איתו?
"אני לא יודע איך עושים את זה. אני לא יודע אם מישהו יודע לכתוב להיט. אני הבנתי על עצמי שאני רוצה פשוט לכתוב. אתה כל הזמן מייצר, פעם אחת זה עובד, פעם אחת זה פחות עובד מהבחינה הזאת. אני כל הזמן באיזושהי תנועה, פעם אחת זה נתפס פעם אחת זה לא. הרבה אנשים אמרו לי אחרי שהפסקתי עם אייזאה שאני יורה לעצמי ברגליים, והברזל חם, ואמרתי איפה הברזל הזה? תראו לי אותו אני אגע. אבל באמת אני לא מצליח לראות את הדבר הזה. זה ממש לא העניין. להיות תקוע בנקודה שאתה מרגיש לא בנוח איתה. אי אפשר ליצור בצורה כזאת".
