גילי יאלו ואבטה בריהון במרכז ענב: מיסטר דיינמייט
זו היתה הפעם הראשונה שלי בהופעה במרכז ענב לתרבות. בחרתי מושב וחיכיתי לראות את גילי יאלו יחד עם אבטה בריהון מרביצים בי קצת מוזיקה אתיופית. באתי בור לחלוטין, דף חלק בכל הנוגע למוזיקה מאתיופיה, ואני מניח שקפה שחור חזק לא ממש נחשבים למוזיקה אתיופית מסורתית, ולמעשה לא ממש ידעתי מי אלו גילי יאלו ואבטה בריהון.
זמן קצר אחרי שמצאתי לי מקום נוח לצפות בהופעה עלו הנגנים לבמה מינוס גילי יאלו: בן אילון על כלי ההקשה, אמיר שדות על הבס, יונתן אלבק על הגיטרה, נועם חבקין על הקלידים, ספי ציזלינג על החצוצרה ואבטה בריהון על הסקסופון טנור ושירה. הקהל היה מורכב מאנשים מבוגרים למראה, אתיופים, סטודנטים לאפריקה וכמובן חובבי מוזיקה שבאו לשאוב קצת מוזיקה אתיופית מסורתית.
ההופעה התחילה והתפישה שלי לגבי מוזיקה אתיופית היתה קרובה למדי למה שהתנגן - סביר להניח שאם לא היו אומרים לי שמדובר במוזיקה אתיופית הייתי קורא לזה אפרוביט. הקצב היה רגוע, הבס וכלי ההקשה היו נעולים יחדיו, הגיטרה ליוותה את כולם בנגינה הדוקה ולא מתערבת וכלי הנשיפה נתנו את המלודיה העיקרית ואת התמה של השירים שנוגנו. המוזיקאים ידעו את החומר ואבטה בריהון הבריק עם נגינת סקסופון עילאית, כאילו ראיתי את ג'ון קולטריין במרכז ענב לתרבות, ואם זה לא מספיק, אבטה הרשים עם מנעד קולי מרשים כששר באמהרית.
הבעיה היא שהאווירה היתה מעונבת מדי. הקהל ישב והגיב במחיאות כפיים בכל פעם שמוזיקאי אחר סיים לנגן את הסולו שלו, כאילו הייתי בקונצרט ג'אז משמים ולא בהופעה עם קצב שהמטרה העיקרית שלו היא להרקיד. לא משנה כמה תווים היו בסולו של המוזיקאי התורן, כל הקהל ישב על הכיסאות למעט אדם אחד שעמד כל ההופעה, רקד וספג את הצלילים שבקעו מהלהקה. בעיה נוספת מעבר להופעת הישיבה היתה ההופעה עצמה. עד כמה שהנגנים נשמעו מעולה יחד עם אבטה, זה הרגיש כאילו אני צופה בקונצרט ג'אז מאוד גנרי. יש תמה מסוימת לכל יצירה, חוזרים עליה כמה פעמים ולאחר מכן כל נגן לוקח לעצמו סולו ומקבל מחיאות כפיים מהקהל המתרשם. לא הבנתי מה קורה: איפה ההרמות של אפריקה? איפה הריקודים? ואיפה לעזאזל גילי יאלו? איך זה שהוא עדיין לא על הבמה?
הלהקה סיימה לנגן קטע נוסף ואבטה הציג את האחד והיחיד, הכוכב של המופע, האיש שעובד הכי קשה בעסק, מיסטר דיינמייט בכבודו ובעצמו, סול בראדר מספר 1: מר גילי יאלו. יאלו, עם נוכחות נוטפת כריזמה ומספיק סוואג לחיים האלה וגם לגלגול הבמה הרים את העניינים. המוזיקה שנוגנה היתה הרבה יותר גרובית ומקפיצה לעומת הג'אז שנוגן לפני כן. יאלו שר באמהרית, רקד והרים את הבית. אם בחלקו הראשון של ההופעה רק אדם אחד קם ממושבו בכדי לרקוד, אז הפעם יותר ויותר אנשים קמו על מנת להזיז את הגוף. לאחר שהשיר הראשון נגמר, יאלו הפציר בקהל לקום ולרקוד, מאחר ו-"אין סיכוי שאתם כולכם יושבים בהופעה של מוזיקה אתיופית". הקהל נענה לבקשתו של יאלו, עלה על רגליו ורקד את יתר הערב. כל מבוגר בן 70 רקד כאילו הוא חזר לימי נעוריו, כל אשכנזי עם רגליים שמאליות הראה שהאדם הלבן דווקא מסוגל לרקוד וגילי יאלו לא הפסיק לתת אהבה ולקבל אהבה, וככה הוא הצליח להרים את כל מרכז ענב לתרבות ואת גן העיר.
מדי כמה שנים יש טרנדים מוזיקליים ששמים מוזיקה איטוזרית יחסית על המפה: בין אם זה היה מוזיקה יוונית עם בום פם, או שירי פופ איטלקיים עם מונטיפיורי. פריחת הרכבי האפרוביט בשנים האחרונות הצליחה לעורר הדים בקרב צרכני המוזיקה המקומיים, וההופעה של גילי יאלו הצליחה להתעלות מעל כולם, בתקווה שהוא עצמו יוכל לשמש כצוהר לעוד הרבה מוזיקה אתיופית מסורתית טובה - מגילי יאלו, לאבטה בריהון, לאתיופיה ולאפריקה כולה.
