אביב מארק והחיים
פחדתי לראיין את אביב מארק. ראיתי אותו מופיע בפטיפון בעשור הקודם וגם מפקד על עמדת הסאונד בלבונטין 7 ובאינדינגב. הוא נשמע כמו ציניקן קשוח שלא יהסס לקטול אותך אם תעמוד בדרכו. המוזיקה שלו רק חיזקה את הרעיון הזה, שלא לדבר על הודעות שהוא כתב פעם בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-Ynet.
כל כך טעיתי. אביב מארק, הרוקר המופרע, התגלה כבן אדם מקסים עם הרבה שמחה, הומור, הוקרה, ותשוקה אדירה למוזיקה ולאנשים.
ראיינתי אותו לכבוד מופע המחווה "סאבווי רוק" שיתקיים ביום שני 22.9 בבארבי. המופע מציין 20 שנה לאלבום הבכורה של הסאבווי סאקרס, "קומת קרקע ומטה", אלבום יוצא מן הכלל לשנת 1994 שלא ניסה לייצר אף להיט או להתחנף לאף אחד; מן בן דוד ישראלי ללהקות כמו ה-Melvins ו-Mudhoney שכונן את סצינת האינדי המקומית בכאסח ובישירות שלו. אביב מארק שר וניגן גיטרה, ניסים אליעז ז"ל ניגן גיטרה, ליאור מיכאל ניגן באס, ועמי שלו (Monotonix, עמי שלו והפרטיזנים) תיפף. כולם צעקו.
אני לא חובב של הופעות מחווה ומיליון אירוחים, אבל אפילו אני התרשמתי מהליינאפ המכובד של סאבווי רוק: איפה הילד, תערובת אסקוט, מוניקה סקס, אהוד בנאי, משינה, רמי פורטיס, ברי סחרוף , מאור כהן, מידנייט פיקוקס, קיין והבל 90210, וגם אביב מארק והמוות. אחרי הראיון היה לי ברור למה אנשים כל כך מכובדים התגייסו למופע ולכבוד אביב.
אינדסטריאל ב-MRI
פגשתי את אביב בנחלת בנימין, לא רחוק מהבית שלו. התיישבנו מחוץ לבית קפה של פעם עם אנשים של פעם שישבו על כיסאות זולים מסביב לשולחנות דהויים ושוחחו בלי הפסקה. הזמנו לימונדה והתחלנו את הראיון. אולי הדברים הבאים ישמעו מאוד דרמטיים, אבל אביב דיבר בקלילות ובשטף.
קודם כל, איך אתה מרגיש? קראתי שאתה עובר כל מיני ניתוחים ושהבריאות שלך לא במיטבה כרגע.
"אני מרגיש יחסית בסדר. אני לא בשיאי. עברתי ניתוח כריתת טחול: נקרע לי הטחול בתחילת יולי שזה די נדיר. הוא נקרע מעצמו, לא כתוצאה מחבלה חיצונית, תאונה, או קטטה - אירוע די נדיר לפי הדוקטורים של הכירורגית באיכילוב. הוא נקרע והיה לי דימום בתוך כל חלל הבטן. הייתי ככה משבת בבוקר, מתישהו בתחילת יוני, והובהלתי לבית חולים, והבהילו אותי לניתוח כי הייתי במצב לא סימפטי.
"הייתי מאושפז עם הטחול הזה, שחררו אותי מוקדם מדי, נהיה זיהום, החזירו אותי, וכל הזמן ששכבתי שם היו לי גם כאבי ראש מטורפים. כל הזמן רציתי שישלחו אותי לעשות CT מוח CT מוח, זה לא דבר שהם צריכים לעשות. בסוף היתה לי רופאה שסימפטה אותי והיא דרשה בצעקות שאעשה, ויום לפני שהשתחררתי עשו לי CT מוח. ואז המשיכה הסאגה באופן קיצוני, כי פתאום הגיעו אלי לחדר ארבעה רופאים מהנוירוכירורגית, דיברו איתי מאוד בלחץ ואמרו לי שיש לי משהו בראש: הם ראו ב-CT והם לא בטוחים מה זה. הבהילו אותי לטיפול נמרץ *מצחקק* בבהילות ואני צריך להשתחרר!
"אז היה קצת דרמה. לא הבנתי מה קורה - הרגשתי יחסית טוב. כאבי הראש שלי באו בגלים של 3-4 פעמים ביום, משהו דליקטס. ואיכשהו משככי כאבים חזקים כמו מורפיום, וכל מיני מטעמים אחרים, איכשהו היו משכחים את זה.
"הקיצר, טיפול נמרץ, הבהילו אותי לעשות MRI כי ב-CT לא ראו מספיק, ואז ב-MRI הם חזרו אחרי שלוש שעות ואמרו לי: "נתחיל בחדשות הטובות - אין לך גידול". היו בטוחים שיש לי גידול רציני מאוד במוח. והחדשות הרעות, אמרתי: "מה החדשות הרעות?" אז אמרו לי: "אתה צריך לעשות שני ניתוחי ראש: אחד בהול, ואחד דחוף אבל אפשר קצת להמתין איתו". אז יום למחרת עשיתי ניתוח ראש. נתקע לי איזה נוזל בחדר הרביעי במוח; דברים מאוד מעניינים, המוח, קצת למדתי מה קורה במוח. זה ניתוח לא פשוט. התאוששתי. קיצור הייתי 23 יום מאושפז. חלק גדול מזה שעברתי את זה עם מורל גבוה והכל, זה המון המון אהבה ועזרה שקיבלתי מחברים וחברות. אין לי מילים בכלל לחשוב אם זה היה אחרת או באופן אחר.
"אני גם בן אדם עם הומור, אני אוהב לקחת את הדברים 'בסבבה' מה שנקרא. באיזשהו שלב הסתכלתי על הכל מהצד כמו בסרט: כאילו שאני רואה סרט עם מישהו שמאושפז ועניינים. עברתי ארבע MRI ש-MRI בפני עצמו, למי שלא עשה את זה אף פעם, הפעם הראשונה שאתה עושה את זה זה סיוט. וגם MRI מוח זה 50 דקות בתוך המנהרה הזו, ואסור לך לזוז מילימטר. ב-MRI השני-השלישי כבר ידעתי לקראת מה אני הולך, אז עשיתי דמיון מודרך. הרי ב-MRI יש לך סאונדים מטורפים; אינדסטריאל זה פראייר ליד זה. תחשוב Nine Inch Nails יחד עם ה-Melvins וזה נשמע כמו גבעתרון לעומת הסאונד משם. מכניסים אותך עם אטמים, עם אוזניות, ועם קסדה - שולחים אותך לחלל!
"כבר בפעם השנייה השלישית והרביעית ידעתי למה אני הולך, הצלחתי לעשות סוויץ', וב-MRI השני או השלישי שרתי לעצמי את כל 'Sergeant Pepper' מההתחלה בראש, במוח, לפי הסדר של התקליט. עשיתי חשבון: אמרתי "זה בערך 40 דקות", ככה זה יעביר לי את ה-MRI. בסוף זה היה קצת יותר ארוך מסרג'נט פפר. ובפעם האחרונה שעשיתי MRI זה היה לפני שבוע, אז שרתי בראש את כל "Abbey Road". זהו, עוד 10 ימים אמורות להגיע התוצאות. מתישהו אחרי המגה אירוע המתקרב, ב-22 בספטמבר, אני אמור זמן קצר, עוד אין תאריך, אבל אני אמור לעבור עוד ניתוח ראש, להוציא לי ציסטה אימתנית מהראש.
"אבל בינתיים יש לי כמה פעמים ביום כאבי ראש קצרים חזקים לכמה דקות של בלר מוחלט, ואז זה עובר, אבל אני במקום מאוד טוב. אני מרגיש טוב מנטלית, וכמובן שזה קשור לכל המגה אירוע הזה 'סאבווי רוק', אז הכל בסדר. אני גם מאמין ובטוח שהניתוח ראש הבא יעבור. אמרו לי שזה ניתוח קצת יותר קשה מבחינת הכאבים והתאוששות מהניתוח הקודם, אז יהיה עוד ניתוח ונעבור אותו. ואז *דופק שלוש פעמים על השולחן* הכל יהיה בסדר".
הלהקה שאמרה לא ל-Faith No More
זה מאוד יפה שהתגייסו לעשות את המופע כאלה מוזיקאים.
"יפה זה אנדרסטייטמנט. זה לא כל כך נתפס. כל יום שעובר פתאום נהיה פוסטרים פיזית, ראיתי את הפוסטרים, פלאיירים. החזקתי פיזית את העניינים, וחוץ מכל האמנים שנרתמו, שאני גם מכיר אותם אישית את כולם, אז יעל מרגלית מווליום התגייסה לעזור בכל ההפקה; ועוזרת הפקה ליטל גיברובי; ויובל הרינג שעושה יחצ"נות חסרת תקדים; ושאול מהבארבי שתרם את המועדון לטובת האירוע; ניר דרום שעיצב את הפוסטר; ויונתן חרפק שייצר את הפוסטר; והשמנים שמדביקים את הפוסטר. כולם נרתמו. אין לי מילים. באמת. לא מאמין שכל זה קורה, אבל אני נהנה ממה שקורה".
מנצלים גם הזדמנות לחגוג 20 שנה ל-"קומת קרקע ומטה" של הסאבווי סאקרס, אז אולי נחזור אחורה לשם. ניסיתי לחפש ולקרוא מה היה ואני לא מוצא שום דבר באינטרנט.
"ברור, יש מעט דברים, לא הבינו אותנו. אמרו שהתקליט הראשון מכר כמה מאות עותקים. האמת היא שהוא מכר 1,300 עותקים, אני זוכר, וזה יפה מאוד ללהקה שהכל רעש וצרחות וזעם ולא רדיו-פרנדלי.
"העניין הראשי בסאבווי סאקרס הוא שלא היו לנו שום יומרות. אנחנו רצינו להקים להקה בשביל להופיע, בשביל לקבל צ'יפס ובירה בחינם, ולתפוס בחורות. זאת היתה המטרה. היתה הופעה אחת, אחרי זה עוד הופעה, אחרי זה עוד הופעה. איציק ליכטנפלד, המנהל של זקני צפת שגם עבד עם משינה, הוא לקח אותנו תחת חסותו, החליט לנהל אותנו, וסידר לנו חוזה ב-NMC. לא שילמנו שקל על התקליט הזה - רק הוציאו עלינו כסף. לא שילמנו על חזרות, ו-NMC, שזו חברה נאמבר וואן מיינסטרים בישראל, פתאום לוקחת להקה כזו, זה היה די חסר תקדים. זה די קרה בזכות זה שאיציק היה המנהל של זקני צפת, והביא את זקני צפת ל-NMC. ואז יצא התקליט "שישי שבת" שהיה שלאגר, מכרו 20,000 עותקים. אז הוא בא ואמר: "יש לי עוד להקה", ואמרו לו: "קדימה!" החתימו אותנו נראה לי בלי ששמעו שיר אחד שלנו".
הסאבווי סאקרס מודל 1994. צילום: דניאל חכים
זה ספיינל טאפ לגמרי!
"אני לא צוחק! איציק ליכטנפלד בתקופה הזו היה מן אורי זוהר של המוזיקה, תרתי משמע. איש יקר ואהוב שהוא הביא אותנו למקום הזה.
"מה שחשוב לציין זה שאנחנו הכרנו בבטי בם והיינו בעצם להקה לפני שבכלל התחלנו לנגן. היינו חברים מאוד טובים. זה לא היה גיטריסט מחפש באסיסט או סולן. הכרנו בשנת 87'-89', משנת '89 התחלתי לעבוד בבטי בם, ונהיינו פשוט חברים טובים, היינו חבורה, כשאני ועמי היינו בתחום הסאונד וליאור וניסים היו בתחום התאורה. אז קודם כל רכשנו המון ניסיון רק מלעבוד עם כל הלהקות הידועות והטובות ורכשנו המון נסיון של מאחורי הקלעים: לדעת מה זה במה, מה זה מוניטורים, מה זה סאונד, לדעת מה לא לעשות, למדנו מטעויות של אחרים. אז באנו עם המון ביטחון לכל הקטע הזה.
"השורה התחתונה היא שעשינו הופעות ופעילות של הלהקה רק כשלאף אחד מאיתנו לא היתה עבודה. הלהקה היתה לאסט פריוריטי, בלי שום יומרות להצליח ולכבוש או חלום לעשות אלבום. לא רק שעשינו אלבום, הם הוציאו לנו שני אלבומים. אחרי שנתיים שיצא ב-94' "קומת קרקע ומטה", שלא היה הצלחה כבירה, הם הוציאו לנו עוד אלבום: "שקט נפשי". עכשיו, מכל אלבום יצאו חמישה סינגלים, סינגלים עם ארט מושקע בטירוף, ושני קליפים. הקליפ הראשון שהיה לנו אי פעם זה לשיר "אין לי אדמה", ששלומי ברכה שכבר אז היה חבר ומשינה היו חברים כי אני ועמי עבדנו איתם וניסים עבד איתם וליאור עבד איתם, אז שלומי ברכה ביומיים צילם לנו קליפ מטורף: גם צילם, גם ביים, גם ערך. משום מה הורידו את הקליפים האלה. אחרי זה יצא עוד קליפ מהאלבום השני - NMC מימנו הכל. לא הוצאנו שקל מהכיס על שני אלבומים, על חלק מההופעות אפילו הרווחנו כסף, וזה היה כיף, כי זה היה בשביל הנפש, תחביב.
"בפעם הראשונה כש-Faith No More הופיעו בסינרמה, יכול להיות להקה אחרת ששוקי ווייס הביא לסינרמה, נדמה לי ב-95' או 96'. אז פנו אלינו משוקי ווייס ואמרו: "אתם רוצים לעשות מופע חימום לפיית' נו מור?" אז בדקנו בלוח עבודה, ואני ועמי עבדנו באותה תקופה בסאונד של החברים של נטאשה, ובאותו יום שהיה אמור להיות פיית' נו מור בסינרמה היה אמור להיות החברים של נטאשה בקיסריה. אז אמרנו: "לא, אנחנו לא יכולים, יש עבודה. אז הם לא האמינו. סיפרתי את זה לארקדי, הוא לא האמין. הוא אמר: " אתם נורמליים!? היינו מביאים מחליף". היינו מאוד עם הרגליים על הקרקע והסתכלנו על הכל עם המון הומור, לא לקחנו את עצמינו ברצינות יותר מדי למרות שהתכנים הם רציניים וכשאנחנו על הבמה תמיד "זו ההופעה האחרונה". ככה אני אוהב את זה. הופענו כמו להקות שאנחנו אוהבים".
זה היה בזמנו Nirvana, Mudhoney, דברים כאלה?
"כן, כן, כן, בדיוק: Fugazi,Jesus Lizard, Butthole Surfers. לנו היה משהו ייחודי שלנו - זה לא שניסינו להעתיק. כל הלהקות האלה היו המון השראה. והיינו גם מיוזיק פאנס. היינו שומעים כל היום מוזיקה בבית. אז לא היה אינטרנט, לא היה הורדות. אם רצית אלבום הלכת לחנות ולקנות אותו ועטיפה ותקליט ומזמין ומחכה כמה שבועות שזה יגיע - פשוט חיינו את זה. עבדנו בסאונד במוזיקה, וזה היה כל הזמן. היינו חברים מאוד טובים, וזה מאוד חשוב, זה הבסיס להכל. היו תקופות שאני גרתי עם ניסים באותה דירה, אחרי זה גרתי עם עמי, ואז היתה תקופה ארוכה שלי וניסים היו חברות שהיו אחיות, ועוד ארבעתינו עבדנו בבטי בם. אז תחשוב, זו ממש גונדה רצינית.
"התחלנו לעבוד על שירים לקראת אלבום שלישי, אבל אפרופו ניתוחים ופציעות, ב-98' במסגרת העבודה שלי באיזה מקום בהרצליה פיתוח על איזה לוקיישן, נפלתי משישה מטר וריסקתי את כל הרגל, את כל הקרסול. יש לי פה ברגל ימין ברגים ופלטינות. זה היה ניתוח מאוד קשה. עשו לי שיחזור, ואמרו לי שאני אצלה, והייתי תקופה בכיסא גלגלים. לקחה לי שנה לדרוך על הרגל מהיום שנפלתי. כשנפצעתי בתאונה הזאת, הייתי בשיא ההיפר ועבדתי במיליון עבודות ומוזיקה וסאבווי, ופתאום, בשנייה אחת... עכשיו רגל, להבדיל מטחול או ממוח, זה לא כיף כי אין לך ניידות: בשביל לעלות שתי מדרגות אתה צריך עזרה. נכנסתי לדיכאון כבד מהפציעה וזה בא לי בבום. הייתי הרבה יותר צעיר. באיזשהו מקום כבר חשבתי: זהו, נגמרו לי החיים, אני הולך להיות בכסא גלגלים, מה אני יעשה? זה משהו שמאוד הוסיף לפירוק של הלהקה. התחילו כבר חילוקי דיעות מוזיקליים, כמו שאומרים, ולפי דעתי היינו ממשיכים, אבל הפציעה הזו די חירפנה אותי. מה שקרה קרה בקיצור".
"אני בר מזל"
בסוף חזרת לעשות מוזיקה עם הפילהרמונית.
"כן כן. ב-98' נפצעתי, ובמהלך 1999-2000 ישבתי בבית עם four track, ועבדתי על שירים חדשים. עשיתי דמואים: שתי ערוצי שירה, שתי ערוצי גיטרה, בלי מכונת תופים. ואז עשיתי הופעה לבד, וראיתי שפשוט אין טעם להופיע לבד. לפי דעתי זה משעמם. במוזיקה חייבים להיות מינימום שני אנשים על הבמה. גם האנשים שאני הכי אוהב בעולם במוזיקה, נגיד ניל יאנג, לראות אותו לנגן שעתיים לבד עם אקוסטית, באיזשהו שלב זה משעמם. אני גם חולה על תופים. אני חושב שתופים זה הבייסיק של הרוקנרול, לא הגיטרה. הכל מתחיל *דופק בקצב על השולחן* מה-one.
"הקיצר, היה לי עוד הרכב עם חבר, ניצן רימון, שקראנו לו "ונטולין", למה נוסף על הצרות אני אסמתי קשה *צוחק*. התפרקנו אחרי הופעה אחת - זה לא היה להיט גדול. ואז עם הדמואים האלה רציתי לעשות אלבום, ועודד פרח שהוא חבר מאוד טוב שלי בא ושמע את זה. אמרתי לו: "שמע, אני רוצה להוציא את האלבום ככה, איך שזה מוקלט בפור טראק". הוא אמר לי שזה חבל, אני צריך להקה.
"ואז נוצר הרכב עם חבר נפש שלי, עם יהלי סובול, שביקשתי לו לעזור לי עם רעיון לגיטריסט ובסוף הוא הציע את עצמו. ויהלי סובול, דע לך, הוא גיטריסט תותח. וחוץ ממוניקה סקס, כידוע, ההרכב איתי עם הפילהרמונית זה היה ההרכב היחיד שהוא ניגן בלהקה אחרת אי פעם! ולא הרבה יודעים את זה, אבל הוא היה בא וטוחן שם גיטרה בהופעות - לא היה לו את העול של השירה ושל הלידר - וגם אז הבנתי שאין טעם שאני בכלל אנגן גיטרה לבד כי אני לא ממש גיטריסט. אני יותר מוציא סאונד מהגיטרה, אני לא גיטריסט.
"ואז היה לנו את דניאל זייבלט שהיה המתופף שלי, מתופף גדול, שהיה עובד בבנק - "כלבויניק" - ולהופעה אחת של הפילהרמונית הגיע הבחור ההוא מכנסיית השכל. אני מאוד אוהב את כנסיית השכל. הם ראו אותו בהופעה אחת, וחיפשו מתופף, ולקחו אותו. אמרתי לו: "לך על זה, אל תחשוב לשניה!" ונסעו לטור, וחו"לים, והקליטו אלבומים. אני מבסוט שבזכותי בעקיפין הוא חי ממוזיקה, כי עם הפילהרמונית לא חיים ממוזיקה".
ראיתי אתכם אז, בפטיפון.
"אה, זו היתה הופעת ההשקה של האלבום 'מלמולים חסרי שליטה'".
יכול להיות. אני לא זוכר אם זה היה זה, או שזה היה ערב שהיו בו הרבה להקות.
"פטיפון זה גם אנשים יקרים: עמי שלו היה מעורב שם, וג'נגו, ואמיר שור. המקום של הפטיפון, לפני זה היה האולפן של להקת רעש. עם רעש גם יש לנו היסטוריה ארוכה, כי סאבווי סאקרס הופיעו המון יחד עם רעש. היו לנו המון דאבל בילים משותפים במקומות מאוד קשים בתל אביב: היה מועדון בבל מתחת לגשר מעריב, היה חומוס בר. היו הרבה יותר מקומות מהיום להופיע מבחינת "יאללה".
"אז זהו, זה הפרק עם הפילהרמונית. הוצאנו את האלבום והופענו המון. אחרי זה בפילהרמונית התחלפו חברים. יהלי עזב לתקופה, אחרי זה חזר. ועידו אגמון אחרי זה בא לנגן באס, ורון בונקר ניגן בפילהרמונית. נהיה כבר איזה מן פרויקט. עודד פרח היה הרבה זמן המתופף של הפילהרמונית אחרי דניאל זייבלט.
אביב מארק והמוות
"קיצור, זהו, זה היה הפרק עם הפילהרמונית. אחרי זה היתה תקופה שהיה לי הרכב שקראו לו הבוסתן החשמלי, שזה היה גם ממש סבבה, ואחרי הבוסתן החשמלי הגעתי להרכב שאני הכי מבסוט ממנו עד היום שהיה לי אחרי הסאבווי, שזה אביב מארק והמוות. יש לי את רם אוריון שהוא חבר והוא גיטריסט על, ויש לי את הבאסיסטית הכי טובה בארץ, אור אדרי, שהיא פשוט טוחנת שם עם ה-SG שלה דיסטורשן. כל מה שרציתי שישמעו בבאס שדמיינתי במוח - היא עושה. והיא בן אדם מדהים. היא אחד מבני האדם הכי מצחיקים בארץ. ויש לי מתופף נדיר ומיוחד, קובי כהן, שהוא מנגן גם בשקרנים, והוא ניגן פעם עם ג'וני שועלי. ויש לנו את חדר החזרות הכי טוב בתל אביב: שני חדרי חזרות בריבר סטודיו. את כל הפעילות שלנו אנחנו עושים שם.
"לפני כמה חודשים כבר הקלטנו שיר חדש, לפני שהיתה כל סאגת הניתוחים הצפופה. הרצון שלי הוא שעד סוף דצמבר נקליט אלבום חדש - יש לי חומרים, יש שירים - כי זה די שערוריה שהאלבום האחרון שהוצאתי יצא לפני 10 שנים. אני מתנחם בזה שגם Portishead מוציאים אלבום כל 10 שנים. אז בסדר, כל עכבה לטובה. אני מאוד מרוצה מההרכב שלי, אני ממש בהיי מאוד רציני. יש כימיה ממש ממש טובה בין ארבעתינו.
"גם רם ואור מאוד עסוקים, והם מנגנים בהרבה הפקות אחרות, אז נוהל הסאבווי די מתקיים גם פה: אביב מארק זה ה-last priority, מתי שאפשר עושים, ודווקא הופענו די הרבה. ההרכב הנוכחי קיים פחות משנה. ההופעה הראשונה שלנו היתה ב-30.12.13 בלבונטין. ההופעה השנייה היתה באינדינגב. ואז עשינו המון הופעות וגם יצאנו מחוץ לעיר. ההופעות שאני הכי אוהב הן מחוץ לעיר. הכי. כי בכל הופעה מחוץ לתל אביב יש את כל הקטע של הנסיעה *צוחק*. אתה בא מחוץ לעיר, אתה בא למקום, זה לא חברים. אתה לא מכיר אף אחד. בשבילי זה כמו חו"ל קטן כזה".
לעלות על הוואן עם הלהקה...
"אין וואן! *צוחק* היה וואן פעם בסאבווי שחמי רודנר סידר לנו חימום לאיפה הילד בכל הארץ. אז קיבלנו וואן נפרד, וקיבלנו $200 להופעה של 20 דקות - לא האמנו שזה קורה! היינו באים לחדרה, זיכרון, חיפה, באר שבע. פשוט חמי ואיפה הילד החליטו שהם רוצים לקדם, הם נתנו לנו במה! אם לא הם, לא יודע אם היינו יוצאים מתל אביב יותר משלוש-ארבע פעמים.
"היינו מופיעים עשרים דקות ואעאעאעאעאעאע! כל הקהל של איפה הילד צעק: "אמאלה אמאלה! מה זה הדבר הזה?" תופסים מחסה, גומרים את ה-20 דקות, הלהקה הייתה עולה על הוואן חוזרת לתל אביב, אני הייתי נשאר לעשות להם סאונד. אז הכל במשפחה כזה.
"סיפרתי לך מקודם שדיברנו. יש לנו מחר שידור אצל קוטנר, סשן לייב. בגלל שאור אדרי, הבאסיסטית התותחית שלי, במקרה מחר יש לה התחייבות קודמת, אז מחר באופן חריג אנחנו מנגנים עם חמי רודנר. אז זה גם סגירת מעגל, והיום ניגנו ביחד. אני לא מאמין שעברה תקופה כל כך ארוכה. יש כימייה, מסוג החברים הטובים האלה שאתה יכול לא לראות כמה שנים, ואתה פתאום נפגש, וזה כאילו אתמול.
"אני בר מזל. אני מתחיל להבין את זה. אני בר מזל. יש לי מזל גדול מאוד עם אנשים. כי מוזיקה בלי אנשים וחברים תומכים ואנשים שאוהבים את המוזיקה… אתה לא שווה כלום לבד. ממש. מאוד חשוב להבין את זה. וסאונדמן, ותאורן, ובקליינר שמחבר לך - כל הדבר הזה של מוזיקה, והקלטות, והופעות, יש עוד הרבה אנשים חוץ מההרכב שבזה, ובלעדיהם זה לא קורה. בתור סאונדמן יש לי רגישות גבוהה לעניין הזה".
"זעם נעורים מאוחר כזה"
שאלה על הסאבווי סאקרס: זה שם מעולה ללהקה, ואולי שאלו אותך כבר לפני הרבה זמן, איך המצאתם את השם הזה, ולמה השם באנגלית כשכל המוזיקה בעברית?
"יפה, אני אוהב את השאלה הזאת. בהתחלה, בחודשים הראשונים, לא אהבתי את השם של הלהקה. ניסים המציא את השם של הלהקה. ומאיפה בא לו סאבווי סאקרס? זו היתה תקופה שהיו שידורים מאוחרים של NBA Playoffs. ניסים לא סבל כדורסל וספורט בכלל, אבל כל הזמן היה שומע ברקע: Boston Celtics, New York Knicks, Philadelphia 76ers - כל קבוצה עם שתי שמות - Indiana Pacers. הוא נגנב, כנראה זה נכנס לתת מודע, ואז הוא אמר: "יאללה, נקרא ללהקה סאבווי סאקרס". גם כי אנחנו סאקרים, וכולם מצליחים, ואנחנו לא מצליחים, ושילכו להזדיין כולם, אנחנו יודעים יותר טוב, אנחנו זה, ואנחנו אנשי במה.
אנחנו גם סאקרים באיזשהו מקום, שמוכנים להופיע בשביל אלכוהול ואוכל, כי לא היה לנו לחץ קיומי בלהקה. היתה לנו פרנסה. אז לא כל כך עניין אותנו אם יש כסף או אין כסף מהלהקה. זה לא: "אוקיי, אם לא יהיו לי הופעות מהלהקה, לא יהיה לי שכר דירה". לא! זה התחביב. זה מה שנתן לנו שקט נפשי: לעשות מה שבא לנו, לעשות איזה שירים שבא לנו, בלי לחשוב "כן ישמיעו ברדיו, לא ישמיעו ברדיו". ברור שכל להקה שמוציאה סינגל רוצה שישמיעו אותה ברדיו וברור שרוצים למכור עשרות אלפי תקליטים, ברור, לא אכחיש שלא. אבל לא היה תסכול. היה לנו את הקטע שלנו. היינו מאוד סגורים ולא כל כך חברותיים. היה יותר זעם נעורים מאוחר כזה".
היית אז בן 30 בעצם?
"כשהייתי בן 29 הקלטנו את האלבום, 30. אני מאוד מבסוט שזה קרה מאוחר. כי לפי דעתי כשאתה יותר צעיר, אז חוסר הנסיון הוא בעוכריך. אתה לא כל כך מאופס על המציאות. היום בכלל, אנשים שמקליטים וכל ההפקות, וכולם רוצים להיות סטארים תוך חודש. אני מאמין בקהל איכותי, קטן, שמבין עניין מאשר אנשים שבאים לראות משהו כי הוא פופולארי ואמרו להם שזה טוב, הם באים.
"אני סאונדמן בלבונטין כבר 8 שנים. לפעמים אני רואה הופעות מפוצצות בקהל, ופתאום אתה רואה חצי מהקהל עסוקים בשיחות חולין, או עם האייפון. אני בן אדם מאוד סקרן - אני מאוד אוהב להכיר לשמוע. אז אני עושה שאלונים מאוד קצרים מהמיקסר. נגיד, אנשים שמדברים ליד האוזן ולא נותנים לי לשמוע לעשות סאונד. אז אני אומר "תגידו, למה באתם להופעה? אתם לא מקשיבים". "לא יודע, הוא בן דוד של ההוא, חבר של אחותי, ואמרו לי שהם טובים. האמת היא שאני לא כל כך נהנה, אבל אני באתי לפרגן".
סאבווי סאקרס בהופעה חימום לאיפה הילד
"אנחנו לא היינו אף פעם להקה של טרנד. הבייסיק הוא שתכננו לעשות איזשהו משהו לכבוד 20 שנה להוצאת האלבום. מה שחשוב לדעת: ניסים אליעז - הגיטריסט של הלהקה, ואחד מעמודי התווך הראשיים שלה, אם לא עמוד התווך הראשי, גם היה החבר הכי טוב שלי אי פעם - הוא נפטר מדום לב לפני חמש שנים, שזו טרגדיה עצומה, ועד היום אני לא כל כך מפנים שהוא איננו וקשה לי בכלל להצמיד את המילה 'ז"ל' אחרי השם שלו כי בשבילי הוא חי.
"כל כך יש לי קטע עם זה שלפני כמה זמן העליתי עטיפות של סינגלים לפייסבוק, כתבתי את הקרדיטים, וזכרתי שנורית אדר עבדה איתנו על העיצוב, והיא בחורה מדהימה וחברה של הלהקה. באתי לכתוב "נורית אדר" ואז לא הייתי בטוח אם זה אדר עם 'א' או עם 'ה'. ואז בשבריר של שנייה לקחתי את הנייד, ואמרתי: "טוב, אתקשר רגע לניסים לשאול אותו אם זה עם 'א' או עם 'ה'". ואז כזה: וואט דה פאק!?
"אנשים לא מבינים כל כך מה זה להקה עם קומיטמנט, עם מחויבות לאנשים, לחברים. אנחנו, שהיינו כולם בחיים, היה לנו איזה דיבור שאם קורה משהו פאטלי למישהו אי פעם - אין מחליף. זו הלהקה, לטוב ולרע. הרבה אנשים במשך השנים שואלים: "למה שלא תאחדו את הסאבווי סאקרס? למה שלא תעשו איחוד?" אמרתי להם: "אנחנו לא יכולים לעשות איחוד תחת השם סאבווי סאקרס, כי ניסים איננו!" "אז מה הבעיה? תיקחו גיטריסט אחר". אז אמרתי: "לא, אין גיטריסט אחר: אם ניקח גיטריסט אחר זו להקה אחרת".
"וזה מאוד חשוב להבהיר: זה לא מופע איחוד של הסאבווי סאקרס - ניסים איננו. באיזשהו מקום האירוע הזה "סאבווי רוק" הוא גם 20 שנה להוצאת האלבום, ומבחינתי גם ערב מחווה לניסים שכבר מזמן רציתי לארגן, ועכשיו זה קורה. זה שלוש ציפורים במכה אחת: ערב מחווה לניסים, שהוא האהוב באדם, לתת לו ריספקט. אני בטוח שהוא רואה מלמעלה והוא מבסוט לאללה, הוא עם חיוך ענק על הפנים. ואנחנו גם לא הולכים להתבזות במיני איחוד. אני עמי וליאור שנשארנו מהלהקה לא נעלה שלושתינו ונעשה משהו. אני לא אוהב את הדברים האלה. זה או הכל או כלום.
"זה ערב מחווה של אמנים שאוהבים את הסאבווי סאקרס ואותנו שהולכים לעבוד קשה. כל הרכב כזה הולך לעשות נגיד איזה שלושה שירים שלו וקאבר לשיר מהאלבום. הם נכנסים לחזרות ללמוד ולעבוד על שיר שלא שלהם! זה אחד מהדברים הכי מרגשים. זה הרבה מעבר. גם אם כל אחד היה עושה כמה שירים זה היה וואו! אבל לא. זה הולך להיות ערב מאוד מיוחד של ביצועים ייחודיים וחד פעמיים לשירים מהאלבום, שבין המופעים גם הלהקה שלי: אביב מארק והמוות. אנחנו גם נופיע ונעשה גם כמה שירים מהאלבום, ואיזה שיר שניים שלנו, וזה מדהים לדעתי. מאוד חשוב להבהיר את הנקודה הזו. ולכל מי שאומר לי: "לא, לא מבין למה אתם לא מביאים גיטריסט אחר", זה קצת מקומם אותי".
אני חושב אפילו בצורה יותר חמורה. הרבה אנשים רוצים שנושאי המגבעת יתאחדו. גם אם הם יעלו וינגנו על הבמה שירים של נושאי המגבעת, זה כבר לא יהיה נושאי המגבעת, כי נושאי המגבעת היה אז בסוף שנות השמונים, קצת בתחילת שנות התשעים, ועכשיו זה אנשים אחרים, זו להקה אחרת.
"אני לא כל כך מסכים איתך, כי זה לא אנשים אחרים, זה אותם אנשים. אותם אנשים בדיוק, רק הם התבגרו ועברו כל מיני דברים שונים. מה שאני אוהב, דיברתי למשל עם רם אוריון, והוא אמר: "אני לא בעד איחוד של נושאי המגבעת". באיזשהו מקום מאוד מעריך את זה ומכבד את זה כי זה משהו שהיה פעם. בתור אוהב מוזיקה, הייתי מאוד שמח לראות הופעה-שתיים של נושאי המגבעת, לא טור. אבל אני מאוד מכבד אותם שהם עושים המון דברים אחרים ופרויקטים אחרים. אני בעיקרון לא משוגע על קאמבקים, במיוחד כשהם לא מגיעים ממקום של אהבה ורצון. זה כמו להגיד לזוג שהתגרש: "תתחתנו עוד הפעם", ולא בא להם להזדיין בכלל, אבל "טוב, טוב, כנסו למיטה". הקסם הולך. אבל כל מקרה לגופו.
"הלהקה שאני הכי אוהב בעולם לעולם לא התפרקה וקיימת מ-83' וזה המלווינס. זה החיים שלהם. אמרו להם: "תגידו, כל הלהקות האלה שהתחילו בזמן שלכם כבר התפרקו". אמרו: תשמע, זה עדיף מאשר להפוך המבורגר במקדונלדס מ-9 עד 5 וזה החיים שלנו. יש את השניים שהם דייל קרובר ובאז, המתופף והגיטירסט. הם כל כמה זמן מחליפים באסיסט, והם משנים, אבל זה החיים שלהם. הוא אמר: "המלווינס יתפרקו כשאני כבר לא אוכל פיזית לנגן". אני מאוד מעריך את זה, זה דרך חיים. זה לא כאילו, אוקיי, עכישו בא לי להיות בלהקה, עוד שלוש שנים בא לי להיות בקולנוע.
"מאוד חשוב להבין את המהות של זה, וגם להבין שאין בלהקה מישהו ששווה יותר ומישהו ששווה פחות. כמו כל הויכוחים האינסופיים האלה על הביטלס "מי יותר שווה: לנון או מקרטני?" אני פעם גם הייתי נגרר לויכוחים עד שהבנתי שרינגו חשוב בדיוק כמו פול מקרטני, למרות שהוא לא כתב. זו הלהקה, לטוב ולרע. וחלק מהגדולה שלהם, שעושה אותם ללהקה הכי טובה בעולם, שהם התפרקו בשיא. קיבלו הצעות של מיליוני דולרים לפני שרצחו את לנון, וסירבו. זה דבר שמעורר השראה".
יש להם יושר אמנותי מאוד גדול, הם לא שם בשביל הכסף בכלל או ההערצה.
"זה להבין שאין בלהקה מישהו ששווה יותר. זה ההרכב, נקודה. ואני מאוד מעריך את זה, זה דבר מאוד חשוב".
מוצצי הרכבת התחתית
"אחרי זה די מהר מאוד אהבתי את הסאבווי סאקרס. כי גם אמרתי לניסים: "מה, אנחנו להקה ששרה בעברית, והשם באנגלית, מה קורה פה?" אחרי זה הבנתי שהשם פשוט תפור עלינו פיקס. אני לא יכול לדמיין אותנו עם שם אחר".
מבחינה פונטית זה נשמע טוב: "סאבווי סאקרס".
"כן, כן, זה מצלצל טוב באוזן. אחרי זה הקיצור היה הסאקרס, אהבתי את זה. היתה תקופה שתרגמו, אז לא ידעו איך לתרגם אותנו - הם כתבו "מוצצי הרכבת התחתית"! נקרענו על זה, מוצצי הרכבת התחתית, זה ענק".
הם פחדו לתרגם לפראיירי התחתית או משהו כזה.
"כן, הסאקרים מהרכבת התחתית. אהבנו את זה. אהבנו גם את המילה "סאבווי". זה גם סאבים של רמקולים עם התדרים הנמוכים, ה-subfrequency. בקיצור, זה אחלה שם. למרות שאני חושב שאביב מארק והמוות זה שם לא פחות טוב!"
זה יותר הארדקור.
"זה שם שאי אפשר להתעלם ממנו. אנשים לא מבינים את ההומור! אני כל היום עובד במוזיקה, חייבים המון הומור. "מה? אביב מארק והמוות? זה קארמה לא טובה". ועוד עכשיו אחרי הניתוחים, אמרו לי: "אתה חייב, אתה חייב להחליף את זה!" אמרתי להם, "מה, לאביב מארק והחיים"?
תתחיל לעשות רגאיי.
"בדיוק. המוות הוא חלק מהחיים, צריכים להבין את זה. גם קובי כהן, המתופף שלי אמר: "תכתוב 'המוות בהופעה חיה'". זה גדול! אני מאוד אוהב את הקטנות האלה. מאוד חשוב לי טייטלים, ושמות של אלבומים, ושמות של שירים, זה מאוד חשוב.
עטיפת הסינגל "אין לי אדמה" / "חרא מדינה"
"ברילטיים של הלהקה ידענו שאנחנו להקה בסדר וסבבה. כשאתה בתוך זה אתה לא כל כך מסתכל מהצד. אבל פתאום, כשעברה תקופה כל כך ארוכה, אחרי עשר שנים היה לי את ה-"אומץ" לבוא ולהגיד: "כן, היינו להקה בת זונה! היינו להקה טובה!". זה לא דבר שאמרתי אף פעם כשהיינו ברילטיים. אני מסתכל אחורה והקשבתי לא מזמן לשני האלבומים שהוציאנו וגם אלבום של הפילהרמונית - אין שם שיר אחד שאני מרגיש לא שלם איתו, שאני אומר: "וואו, חבל שהקלטנו את זה, היינו אמורים לעשות אחרת". וזו גם זכות גדולה. אני ממש אומר לך עם יד על הלב: אני מאוד גאה בכל מה שעשינו, וממש לא מטריד אותי שלא הגענו להרבה אנשים.
"אני מרגיש שמי שמחפש מוזיקה אחרת, ומחפש משהו, אז הוא מצא אותנו. עשינו את שלנו. עוד פעם אני ממשיך: אני עושה מוזיקה, אני מופיע, אני עושה סאונד. אני בזה, זה מה שעושה לי טוב, זה המקצוע שלי. המקצוע הזה קשור גם לזה שאני אוהב להופיע. אני חושב שהפורמט של הופעה זה הדבר האחרון במוזיקה שאי אפשר לעשות לו download. לראות יוטיוב וזה ועם סאונד שאנשים שומעים היום באייפון או בלפטופ... אתה מבין? זה מטורף העניין של הסאונד. הטכנולוגיה כל כך התקדמה היום, אבל האיכות של הסאונד ירדה לטרנזיסטור ברשת ב'. מישהו משמיע לך: "בוא, בוא, תשמע שיר על הלפטופ". אני אומר לו: "אתה יכול להגביר?" אומר לי: "זה על המקסימום". אני אומר לו: "אוקיי, איפה הנמוכים?" הכל מלא בטרבלים. אז מה עשינו בזה? מישהו מקליט עובד, ובאולפן, ובבית, ועם פלאגין, וים תוכנות ואפליקציות ובסוף זה נשמע כמו טרנזיסטור! או אנשים ששומעים יוטיוב שלא מחובר למערכת - אצלי המחשב מחובר למערכת עם רמקולים ישנים, גדולים. רמקולים!
"אז פתאום אנשים באים להופעה חיה בבארבי או בלבונטין: "אמאלה! מה זה הווליום הזה?" כי הם לא גדלו על רמקולים של מערכות סטריאו. הם רגילים לשמוע את זה ברקע. פתאום הם באים מקבלים בייס דראם, סנייר, גיטרות, באס. התחושה הראשונה היא בהלה! "אנה הגרמנים באים! יצאנו, הווליום היה מחריש אוזניים!" לכו להופעות בחו"ל, תקבלו דיסטורשן לפרצוף. זו אמורה להיות חוויה גופית ומוחית! זה לא אמור להיות ב-level שאתה יכול לדבר עם חברה שלך וזה ברקע - זה דורש התמסרות. וכל העניין של לייב, זה הדבר היחיד שאי אפשר לעושת לו ,download ואתה צריך להיות שם כדי לקבל את החוויה".
התקשורת הכי גבוהה בין בני אדם
לא הרבה אנשים קנו את האלבום של הסאבווי סאקרס, אבל יכול להיות שזה השפיע בדיוק על האנשים שהלכו ועשו עוד מוזיקה: דברים שעשו בעשר שנים האחרונות, למשל בפטיפון, או דברים כמו ויתרתי או קין והבל 90210.
"שהם גם משתתפים בסאבווי רוק, קין והבל - לפי דעתי הם אחת מהלהקות הכי טובות שיש היום".
זה כאילו שהם הצאצאים שלכם באיזשהו מובן.
"קודם כל, תודה, בשבילי זו מחמאה עצומה. כשמישהו בא ואומר שנתנו לו השראה, זה בשבילי כמו למכור 10,000 תקליטים. זה מאוד נעים לשמוע, וזה מחמם את הלב, וזה נותן לך הרגשה שבכל זאת לא סתם בזבזת את השנים האלה, ואתה איזה נפיחה שנעלמה באוויר החמים של דרום העיר. בשביל זה אני גם מאוד מחובר למה שקורה במוזיקה. קודם כל, בזכות זה שאני סאונדמן. אני עובד במועדון אז באות להקות והולכות. באה להקה ופתאום היא טובה ומעיפה לך את המוח, אני הכי מפרגן להם בעולם והכי מתרגש. זה המזל הכי גדול שלי: שההתרגשות שלי והאהבה שלי למוזיקה לא חלפה עם השנים. להיפך. אני שם היום את האלבום הלבן של הביטלס ואני מתרגש ועף מזה יותר מאשר ששמעתי את זה כשהייתי בן 16 או 17. וזה מזל. אני אוהב את זה, זה מרגש אותי.
"תדע לך, קינג באזו מהמלווינס הוא בן אדם גאון. אפשר לעשות עליו 17 ראיונות בבלוג שלך, ותאמין לי שזה חסר תקדים. זו עוד להקה שאנשים נרתעים ממנה בגלל הלוק החיצוני - לא יודעים איך לאכול אותם. הם גם לא מקוטלגים: הם פעם אחת פסיכדליה, פעם אחת הבי מטאל, פעם רוק. הכל! אז הוא אמר משפט מאוד יפה, שאני אימצתי… *נגן רחוב מנגן על סקסופון* נו, יש לנו סקסופון ברקע, מה יותר יפה מזה? ג'אז זה גם סיבה לחיות! הקיצר, הוא אמר שמוזיקה זה הסוג תקשורת הכי גבוה בין בני אדם בלי שהם יצטרכו לדבר אחד עם השני. זאת אומרת, אם כמה אנשים ישבו בחדר וישמעו ביחד תקליט, זו השפה, זה סוג התקשורת בין בני אדם, משהו שמאחד בלי שצריך לדבר, וזה דבר שנורא יפה להגיד והוא מאוד נכון. יש במוזיקה סוג של קסם, שאני לא יודע איך להגדיר את זה, אבל החיבור בין כמה כלים בו זמנית וטקסט... קודם כל באה המוזיקה כמובן, הריף. אני גם מאוד אוהב מונוטוניות. מונוטוניות זה דבר מבורך! להקות כמו ה-Fall. מונוטוניות זה יכול להיות קטע של ארבע דקות מנוגן אותו הדבר, אבל כל 20 שניות משהו משתנה.
אביב מארק עם עמי שלו וחמי רודנר
"ועוד פעם, לא כולם אוהבים את זה, ולא כולם יכולים להתחבר. לפעמים זה דורש ממך התמסרות, זה דורש ממך לא לעשות עוד מיליון דברים בזמן שאתה מאזין כמו לכתוב אימיילים או לקרוא עיתון, אלא באמת להיכנס לזה. בשבילי אלבום זה כמו סרט, זה כמו ספר. כשאני שומע אלבום אני יושב בין שני הרמקולים ואני מקשיב. וזה חוויה - מה שנקרא אמנות ההאזנה - וזה מאוד חשוב.
"אני לא חושב שפעם היה יותר טוב מהיום, אני חושב שהיום מגניב. יש אחלה להקות. יש את הקין והבל הזה שהם טריו קטלני - פשוט מעיפים לי את המוח. יש את המידנייט פיקוקס, יש שעלת נפוצה, יש המפשעות. אני לא רוצה לשכוח בטעות אף אחד, אבל יש המון המון דברים. ראיתי לפני כמה ימים להקה בערב להקות, ברח לי השם שלהם, אבל שאול לוריא מקין והבל הוא הבאסיסט, והזמרת הכי רוצחת בארץ, אין דברים כאלה - תמר, היא היתה זמרת של להקה שקראו לה MESS. תשמע, היה ערב להקות שגם אנחנו הופענו, הם הופיעו אחרונים, כבר הייתי די תשוש. לפני שהם עלו הייתי כבר עם התיק של האפקטים על הגב, באתי ללכת, ואיך שהתחילה ההופעה הם מסמרו אותי! אני נשמע כמו גבעתרון לידה".
כן, היא באמת קטלנית.
"קטלנית, ולהקה רוצחת: מתופף, באסיסט, גיטריסט והיא - זה חוויה. עכשיו, לדעת שיש להקות כאלה בארץ, יש המון המון דברים מעולים, ומכל מיני תחומים. יש את ההרכב של הבאסיסטית אור אדרי וזואי פולנסקי, REO, והם עושים דברים מדהימים. והיא בכלל מוכשרת, היא בחורה מכוננת לדעתי. היא ניגנה כמה שנים עם אמדורסקי, ניגנה פה, היא מנגנת עכשיו עם ריף כהן. היא מוזיקאית והיא בן אדם קורע. ממש. כל סמולטוק שלה אתה פה מחזיק את הבטן. ורם אוריון.
"הערב הזה מבחינתי מוקדש לניסים"
"אני רוצה להבהיר גם שרוב האמנים שמופיעים באירוע הזה, בסאבווי רוק, זה אמנים ותיקים שהיו איתנו באותו הזמן, וזה כבוד עצום. גם רמי פורטיס משתתף בסאבווי רוק. רמי פורטיס וברי סחרוף הם שני מוזיקאים שאני הכי מחזיק מהם בארץ. ואני לא רוצה סתם להגיד מילים, כי זה לא יהיה מספיק, אבל זה סוג של חלום בשבילי: שפורטיס יופיע והוא יארח את סחרוף. אפרופו להקות, אני חושב שפורטיס לבד הוא גאון וברי גאון, אבל כשהם ביחד יש את הקסם הזה שהתכוונתי אליו. לפורטיסחרוף על אותה הבמה יש קסם שלא נוצר בהופעות שלהם לבד. פורטיסחרוף יופיעו בסאבווי רוק ביחד. ובשבילי זה וואו! ומשינה, הם לא הופיעו שנה וחצי מאז שהיה את האירוע עם יובל (יובל בנאי עבר התקף לב ב-2013 -ע.ש.), והם באים בפעם הראשונה ביחד לנגן כמשינה באירוע הזה! רק משינה לבד זה וואו! ואיפה הילד שהם חברים, ומוניקה סקס, ומאור כהן שהוא חבר, ופאקינג אהוד בנאי. אתה מבין? זה ליינאפ מכובד. אני לא יודע אם אי פעם בבארבי היו כל כך הרבה אמנים ובדרגה כזו ביחד בבקסטייג' או על הבמה.
"אני מקווה שאני יעמוד בזה בכל הדבר הזה, שלא אתחיל שם להתייפח *צוחק* שזה יהיה הפאדיחה של הלייף! סאבווי רוק טורקי! אני מקווה שיהיה בסדר, מקווה שאני יעמוד בזה. אבל באמת, זה אירוע "פששש"! וזה לא היה קורה בלי עמי שלו ויהלי סובול. עוד כשהייתי בבית חולים, עמי הגה את הרעיון יחד עם יהלי, והם הפיקו וארגנו את הכל. אני לא עשיתי כלום. אני לא דיברתי עם אף אחד, השתתפתי בתור זבוב על הקיר בישיבת הפקה אחת. זה גם יוצא יומיים לפני ערב ראש השנה.
"חשוב לי מאוד בראיון הזה להגיד תודה עצומה לכל מי שגרם לזה לקרות, וכל האנשים האלה יזכו לחיי נצח בחופים המוזהבים, אין לי ספק. ממש ממש רוצה להגיד תודה רבה לכולם. זה בכלל לא מובן מאליו שאנשים מפנים את הזמן שלהם ובאים להופיע בהתנדבות. זה חסר תקדים. באמת. עזוב עכשיו את הסאבווי סאקרס - הכל קורה בזכות כל האנשים האלה. וחשוב לי לציין שוב לקראת סיום שגם כל זה לא היה קורה בלי ניסים, ולתת כבוד לניסים, וזהו, זה הכי חשוב. הערב הזה מבחינתי מוקדש לניסים. ניסים אליעז".