ביקורת אלבום: The Blue Bay של בנימין אסתרליס
מה משותף בין קסטות, ספינות, וברגר קינג? הנוסטלגיה הרטרו-עתידנית של בנימין אסתרליס באלבום "The Blue Bay", ביקורת מאת איתי שומרי.
אנחנו סאקרים של נוסטלגיה. בנימין אסתרליס (We Are The Ghosts), שבדרך כלל ידוע בכינויו Morphlexis, מבין זאת היטב ומספק לנו חוויה נוסטלגית-סופר עכשווית בפרויקט החדש שלו "The Blue Bay". נשמע מצחיק לא? אבל זאת ההגדרה הכי מדויקת שהצלחתי למצוא לתחושה שעוטפת אותי מהצלילים הראשונים של "Another Ocean" שפותח את האלבום. יש אמירה מעניינת בלפתוח אלבום עם המילה "עוד". זה בעצם הודעה על כך שאנו בדרך לחוויה ממוחזרת כלשהי, ועל אף שהמילה "ממחוזרת" מדיפה מניחוח שלילי, לא כך הם פני הדברים. זהו אלבומו הראשון של אסתרליס תחת שמו הפרטי, מה שמעיד על הכוונה שלו להרחיק את ההוצאה הזו משאר היצירות שלו, ככל הנראה בגלל האופי האינטימי המיוחד של השירים.
האלבום נשמע כמו קסטה שנשטפה לחוף מאיזה ספינה שטבעה אי שם בסוף האייטיז. קסום נכון? ובכן, זאת דוגמה מושלמת לאידאליזציה של זמן וזכרון. אני בטוח שאם, חס ושלום, ספינה תטבע מחר בים וחפצי הנוסעים ישטפו לחוף, זאת תהיה חוויה די מזעזעת. אך מה אם חפץ שכזה יצוץ לפתע בין רגליכם בחוף על החול הרך ותגלו שזה שריד של ספינה טרופה מלפני שנים? פתאום אותו חפץ יקבל נופח מסתורי, מרתק, אולי אפילו רומנטי. ככה עובד הראש של רוב האנשים, אחרת איך תסבירו את התור הבלתי נגמר שמשתרך לאחרונה מסניף הברגר קינג החדש-ישן שבאבן גבירול?
אסתרליס בארץ הפלאות
זה בדיוק הטריק עליו נשענים שיריו של אסתרליס. סביר להניח שאם שיריו היו מופקים בצורה עכשווית ודיגיטלית, היינו מקבלים תוצר בנאלי למדי. אסתרליס הוא מאסטר של הפקה, והוא החליט שזה הזמן הנכון לשלוף את מכשיר הפור-טראק שלו ולתת לנו קצת מהנוסטלגיה המתוקה הזו. יש באלבום שבעה שירים בלבד, וכולם הוקלטו עם כלים אנלוגיים בהפקת לואו-פיי. ההחלטה ההפקתית הזו היא לא רק גימיק, אלא משרתת בצורה נהדרת את התוכן האמנותי. שכבות הסינתיסייזרים והגיטרות הסרפיות נבנות אחת על השנייה בצורה כל כך טבעית ונעימה, שכמעט ומרגישים רוח קרירה שנושבת בפנים בזמן ההאזנה. שני הקטעים האינסטרומנטלים באלבום שזורים היטב ביצירה וכל אחד מהם הוא אינטגרלי לרעיון הכללי של אסתרליס.
נראה שמושג התזמון גם מעסיק את אסתרליס, אם לשפוט לפי השיר "You and I". זהו שיר על אהבה נכזבת שבו אסתרליס שר בכמיהה שיגיע הרגע לחזור ולהתאחד עם אהובתו. הוא מבין שהנפש שלו לא מאפשרת את זה כרגע, אך מפציר: "You and I should wait". לאחר מכן מגיע קאבר לשיר "Light My Fire" של The Doors שבמבט ראשון נראה מוזר בתוך אלבום קונספט קטנטן שכזה, אך בסופו של דבר הוא מעניק עוד נפח לאופי הנוסטלגי של היצירה. "Till We Hit The Ground, Mary-Ann" זורק אותי מיד לעליסה בארץ הפלאות (שחוגג השנה 150 שנה של הפחדת ילדים) והרדיפה אחרי הארנב הלבן קצר הרואי שמתבלבל וחושב שמדובר בעוזרת הבית שלו מארי-אן. יש בשיר מעין פסיכדליה מלנכולית ושוב מופיע בו מוטיב התזמון: הרגע בו הוא ומארי-אן יפגשו את האדמה, על כל המשתמע מכך. קולו השבור של אסתרליס נשמע מאוד כנה והשיר מסתיים בסולו סקסופון עקלקל ומרגש.
אסתרליס מספק אלבום מאד עכשווי במעטפת ישנה ואהובה, ומצהיר בצורה חד משמעית: אני פריק של נוסטלגיה, וגם אתם - וזה בסדר. העכשיו תמיד נראה פחות מגניב, יותר קשה, יותר מאתגר, יותר מבאס. קשה לקבל פרספקטיבה חיובית, אבל חכו שנה שנתיים, גם זה יעבור.